עבור האיראנים, ה־16 בספטמבר אינו עוד תאריך בלוח השנה. בדיוק לפני ארבע שנים מתה בבית חולים בטהרן מהסא אמיני, בת 22 בלבד, שלושה ימים לאחר שנעצרה והוכתה באכזריות בידי משטרת המוסר. הסיבה למעצרה הייתה פשוטה: היא לא עטתה את החיג'אב כראוי, וקווצת שיער בצבצה מכיסוי הראש. באיראן של האייתוללות, זהו מעשה בלתי נסלח.
מותה פתח פרק חדש בהיסטוריה הארוכה של התנגדות העם האיראני לרפובליקה האסלאמית. באותה השנה צפה העולם באלפי בני אדם, רובם צעירים, יוצאים לרחובות ברחבי איראן וקוראים "אישה, חיים, חירות". צעירות הסירו את כיסויי הראש לא רק כדי לדרוש צדק למהסא, אלא גם כדי לתבוע דבר גדול בהרבה: את האפשרות של האיראנים לקבוע בעצמם את עתידם.
מהסא אמיני. | צילום: מסך מיוטיוב
תגובת המשטר הייתה אכזרית. מפגינים מכל הגילים נהרגו, נעצרו או נאלצו להימלט לגלות. בינואר 2026 חזרו הצעירים לרחובות, הפעם לצד סוחרי הבזארים שנפגעו קשות מהמשבר הכלכלי החריף. אלא שהפעם המחאה כבר לא הסתפקה בדרישות נקודתיות. הזעם כלפי המשטר והקריאות לשינוי עמוק הלכו וגברו, וברחובות נשמעו הסיסמאות: "מוות לחמינאי, מוות לדיקטטור".
הכי מעניין
הרפובליקה האסלאמית לא היססה לטבוח בבני עמה. לפי ההערכות, עשרות אלפים נהרגו ומספר עצום של מפגינים נעצרו. איראן אינטרנשיונל דיווחה כי ביומיים בלבד, 8 ו־9 בינואר, נהרגו יותר מ־36,500 בני אדם בידי כוחות הביטחון. אלא שהדיכוי לא הסתכם בירי ברחובות: בניסיון לבודד את המדינה, להשתיק את המחאה ולמנוע מהתמונות לצאת החוצה, ניתק המשטר את איראן מהאינטרנט.
מחאת "אישה, חיים, חירות" | צילום: AP
ואז הכול שוב התהפך. חיסולו של המנהיג העליון עלי חמינאי בתקיפה ישראלית־אמריקנית, לצד שורה ארוכה של בכירים בצמרת המדינית והצבאית, עורר לרגע תקווה בקרב מתנגדיו, שהאמינו כי המשטר עומד סוף סוף בפני קריסה. אלא שהתקווה התחלפה במהירות במציאות קשה יותר. השלטונות ניצלו את המלחמה ואת תשומת הלב שהופנתה אליה כדי להחריף את הדיכוי מבית.
לפי ארגון זכויות האדם Iran Human Rights, בשמונת החודשים הראשונים של 2026 הוצאו להורג בתלייה לפחות 528 בני אדם, בהם כ־31 מפגינים שהיו קשורים למחאות ינואר או לתנועת "אישה, חיים, חירות". מדובר בהיקף חריג במיוחד, גם ביחס למדיניות ההוצאות להורג המחמירה של איראן. והמספר בפועל עלול להיות גבוה בהרבה, שכן רק חלק קטן מן המקרים זוכה לדיווח רשמי.
איראנים משתתפים בהפגנה נגד הממשלה | צילום: AP
הפגנה בבריטניה נגד המשטר האיראני | צילום: EPA
המחאות באיראן בחודש ינואר | צילום: AP
בכלא המרכזי באיספהאן לבדו ממתינים באגף הנידונים למוות לפחות 70 צעירים. רק לפני שבוע נודע גורלן של טאראנה ורומינה רחימי, תאומות בנות 19, שהוכו במשך חודשים ואוימו באונס אם יסרבו להודות. בתום החקירה נגזר על טאראנה עונש מוות, ואילו על רומינה נגזרו 25 שנות מאסר. במקביל, המשטר מרחיב את מאמצי המעקב והדיכוי גם אל מחוץ לגבולות איראן.
משמרות המהפכה הפעילו את הפלטפורמה "אלאג'", שבאמצעותה נקראים אזרחים למסור מידע על מתנגדי המשטר השוהים בחו"ל. המיזם כבר אסף מידע על מאות מתנגדים, כחלק ממאמץ להרחיב את המעקב אחר האופוזיציה גם מעבר לגבולות המדינה. במקביל, הפרלמנט נערך לאשר חוק שלפיו קשרים בלתי מאושרים עם מדינות וארגונים זרים עלולים להיחשב לפגיעה בביטחון הפנים.
"לא מספיק להילחם בזרועות המשטר ברמה הצבאית, הטקטית והמודיעינית - כל עוד האמצעים המתאימים לא יגיעו לידי המתנגדים, לא נראה שינוי פנימי שיוביל להחלפת המשטר"
באדיבות המצולמת | מורן אללוף
"לצערי, אני לא רואה הפגנות משמעותיות שמתחדשות בשטח", אומרת מורן אללוף, חוקרת איראן והמזרח התיכון וחברת פורום דבורה, בשיחה עם מקור ראשון. "חשוב לי להדגיש שהחלקים בחברה האיראנית שמתנגדים למשטר לא השלימו איתו - פשוט מדובר כיום בחברה חלשה הרבה יותר. בפועל, אין לה את הכלים המתאימים להתמודד עם מוסדות המדינה, שבהם שולט הבסיג'".
לדברי החוקרת, הבסיג' - מיליציית מתנדבים צבאית־למחצה הפועלת באיראן יחד עם משמרות המהפכה - ממלא תפקיד מרכזי בדיכוי מתנגדי המשטר. "הם עוקבים אחרי המפגינים, עוצרים אותם ומוציאים אותם להורג - פעמים רבות ללא משפט", היא מסבירה. "פשוט תופרים להם תיקים כדי להצדיק את המעצר ואת האלימות הקשה שננקטת נגדם".
חברי הפרלמנט האיראני עם מדי משמרות המהפכה | צילום: EPA
כל עוד האייתוללות ממשיכים לשלוט במוסדות המדינה, קשה לראות כיצד מתנגדי המשטר יוכלו לחולל שינוי של ממש מבפנים. "לא מספיק להילחם בזרועות המשטר ברמה הצבאית, הטקטית והמודיעינית. כל עוד האמצעים המתאימים לא יגיעו לידי המתנגדים, לא נראה שינוי פנימי שיוביל להחלפת המשטר", אומרת החוקרת. וכשהיא מדברת על "אמצעים מתאימים", כוונתה ברורה: נשק.
ובכן, ארבע שנים לאחר מותה של מי שהפכה לסמל המהפכה, נדמה שהמהפכה מתה בעצמה. ובכל זאת, בשטח עדיין ניכרים סימנים קטנים של התנגדות. "לאחרונה אנחנו רואים שביתות בחלקים הכורדיים של איראן, בין היתר של בעלי עסקים בבזארים ובחנויות", מסכמת מורן. "אלה אמנם לא הפגנות, אבל גם הן ראויות לציון". במילים אחרות: לא מהפכה, אבל גם לא כניעה מוחלטת.
עוד כתבות בנושא
