עד כמה שהדבר נשמע מוזר, אחד הדברים המסוכנים ביותר לתרבות וחברה הוא ניתוק מושגים רווחים ממשמעותם המקובלת והטמעת משמעות חדשה, שונה ומעוותת. מכיוון שהמשמעות הטבעית בדרך כלל קושרת את המושג למציאות, השינוי המלאכותי מייצר מושג מנותק ממנה. כך הופכת השפה לפלסטלינה, שאפשר לעשות בה כל דבר; מהטענה שזכר ונקבה הם "קונסטרוקציה חברתית", טענה שסותרת אמיתות ביולוגיות בסיסיות, דרך הקביעה שישראל מחוללת "ג'נוסייד" בעזה, שמנוגדת למציאות ולכל הגדרה מקובלת, ועד להכרזות שהמלחמה בעזה הסתיימה ב"ניצחון" ישראלי.

למזלנו, ההיסטוריה באה לעזרתנו בהצבת נורמות למעשים ומשמעות למילים. לפיכך, מעט היסטוריה רלוונטית.

בבוקר יום ראשון, 7 בדצמבר 1941, התקיפו היפנים בהפתעה את הבסיס האמריקני בפרל־הארבור. הם פגעו בעשרות ספינות ובמאות מטוסים, והרגו כמעט 2,500 איש. למחרת הגיע הנשיא רוזוולט לישיבה משותפת של בתי הנבחרים ונשא את "נאום יום הקלון" הקצר והמפורסם.

רוזוולט תיאר את ההונאה היפנית ודיווח לאומה שההתקפה "גרמה לנזק חמור לכוחות האמריקניים הימיים והצבאיים... חיי אמריקנים רבים מאוד אבדו". מכאן עבר לפסים מעשיים: "זה עלול לקחת זמן", אמר, אך "העם האמריקני בעוצמתו הצודקת יגבר באמצעות ניצחון מוחלט... בביטחון בכוחותינו הצבאיים – עם הנחישות הבלתי מוגבלת של עמנו – נשיג את הניצחון הבלתי נמנע".

בקשת רוזוולט מהבתים הייתה להכריז פורמלית על "מצב מלחמה בין ארה"ב לאימפריה היפנית". הקונגרס עשה זאת בהצהרה קצרה, והוסיף כי "הנשיא כעת מוסמך ומונחה להשתמש בכל כוחות הים והצבא של ארה"ב ומשאבי הממשלה כדי לנהל מלחמה נגד הממשלה הקיסרית של יפן; וכדי להביא לסיום מוצלח של המאבק, כל משאבי המדינה מועמדים בזאת לרשותו".

ההחלטה עברה כמעט פה אחד; מתוך 471 נבחרי ציבור, רק חברת קונגרס פציפיסטית אחת התנגדה. מעט אחרי כן הכריזה גרמניה מלחמה על ארה"ב, ורוזוולט שב לבתים כדי שיכריזו עליה מלחמה. הבקשה אושרה בלי התנגדות. רוזוולט הבטיח "ניצחון מוחלט", המלחמה הוכרזה פורמלית, וארה"ב יצאה לדרך.

הסיום הגיע כעבור כשלוש שנים וחצי. אחרי כמעט 300 אלף חללים אמריקנים ו־900 אלף פצועים, בתחילת מאי 1945 – אחרי שהיטלר מת בסוף אפריל – חתם הגנרל אלפרד יודל על כניעה גרמנית. הגרמנים ניסו להתמקח, אבל מפקד הכוחות אייזנהאואר הבהיר שנדרשת "כניעה בלתי מותנית, מיידית ובו־זמנית בכל החזיתות". הגרמנים הכירו בתבוסתם, וחתמו בצרפת על כך שהם "נכנעים בזאת ללא תנאי".

יפן המשיכה בינתיים להילחם. בוועידת פוטסדאם שבגרמניה, שהתקיימה ביולי, דנו מנהיגי בעלות הברית (טרומן, סטלין וצ'רצ'יל, שהוחלף תוך כדי בקלמנט אטלי) גם במלחמה נגדה. ב־26 ביולי הם פרסמו את "הצהרת פוטסדאם", שבה פורטו תכתיבים ל"כניעה ללא תנאי" של האימפריה.

