גם 25 שנה אחרי פיגועי 11 בספטמבר, הפיתוי להאמין שהאיום חלף עדיין קיים. בעיני רבים באירופה ובארצות הברית, האיום הג'יהאדיסטי מצטמצם כיום לדמותו של "הזאב הבודד" - מפגע יחיד, מנותק לכאורה מתשתית רחבה ומאורגנת. אלא שהבחירה להפסיק לעמוד על המשמר עלולה להיות טעות מסוכנת. אל־קאעידה נדחקה לשולי התודעה ודאעש ספג תבוסה צבאית קשה, אך שני הארגונים לא נעלמו. הם שינו צורה, העתיקו חלק ניכר מפעילותם לאפריקה וממשיכים לחפש פרצות והזדמנויות לפגוע במערב.
כדי להבין עד כמה ארגון טרור או פעיל בודד מסוכנים באמת, ייתכן שצריך להסתכל במקום אחר. פיטר ברגן מצביע ב־CTC Sentinel, כתב העת של האקדמיה הצבאית האמריקנית בווסט פוינט, על שורה של סימנים שצריכים לעורר תשומת לב. אחד הבולטים שבהם הוא העניין הגובר שמגלים גורמי טרור בתחומי המדע והטכנולוגיה. כבר ב־2016 הצביעו החוקרים דייגו גמבטה וסטפן הרטוג על התופעה בספרם "מהנדסי הג'יהאד: הקשר המפתיע בין קיצוניות אלימה להשכלה".
מחנה קיץ של הג'יהאד האסלאמי. | צילום: עטייה מוחמד, פלאש 90
במציאות כזו, החיפוש אחר קיצונים דווקא במסגדים או במרכזים אסלאמיים עלול להחמיץ את מוקד הסכנה. מי שמבקש לפגוע במערב עשוי להימצא בקמפוס אוניברסיטאי, כשהוא שקוע בלימודי הנדסה ולא בקוראן. כבר לפני כעשור זיהו חוקרים את החיבור בין הג'יהאד לבין הידע המדעי והטכנולוגי - מאז, ייתכן שהפער בין שאיפה ליכולת כבר הצטמצם.
הכי מעניין
סיפורו של אוסאמה בן לאדן עצמו מלמד שהשאיפה עצמה אינה חדשה: במשך שנים חיפש אל־קאעידה דרכים לשים את ידיו על נשק להשמדה המונית. באותן שנים, השאיפות הללו נעצרו מול שורה של מגבלות מעשיות. השגת חומרי הגלם, רכישת הידע הטכני הדרוש והקמת מערך ייצור אמין היו מכשולים שקשה מאוד היה להתגבר עליהם. גם הניסיונות של אנשי המדינה האסלאמית לפתח מטענים המבוססים על גזים קטלניים הסתיימו בכישלון, בין היתר בשל חוסר ניסיון והכשרה מוגבלת.
כעת צפה ועולה שאלה מטרידה: "האם המחסומים האלה יונמכו כעת, בעידן הבינה המלאכותית והביולוגיה הסינתטית?" שואל ברגן.
נערים מוסלמים - אילוסטרציה | צילום: Ahmed HASAN / AFP
במקביל, האיום הכימי והביולוגי לא נותר רק בגדר תרחיש תיאורטי. רוסיה ממשיכה לערוך ניסויים במעבדות סודיות הממוקמות באיים, ובכמה זירות כבר נעשה שימוש בתחמושת המכילה כלור. בסודן, לפי תחקירים נפרדים של הוושינגטון פוסט והניו יורק טיימס, החשדות מופנים כלפי כוחות הממשלה. ארצות הברית, שהטילה סנקציות על חרטום מאז 2024, האשימה אותה בשימוש בנשק כימי. ראש המטה הכללי הכחיש כי כוחותיו השתמשו בנשק כזה, אך לא שלל את עצם קיומם של מאגרים כימיים ברשותם.
עוד כתבות בנושא
המסמכים שבידי שני העיתונים האמריקניים מציירים תמונה מדאיגה עוד יותר: לפי החשד, כוחות הביטחון הסודניים החזיקו בנמל התעופה מרווה שבצפון המדינה 290 פגזים, ובהם כ־15 קילוגרם של גזים רעילים וכ־20 קילוגרם של חומר נפץ. אלא שאת המידע הזה קשה מאוד לאמת באופן עצמאי. גם הארגון למניעת הפצת נשק כימי (OPCW) אינו יכול כיום להיכנס לאזור, לבצע ביקורות, לגבות עדויות או לבדוק בעצמו את הציוד והחומרים הצבאיים.
כוחות הג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה. | צילום: פלאש 90
גם הדיווחים על משלוח כלור שהגיע ממצרים, ועל שימוש בכמות נוספת של החומר שמקורה במתקן לטיהור המים אל־מנארה באומדורמאן, אינם ניתנים לאימות. אילו לא היה לשלטונות דבר להסתיר, ניתן היה לצפות שיאפשרו לפקחים גישה חופשית לאתרים הרלוונטיים. כל עוד הגישה הזו נמנעת וכל עוד אין ראיה חותכת, הם יכולים להמשיך לדחות את ההאשמות ולהכחיש כל אחריות.
הדאגה אינה נוגעת רק לשאלה מה כבר נעשה בנשק הזה, אלא גם למה שעלול לקרות בהמשך. חומרים מסוכנים שנצברים בידי מדינה עלולים, בתרחיש קיצוני, לזלוג לידי ארגוני טרור ולהפוך מאיום מרוחק לסכנה מוחשית. ואם משטר יבקש להיפטר מחומר שמסבך אותו או מטשטש את עקבות השימוש בו, גם האפשרות שיעביר אותו מיוזמתו לידי ארגון טרור אינה מופרכת.
רבע מאה אחרי אסון התאומים שטלטל את ארצות הברית ואת העולם כולו, האיום של מתקפת טרור רחבת היקף באמצעות נשק מתקדם או בלתי קונבנציונלי לא נעלם - הוא פשוט עשוי ללבוש צורה חדשה.
