העליונות המוסרית של המדינות הופכת לנשק בידי הטרור

הטענה הבאה נשמעת כמעט פרובוקטיבית: העלייה בגרילה ובטרור במאה החולפת איננה חריגה היסטורית, אלא תוצר לוואי ישיר של הצלחת הדמוקרטיות הליברליות. זוהי אחת המסקנות החריפות של עזר גת, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת תל־אביב, בספרו החדש "התיאוריה של המלחמה", וכדאי להתעכב עליה רגע. אם גת צודק, יש כאן היפוך מטריד של הנרטיב המערבי המקובל: הסדר הליברלי לא רק שאינו מחסל את האלימות, אלא מעניק לה תנאים נוחים יותר לשגשג, תוך שינוי צורה ממלחמה לטרור.

גת, חוקר מוערך של חשיבה צבאית והיסטוריה אסטרטגית, לוקח על עצמו בספר הזה משימה לא פשוטה: בפחות מ־200 עמודים קטנים הוא מבקש להשיב על שאלה הנוגעות לגורל העולם והאנושות: מדוע המלחמה, על צורותיה המשתנות, ממשיכה להתקיים? התשובה שהוא מציע נשענת על שילוב של היסטוריה, אנתרופולוגיה ותובנות אבולוציוניות, ומכוונת לזהות דפוסים חוזרים ולא רק אירועים חד־פעמיים, תוך בחינה מחודשת של כמה תובנות הנחשבות ל"אמיתות" בתחום חקר המלחמה.

טענה מקובלת כזו היא שדמוקרטיות אינן נלחמות זו בזו, וממילא ככל שתגבר הדמוקרטיה בעולם כך יפחתו המלחמות. כנגדה טוען גת כי בשל רגישותן לאבדות, חשיפתן ללחץ ציבורי ומחויבותן למגבלות מוסריות ומשפטיות, דמוקרטיות ליברליות מתקשות להכריע עימותים א־סימטריים, ולכן הן "מושכות" אותם, בעוד היריב יודע שיקשה עליהן לנצחו. דווקא עליונותן המוסרית, הבאה לידי ביטוי בכללי לחימה מחמירים, שקיפות ואחריות ציבורית, מספקת לאויב יתרון טקטי. הטרור אינו "טעות" של ההיסטוריה, אלא כלי רציונלי המנצל את הא־סימטריה המוסרית. המוסר המערבי מונע הכרעה ברוטאלית, בעוד שהיעדר האופק הכלכלי של המדינות הנחשלות מונע תמריץ לשקט.

לא משתלם להילחם

סביב האמירה הזו מייצר המחבר הצדקה גם לדרך המלחמה של ישראל בחמאס מאז שבעה באוקטובר. "חמאס ניצל את הסביבה האזרחית כדי לשגר אלפי רקטות לעבר ערי ישראל – מצב חסר תקדים במלחמות הגרילה, שמתנהלות במרחק של ארצות, יבשות וימים מהמדינות שלחמו נגד הגרילה", הוא מסביר. "בשל ההתחפרות העמוקה של חמאס בסביבה האזרחית, ההרס במתקפת הנגד של ישראל בעזה היה מסיבי, והסבל של אזרחים משמעותי מאד. ובכל זאת, מי שטוען שההרג וההרס אינם קבילים, צריך להציע אמצעים מעשיים משכנעים אחרים שיש בכוחם לשבור את כוחו של חמאס. אחרת הוא למעשה טוען שלחמאס צריכה להיות חסינות מפני התקפה".

גת משלב את הניתוח הזה עם סקירה רחבה של השפעת המהפכות התעשייתיות על שדות הקרב במאתיים השנים האחרונות. מהייצור ההמוני ועד טכנולוגיות מתקדמות – כל שלב שינה לא רק את עוצמת ההרס אלא גם את אופני הלחימה ואת זהות השחקנים. המעבר מצבאות סדירים ללחימה מבוזרת, ולעיתים לא מדינתית, הוא חלק בלתי נפרד מן התהליך הזה. זו לא חריגה, אלא המשך ישיר של ההתפתחות הטכנולוגית והחברתית, המאפשרת את הרחקת המלחמה והרחבתה, באמצעות המעבר מחיל רגלים ופרשים לרכבים מונעים, והלאה למטוסים ולחלל. כל שיפור טכנולוגי מאפשר להגיע רחוק יותר בקלות רבה יותר.

כחלופה להסבר שרואה בדמוקרטיה גורם המחולל או מונע מלחמות בעולם, גת מצביע על גורם עמוק יותר: רמת הפיתוח הכלכלי וההשתלבות בכלכלה הגלובלית. כלכלות מפותחות, התלויות בייצוא ובקשרי מסחר ענפים אחת עם השנייה, אינן יכולות להרשות לעצמן שיבוש מתמשך של היחסים הבינלאומיים. מכאן נוצר תמריץ מובנה לשמירה על יציבות – לא מתוך אלטרואיזם, אלא מתוך אינטרסים מבניים עמוקים.