היפנים לא התרשמו. עד 6 באוגוסט, כאשר ארה"ב הפילה את פצצת האטום על הירושימה, וטרומן הזהיר את היפנים מפני "גשם של חורבן מהאוויר, שכמותו לא נראה אי פעם על פני האדמה". יומיים לאחר מכן הפרה ברית המועצות את הסכם הניטרליות שלה עם יפן, בהתאם לסיכומים בפוטסדאם, והכריזה עליה מלחמה. למחרת הופצצה נגסאקי באטום.

הקיסר הירוהיטו נשבר, ובאמצע אוגוסט קיבל את תכתיבי בעלות הברית. כך, אחרי עוד למעלה מ־100 אלף אמריקנים הרוגים ורבע מיליון פצועים, הגיעו ב־2 בספטמבר נציגי יפן לספינה האמריקנית מיזורי במפרץ טוקיו, וחתמו בפני מפקד הכוחות מק'ארתור על "כניעה ללא תנאי לבעלות הברית... סמכותו של הקיסר ושל ממשלת יפן לשלוט במדינה תהיה כפופה למפקד העליון של בעלות הברית".

זוהי, אם כן, בת הלוויה של "הניצחון המוחלט": "כניעה ללא תנאי". עד כמה שלמילים יש משמעות, זו משמעותן.

כעת להשוואה אלינו, שנעשה אותה בזהירות אבל ביושר. ב־7 באוקטובר לפני שנתיים הופתענו מהתקפת חמאס, שבאופן יחסי הייתה גרועה בהרבה מפרל־הארבור. עוד באותו יום הכריז ראש הממשלה נתניהו: "אנחנו במלחמה, ואנחנו ננצח בה". בפתיחת ישיבת הקבינט בישר: "היעד העליון שלנו: ניצחון במלחמה". יומיים לאחר מכן הבהיר: "חמאס הוא דאעש, ונכריע אותו בדיוק כפי שהעולם הנאור הכריע את דאעש". ב־12 באוקטובר השתמש ראש הממשלה בכנסת בביטוי שהפך לסיסמה בימין: "ניצחון מוחלט". "זהו רגע של אמת", אמר, " זוהי באמת מלחמה על הבית, והיא חייבת להסתיים בדבר אחד: בניצחון מוחלט, ובחיסול וריסוק חמאס".

אלו מקצת דברי נתניהו, שנוהג זהירות יחסית במילותיו. שרים אחרים הבטיחו הבטחות נחרצות יותר, מעולם דימויים ספרותי יותר, שהדהד את הפואטיקה המלחמתית של רוזוולט וטרומן. יתר על כן, באותם ימים נערכו שתי השוואות מתבקשות של חמאס, על ידי נתניהו ושרים אחרים, לנאצים ולדאעש. כלומר, הציפייה הציבורית הוכוונה לניצחונות ההם, שאכן היו "מוחלטים".

הדמיון בדיבורים ברור, אלא שהוא תם בתרגום למעשים. בפועל, ישראל אפילו לא הכריזה באופן פורמלי על מלחמה, כנראה בשל התנגדות מחפירה מצד המשפטנים. יתר על כן, המטרות הרשמיות הראשונות שהוגדרו למלחמה היו: מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולתו הצבאית, הסרת איום הטרור מעזה, ומאמץ לפתרון סוגיית החטופים. לא רק ה"מוחלט", גם ה"ניצחון" לא בדיוק הופיע כאן.

עניין של הגדרה

נקודה חשובה נוספת להבנת הפער, חוזרת לפסקת הפתיחה. בתקופה המכונה בעגה הצבאית מב"מ ("המערכה בין המלחמות"), כלומר, עשרות השנים האחרונות, לא רק היכולות הצבאיות של ישראל נשחקו, אלא גם השכל של מערכת הביטחון. המושגים הקלאסיים הוגדרו מחדש, ותודעת המערכת עוצבה מחדש עם שפע תכנים מנותקים מהמציאות ומהמקצוע הצבאי.

בין קורבנות ההידרדרות הזו היה מושג ה"ניצחון", שמשמעותו כיום היא "עמידה ביעדים" (הגדרה שלא קשורה לאויב), וה"הכרעה", שמוגדרת כפגיעה באחוז שרירותי מכוחו של האויב. במהלך המלחמה כתבתי על עוד מושגים כאלה, שהוגדרו מחדש באופן מופרך ומלאכותי, כמו "שליטה מבצעית".

