דבריו האחרונים של ע'ולאם עלי חדאד עאדל, חבר המועצה לקביעת האינטרס של המשטר האיראני, שהוא גם חותנו של מוג'תבא חמינאי, שלפיהם אין לו "קשר ישיר" עם חתנו, מצטרפים לשורת סימני שאלה סביב האדם שאמור לעמוד בראש הרפובליקה האסלאמית. מוג'תבא כמעט שאינו נראה, קולו אינו נשמע והמסרים המיוחסים לו מגיעים דרך גורמים אחרים. מכאן עולה השאלה: האם הוא אכן שולט באיראן? או ששמו בעצם משמש מעטפת למוקד כוח אחר?
ישנן מספר אפשרויות. ייתכן שמוג'תבא חי, מתפקד ומוסתר במקום מאובטח בשל החשש מחיסול. ייתכן שמצבו הרפואי קשה יותר מכפי שטהרן מודה, ולכן הוא מוגבל או אינו כשיר לקבל החלטות. אפשרות שלישית היא שהוא בחיים אך הפך לדמות סמלית, בעוד שאחרים שולטים בפועל במדינה.
עוד כתבות בנושא
להיעלמותו עשוי להיות גם מימד דתי-סמלי. במסורת השיעית-התריסרית עומד המיתוס של האימאם ה-12, מוחמד אל-מהדי, שנעלם מן העולם במאה התשיעית. בתחילה הוא לא הופיע בציבור, אלא נחשב כמי שמתקשר עם מאמיניו באמצעות מספר קטן של שליחים ובעלי סוד. רק לאחר מכן נעלם לחלוטין. אין פירוש הדבר שהמשטר מציג את מוג'תבא כאימאם הנעלם והקבלה כזו אף עלולה להיות רגישה מבחינה דתית. אולם ייתכן שנעשה שימוש בדפוס המוכר היטב לציבור השיעי: מנהיג בלתי נראה, שמעטים בלבד נחשפים אליו, והוראות מועברות בשמו.
הכי מעניין
זהו בדיוק המקום שבו נכנסות משמרות המהפכה. מדובר בגוף שאינו רק צבאי, אלא גם מודיעיני, כלכלי ופוליטי. הוא שולט בטילים, בסייבר, בכוחות מיוחדים, ברשתות מיליציה אזוריות ובחלקים נרחבים מהמשק. במקרה של ואקום בהנהגה, למשמרות יש יתרון ברור שכן הן מאורגנות, חמושות, מחוברות לכל מוקדי הכוח ומסוגלות להמשיך לפעול גם כשהמרכז הפוליטי משותק. וייתכן אפוא שנוצר סביב מוג'תבא מיתוס של מנהיג נסתר, בעוד משמרות המהפכה ואנשי לשכתו הופכים ל"בעלי הסוד" המפרשים את דבריו ומנהלים את המדינה בשמו.
וכך, בין אם הוא מתפקד ובין אם לא, ההיעדרות יכולה להפוך מחולשה למקור של מסתורין וסמכות. ככל שהמנהיג נסתר יותר, כך גובר כוחם של המתווכים הטוענים שהם יודעים מה רצונו.
עוד כתבות בנושא
אין לפסול אפוא את האפשרות שאיראן אינה עוברת הפיכה צבאית גלויה, אלא תהליך שקט יותר, ללא צורך בטנקים מול הפרלמנט. די בכך שמשמרות המהפכה ישלטו במידע, במינויים, במדיניות הביטחונית ובניסוח ההודעות היוצאות בשם המנהיג. כל עוד תמונתו של חמינאי תלויה על הקיר והחלטות מתפרסמות בשמו, נשמרת מראית עין של המשכיות, גם אם השליטה בפועל נמצאת בידי מפקדים במדים.
העמימות עצמה משרתת את השליטים בפועל. כל עוד לא ברור אם מוג'תבא מקבל החלטות, קשה להפנות אליו לחץ, לבחון את אחריותו או להבין אילו הבטחות מסוגל המשטר לקיים. במקביל, כל קבוצה בתוך המערכת יכולה לייחס למנהיג הנסתר את העמדה הנוחה לה. כך עלול להיווצר שלטון קולקטיבי ללא אחריות ברורה. הנשיא מדבר בשם המדינה, אנשי הדת בשם המהפכה, ומשמרות המהפכה פועלות בשם הביטחון ובשמו של חמינאי. במצב כזה, גם מודיעין מדויק יתקשה לזהות מי קיבל כל החלטה.
מבחינת ישראל, למצב כזה יש יתרון מסוים. משטר צבאי גלוי יותר עלול לאבד לגיטימציה בתוך איראן, להעמיק מאבקים פנימיים ולחדד מי באמת אחראי למדיניות האזורית. הוא גם עשוי לחשוף את הפער בין מוסדות המדינה לבין מוקד הכוח האמיתי.
עוד כתבות בנושא
אבל הסכנות משמעותיות יותר. הנהגה צבאית עלולה להיות תוקפנית, חשדנית ופחות רגישה למחירים כלכליים ואזרחיים. אם אין מנהיג חזק שמסוגל לרסן את המפקדים, גדל הסיכון שכל זרוע תפעל באופן עצמאי. פעולה של מיליציה, ירי טילים או עימות במפרץ עלולים להתרחש בלי החלטה מסודרת על מלחמה כוללת, אך גם בלי גורם שמסוגל לעצור את ההידרדרות.
גם המשא ומתן נעשה מורכב יותר. ייתכן שהנשיא או שר החוץ יעבירו מסרים מתונים, אך לא יוכלו לחייב את משמרות המהפכה. במצב כזה, השאלה איננה רק מה איראן רוצה, אלא מי באיראן מוסמך להחליט.
לכן המצב אינו טוב או רע באופן חד משמעי. הוא עשוי להחליש את המשטר, אך גם להפוך אותו למסוכן ובלתי צפוי יותר. מבחינת ישראל, המסקנה היא שיש לעקוב פחות אחר התארים הרשמיים ויותר אחר שרשרת הפיקוד, מוקדי המידע והמפקדים שמחזיקים בפועל בנשק, בכסף וביכולת ההכרעה.