שקט כמעט מוחלט מקדם את פניי באולפני כאן 11 באור־יהודה, שעות אחדות אחרי שהפסקת האש עם איראן נכנסה לתוקף – וגם הופרה. אזעקות הבוקר הותירו את רוב העובדים בבתיהם, וההמולה שמאפיינת את האולפנים בדרך כלל, התחלפה בדממה מתוחה. רק כמה בעלי תפקידים חיוניים מאיישים את המקום, ורועי קייס הוא אחד מהם. כראש התחום לענייני ערבים, הימים האלה אינטנסיביים במיוחד עבורו. כבר תקופה שהוא רץ ללא הפוגה בין אולפנים, ביד אחת מסדר מיקרופון, ביד שנייה מצייץ ללא הרף.
"ההישגים של עם כלביא - קשה לדמיין אותם", אומר קייס כשאני מבקשת ממנו לסכם את 12 הימים האחרונים. "עצם זה שהשגנו עליונות אווירית בשטח איראן, עצם זה שרשת הפרוקסי לא הגיבה – זה כבר הישג. לצד זה ראינו היום את הפגיעה הקטלנית בבאר־שבע. הפגיעות בעורף לא פשוטות, הנזקים לא פשוטים. זה שלב של סיכומי ביניים, ואני רואה גם הזדמנויות. בחודשים האחרונים, בחסות הפעילות של ישראל בלבנון ובסוריה, קורים דברים די חיוביים".
למשל?
"הסיפור של נפילת משטר אסד. מ־2011 ניסו לחולל שם הפיכה והוא הצליח לשרוד, ובתוך שבועיים הוא פתאום מתמוטט. לגבי המשטר החדש של אחמד א־שרע אני אומר, כבדהו וחשדהו. הרבה פעמים אנחנו מחפשים את 'חיבת ציון', רוצים שיאהבו אותנו, אבל בסופו של דבר המזרח התיכון מורכב מסט של אינטרסים. אם הירדנים מיירטים כטב"מים מאיראן, או מאפשרים למישהו ליירט אותם מעל המרחב האווירי שלהם, הם לא עושים את זה כי הם אוהבים את ישראל; הם עושים את זה כי הם אוהבים את הירדנים. מבחינתם זה איום עליהם. אני חושב שבתוך המרחב הזה יש הרבה מה לעשות מבחינת שיתופי פעולה.
פגיעות עם אפקט מצטבר. איראן, בשבוע שעבר | צילום: EPA
"צריך לזכור מה השיקולים העיקריים שהניעו את חמאס לעשות את הטבח", הוא מוסיף. "הסיפור של הנורמליזציה המתקרבת בין ישראל לסעודיה היה מרכזי מאוד. המשמעות של תהליך כזה היא דחיקה של הנושא הפלסטיני ורעיון ההתנגדות, המוקאוומה. היה פה בשנים האחרונות תהליך שהפריע מאוד לציר הפרו־איראני. פתאום ישראל מתקבלת, הסכמי אברהם נחתמים, יש שיתופי פעולה גלויים. נשיא המדינה יצחק הרצוג מבקר בירדן ומשמיעים שם את התקווה. זה מטורף. בטרמינולוגיה של מדינות האזור, הפומביות הזו מאוד לא מובנת מאליה. להסכמי אברהם היו השלכות מעניינות גם על הסכמים ותיקים יותר. למשל, במצרים פתאום אמרו - רגע, ישראל מחממת יחסים עם מדינות המפרץ, איפה אנחנו בסיפור הזה?"
ואם לחזור לאויבים שלנו - במלחמת המפרץ התייחסנו לסדאם כאיום מסוכן ביותר, ובסופו של דבר התברר שלא כצעקתה. האם זה גם הסיפור של איראן? מטחי הטילים שלהם הצטמצמו במהירות, ונראה היה שהם לא מחזיקים יכולת להשיב מהלומות כבדות לאורך זמן. זה קרה בגלל הפגיעה הישראלית?
"לא במקרה ישראל בחרה את העיתוי הספציפי הזה. בסופו של דבר כל הכוכבים הסתדרו, אבל אני חושב שישראל תפסה את איראן בנקודה בעייתית מאוד. רשת השלוחים של איראן פשוט לא תפקדה. חיזבאללה, שנועד לאירועים כמו 13 ביוני, לא תפקד בגלל חולשתו. בסוריה - משטר אסד לא קיים. החות'ים בתימן - אוקיי, הם מטרד, אבל מה הם עשו במשך 12 יום? איראן נדחקה לפינה, וכך ישראל יכלה לעשות את מה שעשתה. ההכנה מבחינה מודיעינית ומבצעית, מה שראינו ממכת הפתיחה והלאה, כל זה אפשר לחיל האוויר להתנהל באיראן כאילו זה מעגל ראשון, ולא מעגל שלישי. אנחנו מקבלים סרטונים של חיל האוויר משמיד חוליות משגרים - זו שפה שלקוחה מיהודה ושומרון, מעזה ומלבנון".
