ניצחון או תבוסה? תגובה מאולתרת או אסטרטגיה מחושבת היטב? כיצד מציג משטר האייתוללות לציבור את ההסכם שנחתם עם ארצות הברית? שני מאמרים שפורסמו לאחרונה בעיתון "ג'וואן" מספקים, בקריאה משולבת, הצצה ברורה לנרטיב האיראני החדש - ולדרך שבה טהרן מבקשת למסגר את האסטרטגיה הכלכלית והגיאופוליטית שלה בחודשים האחרונים של המלחמה.
המאמר הראשון מתמקד בתוכנית שהציגה איראן בכינוס השישי של שרי האנרגיה של ארגון שאנגחאי לשיתוף פעולה. במרכז התוכנית עומדת הצעה שאפתנית להקמת מערך יציב של חילופי אנרגיה אזוריים, שיתבסס על חיבור רשתות החשמל של המדינות החברות ועל מנגנון משותף לניהול ביקושים ולהסדרת שוק האנרגיה המקומי והבינלאומי.
הפרויקט משתלב בתהליך ההתפתחות של הארגון, שהוקם בראשיתו כמסגרת ביטחונית והתרחב בהדרגה גם לזירות הכלכליות והאנרגטיות. המסר המרכזי ברור: שיתוף פעולה בתחום האנרגיה מוצג כצורך אסטרטגי, הקשור ישירות לביטחון האספקה, לפיתוח בר־קיימא ולצמיחה כלכלית. בתוך המסגרת הזו מבקשת איראן לחבר בין שני קטבים משלימים.
הכי מעניין
יו"ר הפרלמנט האיראני, קאליבף | צילום: איי.פי.
טכנאים עובדים במעגל המשני של כור המים הכבדים באראק בזמן שפקידים וכלי תקשורת מבקרים באתר ליד אראק, איראן, 23 בדצמבר 2019 | צילום: ארגון האנרגיה האטומית של איראן באמצעות AP
תומכי המשטר באיראן | צילום: AP
נשיא איראן פזשכיאן סוקר מתקן אטומי, 2025 | צילום: משרד הנשיאות האיראני באמצעות AP
מצד אחד ניצבות יצרניות האנרגיה הגדולות, ובראשן איראן ורוסיה, המחזיקות בחלק משמעותי מעתודות הנפט והגז בעולם. מן הצד השני נמצאות צרכניות הענק, ובראשן סין והודו, המייצגות נתח מרכזי מהביקוש העולמי לאנרגיה. החיבור בין שני הקטבים הללו מוצג כבסיס לשוק אנרגיה פנימי, שעשוי להשפיע על מאזן הכוחות העולמי.
על התשתית הזו נשענת העבודה הטכנית והפוליטית שכבר יצאה לדרך, במסגרת מסמך אסטרטגי לפיתוח שיתוף הפעולה האנרגטי עד שנת 2030. המסמך, שנחתם בידי המדינות החברות, בנוי בכמה רבדים ומדגיש עקרונות של עצמאות אנרגטית, דחיית לחצים חיצוניים והתנגדות לצעדים חד־צדדיים - ובראשם הסנקציות הפוגעות במגזר האנרגיה.
בהקשר הזה מוצגת רשת החשמל האיראנית כאחד המרכיבים המרכזיים במערכת האזורית המתהווה. לפי המאמר, הרשת כבר מחוברת למדינות שכנות רבות, נהנית מכושר ייצור גבוה וממלאת תפקיד טכני מתקדם בייצור ובהפצת אנרגיה. עוד מצוין כי כושר הייצור המותקן שלה עולה על 88 אלף מגה־ואט, לצד מעורבות משמעותית בחיבורים שכבר פועלים.
איבה של ארבעה עשורים. שריפת דגל ארה"ב באיראן | צילום: איי.אף.פי
מכאן נגזרת ההצעה השנייה: הקמת קונסורציום אנרגיה של ארגון שאנגחאי לשיתוף פעולה וחיבור ישיר בין רשתות החשמל של המדינות החברות. איראן מציגה את היוזמה ככלי מעשי, שנועד להפוך את שיתוף הפעולה ממסגרת רעיונית למבנה יציב הנשען על תשתיות משותפות, השקעות משותפות, הפחתת עלויות וניהול סיכונים משותף בפרויקטי אנרגיה גדולים.
המאמר השני יוצא מנקודת מוצא אחרת לגמרי: מצר הורמוז. לפי העיתון "ג'וואן", המשך העימות היה גורר עלויות עצומות והשלכות מטלטלות על הכלכלה העולמית - ובראש ובראשונה על הכלכלה האמריקנית. המאמר נפתח במשפט המיוחס לדונלד טראמפ, שהפך לכותרת: "אם לא הייתי עוצר את המלחמה עם איראן, היינו נשארים בלי נפט".
אלא שלא מדובר בציטוט שניתן לאמת בנאומיו או בהתבטאויותיו הרשמיות, אלא בעיבוד עיתונאי שמזקק ומפשט את הטענה המרכזית: יכולתו של המשטר האיראני להפעיל לחץ על העולם באמצעות מצר הורמוז. בכך מחזק העיתון את המסר שטהרן מבקשת להדהד לציבור שלה - איראן אינה מובסת, אלא מחזיקה בידיה מנוף לחץ גלובלי. איום ממשי על העולם החופשי כולו.
עוד כתבות בנושא
