נפוליאון גרר את אירופה כולה לשנים רבות של מלחמות נוראיות. אך כאשר הביסו אותו סוף סוף יריביו ב-1814 הם נהגו בו בג'נטלמניות מופרזת, והסתפקו בשליחתו לגלות באי הנוח והקרוב אלבה. בעלות הברית הותירו לנפוליאון אפילו את תואר הקיסר, אף שצמצמו את האימפריה שלו לתחומי האי שבו התגורר. לנפוליאון הוקצבה קצבה שנתית של 2 מיליון פרנק, ויחד איתו עברה לאי קבוצה של קצינים וחיילים צרפתיים שסרה לפקודתו. כמה חודשים לאחר מכן חזר נפוליאון בסערה ליבשת, גייס צבא חדש, וגרר את יריביו לעוד סיבוב של שפיכות דמים קשה.
יחס ג'נטלמני כלפי שופכי דמים מעיד על מבוכה מוסרית יותר מאשר על נימוס מאופק. כאשר תקפה מדינת ישראל אמש את מנהיגי החמאס בקטאר, שהיו גרועים בהרבה מנפוליאון, היא סילקה סוף סוף את הערפל המוסרי שיצרה במו ידיה.
משום מה, מדינת ישראל הפכה את קטאר לעיר המקלט של רוצחי החמאס הבכירים. למדיניות הזו היו ודאי נימוקים גאו-פוליטיים, שמן הסתם נראו מוצדקים בעיני הוגיהם. החסינות המעשית הזו שניתנה לארכי-רוצחים גרמה לנו נזקים מעשיים גדולים, אך מלבד זאת גם הביאה לבלבול מוסרי. הציבור הישראלי מצד אחד שמע ממנהיגיו ביטויים שאין חריפים מהם כלפי החמאס, כולל השוואות יומיומיות מוצדקות לנאצים, ומצד שני ראה בפועל שמדינת ישראל נוהגת כבוד ויקר בראשי החמאס, בתנאי שהם לובשים חליפה ודואגים להשתכן במדינות הנכונות.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
שמואל הנביא עמד בפני רודן שהיה כנראה דומה לראשי החמאס יותר מאשר לנפוליאון: אגג מלך עמלק. כאשר חיסל שמואל את אגג במו ידיו, הוא לא ליווה את החיסול בניתוחים אסטרטגיים, אלא התמקד בקביעה מוסרית: "כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ" (שמואל-א טו, לג). כך ראוי לנהוג גם בבכירי חמאס שחוסלו אמש בקטאר.
בשלב שני, בהחלט יש מקום גם לניתוח מושכל של המצב. אם אכן הצליחה ישראל לחסל את מנהיגי חמאס הבכירים, אפשר לקוות ולהאמין שיהיו לחיסול השלכות רצויות. קל למנהיגי החמאס שבקטאר להורות לאנשיהם בעזה להמשיך להילחם עד מוות, בעוד הם עצמם מתפנקים במלונות ובווילות יוקרתיות. מותם יהיה מכה מורלית לאנשיהם, וגם יגדע את דפוס ההנהגה הזה, של התאבדות מרחוק באמצעות שליחים.
ומה לגבי החטופים? השנתיים האחרונות מעידות שהפסיכופטים המעונבים בארמונות קטאר לא התכוונו מעולם לשחרר את כל חטופינו. יש הטוענים שאסור לפגוע במנהיגי חמאס כל עוד החטופים בידם. אך מדיניות כזו רק תבטיח שהם לא ישחררו את החטופים לעולם: אף פסיכופט לא יוותר על השכפ"צ האנושי שלו.
ראש הממשלה ושר הביטחון בזמן המבצע נגד צמרת חמאס | צילום: תקשורת שב״כ
אך לפני החשבונות הללו, התגובה המיידית לתקיפה היא קודם כול מוסרית. התורה מדגישה שוב ושוב שרחמיה אינם חלים על רוצחים: "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר לה, לג). דווקא בגלל ערכם המוחלט של חיי אדם, אין רחמים על אדם שהתמסר לרצח. לרוצח בשוגג מציעה התורה ערי מקלט, אך היא מדגישה שאין שום עיר מקלט לרוצח במזיד: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" (שמות כא, יד). כפי שהדגיש הרמב"ם, גם מי ששולח אחרים למעשי רצח "שופך דמים הוא ועוון הריגה בידו" (הלכות רוצח ב) – מבחינה מוסרית, מפקדו של הרוצח אינו טוב ממנו. לנאצים לא צריכה להיות חסינות ולא ערי מקלט; גם לא לנאצים בחליפות.
בשעת כתיבת המילים הללו עדיין לא התבררו תוצאותיה של התקיפה. מה שכבר ברור הוא שפעולת צה"ל הוסיפה בהירות מוסרית נחוצה לעמדה הישראלית. עדיין איננו יכולים לומר בפה מלא: "בַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (משלי יא, י); אך אנו כבר יכולים לומר שהחל מאמש לרוצחי יהודים ולמפקדיהם אין ערי מקלט.