גת מגדיר זאת בחדות: "העולם של היום מחולק לשני אזורים מובחנים מאוד: 'אזור שלום' שכולל את כל המדינות המפותחות, אלה עם תמ"ג נומינלי לנפש גבוה מ־20 אלף דולר ממקורות שאינם נפט וגז (שאינם מעידים על פיתוח); ו'אזור מלחמה' הכולל מדינות מתפתחות אך לא מפותחות, וכאלו שכשלו בפיתוח". בהקשר זה נכון יהיה לציין כי רוסיה ואוקראינה מצויות בתווך הכלכלי שבין 10,000 ל־25,000 דולר לנפש. יתרה מכך, כלכלתה של רוסיה נשענת במידה רבה על הפקת אנרגיה, משאב שגת מדגיש כי אינו מעיד בהכרח על פיתוח מבני כולל, ובכך מסביר את פגיעותו של אזור זה לחזרתה של המלחמה הקלאסית.

הדוגמה המובהקת שגת מציג היא שיקומה של גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. המעצמות המנצחות הבינו כי שיקום כלכלי איננו מחווה נדיבה אלא תנאי לריסון התוקפנות ולשיקום אירופה כולה. במובן זה, השלום איננו תוצר של ערכים בלבד אלא של אינטרסים כלכליים שלובים, שהופכים את המלחמה לבלתי משתלמת. גת טוען שהמדינות המפותחות ביותר (בצפון־אמריקה, במערב אירופה ואוסטרליה) כבר כמעט אינן מצויות בסכנה להתפתחות מלחמה בשטחן, ולפיכך אנו חוזים במלחמות בין מעצמות שנערכות באזורים אחרים בעולם. זה לא רק הרצון להשתמש בפרוקסי, אלא גם הרצון שלא להפריע למהלך הכלכלי הרגיל.

אימת יום הדין

התחזית העולה מן הספר איננה חד־ממדית. מצד אחד, גת מסכים כי ישנה במלחמות בין מדינות מפותחות, וכי ירידה זו מתרחשת בקביעות כבר 200 שנה ולא רק בשמונים השנים שחלפו מסיום מלחמת העולם השנייה. מצד שני, הוא מעלה חששות עמוקים ממה שעוד עתיד לקרות.

בדיון עמוק שהוא עורך על אודות טבע האדם, מכריע גת כי המלחמה אומנם איננה רכיב גנטי באנושות, אך היא בהחלט אחת מטקטיקות ההישרדות המתבקשות, ולפיכך אינה צפויה להיעלם מן העולם. הוא מבאר כי כל עימות יכול להיפתר באחת משלוש דרכים: שיתוף פעולה, תחרות או עימות. שיתוף פעולה הוא הדרך שבה מבקשת החברה הכלכלית הגלובלית לפתור את העימותים, ובדרך כלל הדבר אכן מתאפשר. אך עובדה זו אינה הופכת את השיטות האחרות לרלוונטיות פחות, ויש להניח כי במקרה הצורך, האבולוציה תדחוף את האנושות שוב לתחרות ואף למלחמה, באין אפשרות אחרת.

לצד אופטימיות זהירה, גת לא נמנע מלתאר תרחישי אימה. המשמעותי שבהם הוא שילוב שבין טרור עם נשק יום הדין – גרעיני או ביולוגי. אין צורך בפצצות חכמות ומונחות לייזר כדי ליצור שיבוש עולמי; די בפצצה מלוכלכת המוחזקת בידיים הלא־נכונות כדי לשבש את הסדר העולמי וליצור כאוס מלחמתי של ממש. לדבריו, זהו תרחיש אפשרי בהחלט.

התזה המרכזית של הספר אינה אופטימית או פסימית; היא ריאליסטית. היא מציינת את האופטימיות המבנית הנגזרת מהפיתוח הכלכלי, אך בו־בזמן מסמנת את האיום החמור ביותר הנשקף לאנושות. את כל זה עושה גת תוך עבודת ניפוי וסדר מושגי ראויה לשבח. הגדרותיו למונחים בסיסיים כמו "מלחמה", "ניצחון" וכדומה שופכות אור ועוזרות להבין את התזה הכוללת. זהו אינו חיבור אקדמי יבש אך גם לא ספר קריאה קליל, אלא ספר לעיון נינוח. בעידן שבו תקשורת ההמונים נוטה להשטחה דרמטית של מושגי הניצחון, ההפסד והעתידים האפשריים, ספר זה מציב אלטרנטיבה מנתחת, רצינית ומפוכחת.

נדב רט הוא יועץ לקבלת החלטות