הבלאק־אאוט הגדול של החירות ושל האנושיות, שבו לכדו האייתוללות את איראן, הולך ומתגלם בימים אלה גם כבלאק־אאוט פיזי ודיגיטלי. אין זו רק כוונתו המוצהרת של המשטר להשאיר את האינטרנט "כבוי" עד נוורוז, ראש השנה הפרסי ב־20 במרץ: מאחורי ההחשכה הזמנית מסתתר תכנון רחב בהרבה, דיסטופי במהותו, שנועד להפוך את התשתית המרכזית של העולם המודרני - לעוד מתחם טוטליטרי סגור.
את המהלך הזה תיאר בהרחבה העיתון הבריטי דה גארדיאן, כשהוא מצטט דו"ח של Filterwatch, ארגון המנטר את הצנזורה המקוונת ברפובליקה האסלאמית: "מתבצע כעת תכנון חסוי להפוך את הגישה לאינטרנט הבינלאומי לפריבילגיה ממשלתית". בפועל מדובר בהנהגת מדיניות שיטתית שמטרתה לאפשר שימוש באינטרנט אך ורק ל"רשימה לבנה" מצומצמת של בעלי כוח במדינה.
איראנים משתתפים בהפגנה נגד הממשלה בטהרן | צילום: UGC דרך AP
המחאות באיראן בסוף השבוע האחרון | צילום: AP
המחאות באיראן בסוף השבוע האחרון | צילום: AP
בכירי המשטר, פקידיו ומנגנוני הדיכוי של המדינה - הם ורק הם יוכלו לגלוש ברשת, כמובן לאחר שיעברו שורה של בדיקות צולבות. כל שאר האיראנים - סטודנטים מתקוממים, סוחרים הכורעים תחת המשבר הכלכלי, אזרחים מן השורה, יקפאו בתוך גרסה מקבילה ומסוננת של הרשת, שתוכננה מראש לשרת את צורכי התעמולה של המשטר. לא בדיוק חוויה של גלישה חופשית.
הכי מעניין
כך משווה חמינאי את הישגו לזה של דיקטטור אחר, קים ג'ונג־און: איראן הופכת למדינה השנייה, אחרי צפון קוריאה, שמשתיקה את האינטרנט הציבורי וממירה אותו במערכת רשתית של פיקוח המוני הנשענת על רשימות ביטחון אינסופיות ועל סבך פירמידלי של אישורים. זהו "האייתוללה הגדול" שמביט בך כל הזמן - גרסה דיגיטלית, אולטרה־מודרנית וקדמונית בעת ובעונה אחת, של "1984".
עלי חמינאי, 2025 | צילום: AP
ההידוק הסופי לעבר הדיסטופיה האסלאמיסטית הוא תגובה ישירה לגל המחאה הנרחב ביותר מאז שחטפה הדיקטטורה הח'ומייניסטית את העם והציוויליזציה הפרסיים - כלומר, מאז נפילת השאה - אך לא פחות מכך, הוא גם השלמתו של תהליך של דיכוי שיטתי ומתמשך. הרי שכבר מאז 2012 פועלת הרפובליקה האסלאמית ליצירת גרסה מקבילה ומבויתת של האינטרנט.
שם הפרויקט: National Information Network, ובפרסית Internet e-Paak - הרשת "הטהורה", התואמת את הדוקטרינה השיעית. עם השנים דבק בו בלשון היומיום הכינוי האירוני "חלאל": כל מה שמוגדר כמותר בין תחום הציווי לתחום האיסור על פי החוק האסלאמי. זהו מיזם טכנו־פוליטי עתיר עלויות, שקודם גם בסיוע שותפיה הלא רשמיים של טהרן בציר הרשע, ובראשם סין.
אנשים משתתפים בצעדת סולידריות למען המחאות באיראן, באמסטרדם | צילום: EPA
מחאות נגד המשטר האיראני | צילום: EPA/TOLGA AKMEN
הפגנות נגד המשטר האיראני | צילום: Joe Klamar / AFP
ממש כך. בייג'ינג, על פי הדיווחים, תרמה לפיתוח אלגוריתם המעקב - לב הדיכוי הדיגיטלי - בהשראת ה־Great Firewall שלה: החומה המקוונת העצומה שהקימה המפלגה הקומוניסטית מול הגלישה החופשית, ושאליה היא מתייחסת באותה רוח שבה היא מתייחסת גם לחופש השיט בימים. אלא שמנגנון הצנזורה האיראני אינו חיקוי פשוט, אלא החרפה של המודל הסיני.
בסין מתקיימת סימולציה של חירות. באיראן, לעומת זאת, בוחרים בדרך הישירה: צנזורה גסה והסרה מיידית של תכנים, אפליקציות ופלטפורמות. זהו מונופול מחשובי ומידעתי - שנפרץ בימים אלה רק באורח מקוטע בידי חדירתה של Starlink של אילון מאסק - שבאמצעותו מנסה המשטר לחנוק את המרד, ובעיקר את סיפורו, בפני העולם החופשי. החופשי באמת.
נשים חולפות על פני דגל איראני | צילום: EPA
וכך נעלמות מן המרחב המקוון ערימות הגופות ושקי המוות השחורים, היריות ברחובות וההוצאות להורג ללא משפט. במקומן, מתעצם הנרטיב של המשטר על מסתנני מוסד, סוכני CIA פרובוקטורים וכיוצא באלה. אך מעל הכול, זוהי ההשלכה המקוונת של אקסיומה טוטליטרית עתיקה: חלוקה רדיקלית של האנושות לשני מרחבים, שונים זה מזה מהותית.
מצד אחד הנבחרים - חברי האוליגרכיה שנבנתה על מכונת ההשמדה, ואחראים גם להנצחתה. מצד שני - המוקעים, הכלואים בגוף העם של הנתינים, שאסור להם לעולם להעלות בדעתם שיוכלו להיות דבר אחר. לראשונים יש אינטרנט, לאחרונים יש "חלאל", המבורך בידי מוחמד וברוחו של ח'ומייני. זהו הבלאק־אאוט הגדול, אך הוא אינו יכול להימשך לנצח.
עוד כתבות בנושא