מצד שני, הוא אומר, איראן הייתה ונשארה מעצמה אזורית. "אין ספק שישראל לקחה ממנה בשבועיים האלה יכולות חשובות, אבל המשטר הקיצוני עדיין עומד על תילו. האם הוא ויתר על כוונותיו לגבינו? אני לא חושב, כמו שאני לא חושב שחיזבאללה ויתר. הוא אולי מוחלש, אבל לא הרים ידיים.
"מעבר לכך, אני גם לא מתבייש לומר שאני לא יודע. חשוב מאוד לדעת במה אתה מבין ובמה אתה מבין פחות. אחת הבעיות בסיקור הישראלי של איראן היא שלא מספיק אנשים יודעים פרסית. אני למדתי פרסית במחלקה למזרח התיכון באוניברסיטת תל־אביב, אני יכול היום לקרוא את השפה, אבל אם תשאלי אותי: למה האיראנים, עם כל המצב של המשטר, לא מתקוממים? לא יודע. אני יכול לתת תשובה זהירה מאוד, לא תשובה חד־משמעית".
אז תן תשובה זהירה. לאור המחאות בשנים קודמות, היה נדמה שהעם האיראני מחכה לרגע שבו יוכל להפיל את המשטר, ועכשיו רואים אותם חוגגים ברחובות את הניצחון על ישראל, אף שייתכן כי הם מונעים מפחד. התפיסה של מהפכה שרוחשת מתחת לפני השטח לא הייתה נכונה?
"אנחנו מדברים פה על מדינה ענקית, 80־90 מיליון איש. אני כן חושב שיש אנשים שסולדים מהשלטון הנוכחי, אבל עדיין יש לו בסיס תמיכה. המשטר האיראני עבר בשנים האחרונות לא מעט משברים בתוך עצמו, בלי קשר אלינו. היו שם מחאות והתנגדויות שדוכאו ביד קשה. לכן אני חושב שאנחנו צריכים להיות זהירים, לוודא שאנחנו לא נגררים לתחום של משאלות לב, כפי שקורה פעמים רבות. שימי לב שבתקיפה הישראלית - ואני חושב שזה נעשה בדחיפה של האמריקנים - היה ניסיון לא להפיל את המשטר, לא להגיע למצב הזה, אף שבישראל היו מי שהשתעשעו ברעיון".
ישראל הוכיחה שהיא מסוגלת להוציא לפועל באיראן מבצעי חיסול שנראים דמיוניים. האם גם ח'אמנאי יכול להיות יעד להתנקשות?
"אני חושב שאם ישראל תרצה לפגוע בו, היא תוכל. להערכתי, יודעים איפה הוא נמצא. שרשרת החיסולים הייתה בלתי נתפסת, חדירה מודיעינית ברמה הכי גבוהה שיש. אני חושב שזה חלק מההצלחה הצבאית - השילוב של העליונות האווירית עם החיסולים. נכון, ממנים מחליף, אבל מבצע משולב כזה יוצר איזשהו זעזוע. אם ביום הראשון למלחמה אתה מוריד את הרמטכ"ל, ואת מפקד משמרות המהפכה, ואת מפקד זרוע האוויר של משמרות המהפכה – אגב, בעיניי זה אחד החיסולים הכי מרשימים - יש אפקט מצטבר. זה מטלטל את המערכת, ולא במקרה לקח לאיראנים זמן להגיב. אבל דווקא מה שראינו גם בזירה האיראנית וגם בזירה הלבנונית, יוצר תסכול - כי איפה היה כל הדבר הזה בזירה העזתית לפני 7 באוקטובר?"
גם בזירה האיראנית לא הכול מושלם. אסמאעיל קאאני, מפקד כוח קודס, נצפה חי ב"חגיגות הניצחון" האיראניות, לאחר שנטען שהוא חוסל.
"ישראל לא טענה כך. בניו־יורק טיימס פרסמו שהוא נהרג, כאן אמרו שהוא לא. השבוע הוא היה הבכיר הצבאי הראשון שיצא לרחוב. כבר שמעתי אמירות שעצם זה שקאאני תמיד שורד, מוכיח שהוא סוכן מוסד. אבל זה בעיקר בהומור".
בתפקיד הדמון הגדול
הנוכחות התקשורתית של רועי קייס החלה לפני לא מעט שנים, אך נדמה כי הפריצה הגדולה שלו לתודעה הציבורית הגיעה עם מלחמת "חרבות ברזל". בפינתו "בשכונה שלנו" הוא מביא זוויות מעניינות של הנעשה במזרח התיכון, והציוצים שלו לרשת X עולים בקצב לא אנושי. אומרים שיש לו מקורות ייחודיים מאוד במדינות ערב, ויש שמכנים אותו "המרגל של כאן 11".
