בתוך יממה אחת באמצע השבוע, בין שני לשלישי, הצטלל מחדש הפער שבין הכישורים המבצעיים וכללי האתיקה של ישראל לכישורים ולכללים של אויביה: הם רוצחים שישה אזרחים תמימים בתחנת אוטובוס אקראית, הטרף הכי זמין בסביבה, בעוד שאנחנו מקפידים לתקוף באופן מדויק את הנהגתם הפושעת, ולשגר טילים מוכוונים היטב לחדר הישיבות שלהם במרחק אלפי קילומטרים.
ככל הידוע בשעת כתיבת המילים הללו, הטילים פגעו אך הפושעים עזבו כמה דקות קודם לכן. לא נעים, לא בושה. סדרת חיסולים מרהיבה של בכירי טרור בכל מרחבי המזרח התיכון, נטעה בנו אשליה של מאה אחוזי הצלחה. צה"ל, השב"כ והמוסד פינקו אותנו. אבל בזירות לחימה אין מאה אחוזי הצלחה. לא תמיד הכוכבים מסתדרים, אם להשתמש במטבע לשון של ראש השב"כ לשעבר נדב ארגמן אחרי חיסול מוצלח בעזה לפני שש שנים. לפעמים הם מסתתרים מאחורי ענן.
| צילום: איור: שי צ'רקה
ב־1972 סוכני המוסד התנקשו על אדמת נורווגיה בבכיר אש"ף עלי חסן סלאמה, ורק אז גילו שמדובר בצעיר מרוקאי חף מפשע, אחמד בושיקי. ב־1973 יורט לשווא בשמי לבנון מטוס נוסעים שבו עמד לטוס רב המחבלים ג'ורג' חבש. שר הביטחון דיין והרמטכ"ל דדו כבר המתינו לו ברמת־דוד, אך למרבה המבוכה התברר שחבש לא היה במטוס. כל העולם גינה אותנו, והאשים את ישראל בחטיפת מטוסים. אגב, השם הרשמי של האירוע היה "מבצע עמלק". דא עקא, עמלק ניצל. קורה. גם נסראללה, מוחמד דף ואיסמעיל הנייה שרדו כמה וכמה ניסיונות חיסול, עד שהגיעה שעתם. מי שלא מנסה, לא מצליח. חזקה על זרועות המודיעין שלנו שהן יפיקו לקחים ממה שקרה בקטאר, וינסו שוב. חזקה על העולם שהוא יגנה שוב.
הכי מעניין
ברוב הודעות הגינוי הבינלאומיות כיכב השבוע צמד המילים הצבוע "הפרת ריבונות", כאילו שקטאר, נסיכות של טרור וחרחור מדנים, אמורה ליהנות מחסינות גאוגרפית של מדינות נורמטיביות. יותר מעשרים מדינות באירופה הטילו השבוע איסור כניסה על בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר, שלא רצחו איש, אך לשיטתן קטאר רשאית לארח בשטחה לעד את בכירי טובחינו ולצאת ללא פגע. אם בנימין נתניהו ינחת מחר בתחומן, הוא ייעצר מיד בעוון פשעי מלחמה, אבל לפי ההיגיון האירופי אסור לנתניהו לגעת לרעה בחליל אל־חיה או בראזי חאמד, רק מפני שהם נהנים כרגע משירותי המלונאות המשובחים של מדינה חברה באו"ם.
למרבה המבוכה, גם התגובה האמריקנית להפצצה הישראלית הממוקדת בקטאר לא הצטיינה הפעם ביושרה ובאומץ. תחילה נמסר בשמו של טראמפ כי "חיסול בכירי חמאס הוא מטרה ראויה", אך ככל שנקפו השעות והסתבר שאולי החיסול לא עלה יפה, וושינגטון התאמצה להתנער ממנו. טראמפ אף הבטיח לקטארים, שותפיו העסקיים, שישראל לא תעשה זאת שוב. ספק אם כדאי להם לסמוך עליו, ודאי שלא כדאי לבכירי חמאס. השבוע תם עידן שהייתם השאננה בסוויטות פאר בדוחא. ישראל הוכיחה שאין להם עוד מרחב מוגן על פני האדמה.
מתחת לפני האדמה, ברצועת עזה, עדיין מוחזקים כעשרים חטופים ושבויים חיים שלנו. אפשר להבין את החרדה שאחזה בבני משפחותיהם כשהגיעו הדיווחים על פיצוצים בדוחא, אי אפשר לקבל את הטענה שהשיקול היחיד שהיה אמור להילקח בחשבון לפני שיגור המטוסים הוא טובת החטופים. מערכת השיקולים של ממשלת ישראל רחבה הרבה יותר. תפקיד העל שלה הוא שמירה על ביטחון המדינה. אסור לה להניח לחמאס לסחוט אותה באמצעות אמל"ח החטיפות. היא מנועה מלדחות את מלחמת החורמה בארגון עד לשחרור כל חטופינו, מפני שאחרת הוא כבר ידאג להשאיר לעצמו כמה בני ערובה, או לחטוף בני ערובה חדשים. בלי ספק הוא גם ימצא דרך לטפח מבחוץ את הפקפוקים הפנימיים כאן בהגיון החיסולים. כישורי התעמולה שלו יתבייתו על חולשת האופי שלנו. תמיד יהיו באולפנים מי שיסבירו בנחרצות שזה לא הזמן ולא המקום לחסל, אולי בפעם אחרת.
עוד כתבות בנושא
הנהגת חמאס בקטאר, מותר להניח, לא התכוונה לשחרר את כל החטופים. איומי ישראל לפגוע בה לא עשו עליה רושם כל עוד היה נדמה לה שדוחא נמצאת מחוץ לטווח הסיכולים שלנו. מבצע "פסגת האש" העמיד אותה על טעותה. אולי יהיו לכך השלכות חיוביות גם על גורל החטופים, ובכל מקרה יהיו השלכות מרתיעות. קטאר לא הייתה מסייעת לחמאס לתקוף אותנו ב־7 באוקטובר אילו ידעה שהדי הפיצוצים של המתקפה ירעידו גם אותה באחד הימים. עכשיו היא יודעת.