כשאנשי המערכת משתמשים במונחים הללו, הם יודעים שהם נתפסים אחרת בציבור, שעדיין מדבר בשפה שפויה ומציאותית. כך שמדובר בהטעיה. אבל גרוע יותר: בשטח היינו רחוקים מלהשיג "הכרעה" ו"שליטה מבצעית" גם בחלק מהאזורים שהוכרזו כך, אפילו לפי ההגדרות המב"מיות. כך שהייתה כאן הטעיה כפולה בדיבור אחד, שקוראי טור זה דווחו עליה בזמן אמת.

כעת עלינו להכיר בכך שמבין המטרות המוגדרות השגנו רק את החזרת החטופים. צודק ראש הממשלה שמדובר בהישג שרק מעטים האמינו שאפשר לממש. מהיעדים שהוגדרו, הוא בוודאי האישי והמרגש ביותר. אבל צריך להודות שהוא גם הכי פחות אסטרטגי. במיוחד כאשר השגתו הותנתה בכך שבזאת תמה המלחמה בעזה – נקודה שגם נתניהו הכיר בה בנאומו בכנסת לכבוד ביקור טראמפ, כפי שמיד נראה.

זוהי, אם כן, האמת הפשוטה: מי שטוען ש"ניצחנו", כולל פוליטיקאים ושלל מפקדים בכירים שכותבים זאת לפקודיהם, מטעה. במקרה הטוב הוא משתמש בהגדרה המב"מית: "ניצחון" הוא עמידה ביעדים, הרמטכ"ל הגדיר יעד עליון של "השבת החטופים", החטופים שבו, משמע "ניצחנו".

נאום נתניהו בכנסת היה בנוהל הזה. "תודה על התוכנית שלך", אמר לטראמפ, "שמביאה את כל החטופים שלנו הביתה, תוכנית שמביאה לסיום המלחמה תוך השגת כל יעדינו". עוד הוסיף ראש הממשלה: "בניגוד לכל הדעות, הצלחנו. חמאס נכנע... זהו רגע היסטורי". נתניהו גם הזכיר פעם אחת את המילה "ניצחון": "ישראל השיגה ניצחונות מדהימים על חמאס ועל כל ציר הטרור האיראני. סינוואר, דף, הנייה, נסראללה, אסד, כולם אינם. איראן – תוכנית הנשק הגרעיני והטילים הבליסטיים... גולגלה לאחור. חצי מההנהגה החות'ית נמחקה".

בכל הכבוד, הריגת מנהיגי הטרור איננה "ניצחון", וכך גם גלגול לאחור של תוכניות איראן. אין ספק שיש לנו הישגים רבים בכל החזיתות; נתניהו גם ראוי לשבחים רבים על עמידה איתנה שאיש מלבדו לא היה מציג, תחת לחץ כבד שאיש מלבדו לא היה עומד בו. אבל ניצחון אין כאן. אפילו ביעדי המלחמה שהוגדרו לא עמדנו, עד שהם צומצמו ליעד אחד (החטופים) שאותו השיג טראמפ, ורק כך, בדוחק, ב"שיחדש" הביטחוני, אפשר לומר "ניצחון".

בפועל חמאס רחוק מלהיראות כמו דאעש אחרי מבצע "נחישות טבועה" (השם שניתן לפעילות הבינלאומית נגד דאעש), ועוד יותר רחוק מהנאצים או יפן האימפריאלית אחרי מלחמת העולם השנייה. ראש הממשלה דיבר בכנסת על "נטילת הנשק מחמאס, פירוז עזה, ושעזה לעולם לא תהווה יותר איום על ישראל", אבל גם אלה יעדים עתידיים, מוטלים בספק ותלויים באחרים, שמשאירים את חמאס ברצועה ככוח שלטוני.

המנצח מאנקרה

האמת, שאליה אנו מחויבים, היא שנתניהו גילה מה שגילו לפניו ראשי ממשלה אחרים, וכישלונו המרכזי הוא שלא טיפל בבעיה מראש: מערכת הביטחון שלנו נמצאת בשפל היסטורי. יש לה משאבים עצומים, חיילים עם מוטיבציה, אומה מסורה ברובה, אבל הנהגה לא מקצועית, חסרת יכולות והשכלה רלוונטית, אך מלאה בגאוותנות, יוהרה, קונספציות ודוגמה ביטחונית שאיננה קשורה למציאות ולמצביאות.

