כאשר בוחנים את מבנה הכוח ברפובליקה האסלאמית של איראן, תשומת הלב הבינלאומית מופנית בדרך כלל ליכולות הטילים שלה, לתוכנית הגרעין ולהשפעתם הגיאופוליטית של משמרות המהפכה. ואולם לצד כל אלה פועלת זירה סמויה הרבה יותר, אך מכרעת לא פחות בעיצוב גורלה של המדינה: אימפריה כלכלית עצומה, הנשלטת במישרין ובעקיפין בידי הכוחות המזוינים והמוסדות הסמי־מדינתיים. ובכן, כדי להבין את איראן בת זמננו, יש לפענח את הקשר ההדוק בין עוצמה צבאית, הון ושליטה במשאבי המדינה.
הכלכלן ביז'אן חאג'פור, המתמחה בכלכלת איראן, בחן את הקשר הזה במאמר שפרסם לאחרונה באתר Amwaj Media. לדבריו, שורשי התופעה אינם אידיאולוגיים בלבד, אלא נעוצים בצורך מעשי שהתעורר בתום מלחמת איראן־עיראק העקובה מדם, שנמשכה בשנים 1980־1988. בעשור שלאחר מכן, בתקופה שכונתה "עידן השיקום" והונהגה בידי הנשיא דאז אכבר האשמי רפסנג'אני, ניצבה ממשלת טהרן בפני משימה עצומה: לשקם מדינה חרבה כשקופת המדינה ריקה.
טיל איראני על רקע דגל הרפובליקה האסלאמית | צילום: יוטיוב
אל החלל הכלכלי שנוצר נכנס הצבא, ובייחוד יחידות ההנדסה של משמרות המהפכה, ובהן תאגיד ההנדסה חאתם אל־אנביאא. לרשות הגופים הללו עמדו כמה מן המערכות המאורגנות היחידות שנותרו שלמות במדינה: כוח עבודה ממושמע, מערך לוגיסטי רחב והיררכיה יעילה. המדינה החלה להפקיד בידיהם את הקמתם של סכרים, כבישים מהירים, מסילות ברזל ומתקני נפט. כך הפך פתרון שנועד לתת מענה לצורכי השעה למודל כלכלי קבוע, המוסיף לעצב את איראן עד היום.
הכי מעניין
נקודת המפנה הגיעה בשנות האלפיים, בעקבות מהלך הפרטה שהוביל, באופן פרדוקסלי, לתוצאה הפוכה מזו שיועדה לו. איראן ביקשה לצמצם את מעורבות המדינה במשק, אך השוק הפרטי לא היה מסוגל לרכוש את התעשיות האסטרטגיות הגדולות שהועמדו למכירה. לאזרחים ולחברות פרטיות פשוט לא היה ההון הדרוש לכך. כתוצאה מכך הועברו נתחים מרכזיים מהחברות לקרנות פנסיה ציבוריות, לאגודות שיתופיות ולחברות אחזקה פיננסיות המקושרות היטב למנגנוני הביטחון.
חברי הפרלמנט האיראני עם מדי משמרות המהפכה | צילום: EPA
התהליך לא יצר אפוא כלכלת שוק של ממש. תחת זאת, הוא העביר את מוקדי העושר והשליטה מידי הממשלה המרכזית לידי מגזר סמי־מדינתי עצום, רב־עוצמה וחסר שקיפות. את התמונה משלימים ה"בוניאדים" - קרנות דתיות וקרנות צדקה אדירות, שהוקמו לאחר המהפכה ב־1979 כדי לנהל את הנכסים שהוחרמו ממשטר השאה. הקרנות הללו חולשות על שורה ארוכה של תחומים, ממלונות יוקרה ומפעלי מלט ועד לחברות חקלאיות.
למעשה, הבוניאדים כפופים ישירות למנהיג העליון ונהנים מהטבות מס נרחבות ומהקלות רגולטוריות משמעותיות. יחד עם החברות שבשליטת הצבא, הם מרכיבים את מה שמכונה "המכלול הצבאי־בוניאדי" - רשת כלכלית מקבילה השולטת, לפי ההערכות, בכשליש מכלכלת איראן. חאג'פור מדגיש כי מוקד הכוח הכלכלי הזה דוחק את רגליו של המגזר הפרטי. חברות עצמאיות מתקשות להתחרות בתאגידי ענק, הזוכים בחוזים ללא מכרז ונהנים מחסותם של מנגנוני הביטחון.
עשן עולה מאחורי אנדרטת אזאדי בטהרן, איראן, ב-3 במרץ 2026, לאחר המתקפה הצבאית האמריקאית-ישראלית | צילום: דאווד ע'הרדר/איסנא דרך AP
ואולם ניתוחו של חאג'פור מראה כי המודל הזה ניצב כיום בפני משבר חסר תקדים, שהחריף בעקבות המציאות שנוצרה באיראן מאז פתיחת החזית מול ישראל וארצות הברית. הסנקציות המערביות, האינפלציה הדוהרת והפיחות במטבע המקומי מעמידים במבחן קשה את יציבותן ואת יעילותן של חברות האחזקה הסמי־מדינתיות. גם בקרב הנהגת טהרן גוברת ההכרה בצורך בשקיפות רבה יותר ובמשמעת פיננסית מחמירה, כדי למנוע מבזבוז ומחוסר יעילות לערער את יציבות תקציב המדינה.
בסופו של דבר, התהליך שמתאר ביז'אן חאג'פור מלמד כי איראן לא נשענת רק על עוצמה צבאית, אלא גם על מערכת כלכלית מורכבת ומסועפת. עבור דיפלומטים ומומחים בינלאומיים, פענוח פעילותו של המכלול הזה הוא מפתח להבנת האופן שבו מתחלקים בפועל הכסף, ההשפעה והכוח ברפובליקה האסלאמית. מי שמבקש להבין את עוצמתו של המשטר האיראני, וגם את נקודות התורפה שלו, חייב להביט לא רק בטילים ובמתקני הגרעין, אלא גם בחברות, בקרנות ובזרמי הכסף שמחזיקים את המערכת כולה.
עוד כתבות בנושא