אחרי שנתיים של חוסר הכרעה טרגי, לטראמפ נמאס. הוא מתמודד עם בעיות הרבה יותר גדולות, ובעיקר תחרות קשה מול ציר סין־רוסיה, שהמלחמה בעזה פוגעת בטיפול בהן. טראמפ זיהה את השפעת "קפלן" על הפוליטיקה הישראלית, והסיק שאם ידאג להשבת החטופים, הממשלה תיאלץ בתמורה לסיים את המלחמה. זו העסקה שרקח, ומשום כך הוא שלח את חתנו ושליחו לנאום בשבח העסקה בפני הקפלניסטים בכיכר החטופים לפני שהגיע לכנסת.

העסקה האמיתית של טראמפ אחרת מזו שנראית לעין. לכנסת טראמפ קפץ בדרך לאירוע הגדול: הכנס בשארם א־שייח'. זה היה אירוע הכלולות של ה"הסכם" בעזה, שנעשה בהיעדרה של דמות שבדרך כלל נוכחת באירועים שכאלה: הכלה. ישראל כלל לא הוזמנה לאירוע סיום המלחמה שהשתתפו בו כ־30 מדינות, כולל אבו־מאזן, שלחץ ידיים עם טראמפ.

ההסכם, אם כן, נחתם בלעדינו ולמעשה נכפה עלינו, כמו על חמאס, במהלך אזורי מתוחכם של טראמפ. הוא הפך את מצרים, קטאר וטורקיה, החותמות הרשמיות, לבעלות הבית של עזה, משום שזהו הציר הסוני החדש שהוא להוט אחריו, כמסייע נגד הציר הסיני־רוסי־איראני. זו העסקה האמיתית, ויש לה עוד כמה רמזים, כמו תרגילים גדולים של הצבא האמריקני עם מצרים, בנייה תקדימית של בסיס חיל אוויר קטארי בארה"ב, ומכירת 35־F לטורקיה שטראמפ שוקל לאשר.

המציאות הזו מבשרת רעה לישראל, והיא ההפך מניצחון במילים ועוצמה בנאומים. טראמפ חותם עם הציר הסוני הסכמים יקרים שבפועל מסכנים אותנו, ובזמן שהם מתעצמים באופן משמעותי, ישראל נחלשת באופן יחסי. טראמפ מבחינתו יגן עלינו כל עוד הוא נשיא, אלא שהעוצמה שהסונים צוברים כעת, תישאר אחריו.

לסיכום, וזה העיקר, אחרי שנתיים של דשדוש חסר הכרעה מול ארגון טרור שמכל אויבינו הוא החלש ביותר, בעלות של מאות מיליארדים, אנו נמצאים בעמדת נחיתות אזורית, מול ציר סוני מתחזק.

יש להדגיש נקודה נוספת בהקשר זה. למלחמה יש מרוויחה אחת מובהקת: טורקיה. ארדואן ניצל את המלחמה להשתלטות על סוריה, לבנון (דרך סיוע לחיזבאללה השיעי, בתמונת ראי לאיראן וחמאס), וכעת עזה. למרות קיצוניותם, ושאיפות התחמשות והתעצמות ברורות (בדומה למצרים), טראמפ מחמיא לטורקים ולארדואן בגאון.

אובמה אמר על איראן שהיא "מעצמה אזורית חיובית"; טראמפ חושב זאת על טורקיה. בשארם א־שייח' הוא הרעיף על ארדואן שבחים מופלגים. "בכל פעם שהייתי צריך אותו הוא היה שם בשבילי", אמר. כשבנאט"ו מתקשים איתו, סיפר הנשיא, הם פונים אליו, ואז ארדואן "אף פעם לא מאכזב אותנו. הוא מדהים. אז אני רוצה להודות לך על החברות". עוד הוסיף טראמפ: "אם תסתכלו על כמה מהעימותים האחרונים, הוא ניצח בהם ולא רוצה על כך שום קרדיט". ואז, אולי בפליטת פה, אמר משפט שצריך להדאיג כל ישראלי, כשסיפר שלטורקיה "יש את אחד הצבאות הכי חזקים בעולם. למעשה, הוא הרבה יותר חזק ממה שנראה".

במשוואה החדשה הזו, אולי מוטב שנחזור לימים שבהם אנחנו אלו שמנצחים בלי הרבה דיבורים ומריבות על קרדיט, ויש לנו צבא חזק יותר ממה שנראה, מאשר להפך. במצב העניינים הנתון, תידרש בנייה מחדש לא רק של הכוח הביטחוני אלא גם של השכל, וכדאי להתחיל בשיקום השפה הצבאית שהושחתה. מסיבות רבות הגיע הזמן לסיים את המלחמה בעזה; כעת צריך להתחיל בתיקון ובנייה מחדש של המערכות שכשלו בה.