הוא נולד בשנת 87', גדל בתל־אביב ולמד בגימנסיה הרצליה. נשוי לשיר שנאפ, מומחית ללקויות למידה. כבר בגיל צעיר גילה עניין רב בנעשה במדינות סביבנו. "אמא שלי היא טכנאית אקו־לב, וחשבתי שגם אני אלמד רפואה. בכיתה י' בחרתי במגמת ביוטכנולוגיה, פתאום ראיתי שאני נמשך דווקא ללימודי ערבית ושאני טוב בזה. עשיתי חמש יחידות ערבית וחמש כימיה, ואני שמח מאוד על ההחלטה הזאת".
יש סיפורים שנגנזים כדי לשמור על הקשר עם מדינות ערב. קייס באולפן | צילום: צילום מסך חדשות כאן 11
בצבא שירת ביחידת חצב, שעסקה באיסוף מודיעין ממקורות גלויים. אחר כך למד עיתונות ב"כותרת" ושני תארים בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל־אביב. לעיתונות הצליח להשתחל כמעט במקרה. "התחלתי הכי מלמטה, אבל הייתי חדור מטרה. אחרי השירות הצבאי ניסיתי להתקבל להרבה מאוד מקומות, שלחתי קורות חיים, ובסוף התייאשתי והלכתי לעבוד כמוקדן בחברת ויזה כאל. פתאום התקשרו אליי מ־ynet, בעקבות קורות חיים ששלחתי למשרת קשב שמתמלל מהדורות. ככה התחלתי". בתוך זמן קצר גילו באתר את המומחיות שלו לענייני העולם הערבי, וקייס התקדם במערכת ynet, עד שנחטף לשורות התאגיד.
וכך אתה, בחור די צעיר, מתחרה פתאום בכתבים ותיקים כמו צבי יחזקאלי ואוהד חמו. זה יוצר לחץ?
"אני מתמודד עם זה. מנסה להביא את הסיפורים הכי טובים, תוך מתן כבוד לאחרים. יש כאלה שאוהבים אותי, יש שפחות. למדתי בחיים שאי אפשר להיות בסדר עם כולם, ותחרות היא דבר בריא".
מרימים גבה כשרואים עיתונאי ממוצא אשכנזי בתפקיד כתב לענייני ערבים?
"אני גאה במקום שבאתי ממנו. תמיד שואלים אותי מאיפה הערבית שלי, וזה רק גורם לי להיות חדור מטרה עוד יותר. אני באמת אוהב את מה שאני עושה".
יש טענה שכתבים לענייני ערבים לא באמת יכולים להיות אנשי שמאל, עם כל מה שהם יודעים ולומדים על הסובב אותנו. אתה מסכים?
"אני חושב שאפשר להיות ראש דסק לענייני ערבים בלי שתהיה לך הטיה. זו לפחות התפיסה שלי. כשאני עולה לשידור ברדיו או בטלוויזיה, אני משקף את הדברים כפי שאני רואה אותם, לטוב ולרע. אני לא מסתכל על זה במונחים של שמאל־ימין. זה אולי קצת אולד־סקול מצידי, אבל אני מאמין שכעיתונאי, התפקיד שלך הוא להביא את המידע לציבור".
קייס זוכה להערכה גם בעקבות ראיונות מעמיקים שקיים עם דמויות מפתח בעולם הערבי, ובהן שר החוץ המרוקני נאסר בוריטה, סגן ראש ממשלת ירדן לשעבר ג'וואד אל־ענאני, חבר הפרלמנט המצרי לשעבר תופיק עוכאשה ודוברים בכירים של השלטונות בסוריה, בסודאן ובאיחוד האמירויות. הוא הצליח לראיין גם בכיר חות'י שערק ואת דובר הטליבאן באפגניסטן. שיחה אחרת, מרגשת במיוחד, הוא קיים עם אחד מאחרוני היהודים בדמשק. ארגון בני ברית העניק לו לאחרונה ציון לשבח על עבודתו הייחודית.
"אני חושב שהדבר הכי חשוב זה ליצור אמון בין אנשים", מסביר קייס כשאני שואלת איך הוא מצליח להגיע למרואיינים יוצאי דופן ולגייס מקורות מעבר לקווים. "בעולם הערבי זה קשה במיוחד. במשך הרבה שנים הייתי מתוסכל מכך שלכתבים בתחומים אחרים יש הרבה מקורות, ובתחום שלי זה מאתגר כל כך. קשה להיפגש עם האנשים - רוב הזמן אני פה בארץ, ואני לא יכול כל שני וחמישי לנסוע למדינה ערבית ולחפש מקורות. אבל אני חושב שמאז האביב הערבי ב־2011 היה במדינות האלה תהליך של התכנסות לתוך עצמן, ומחשבה שישראל היא אולי לא הדמון הכי גדול שלהן. הן הבינו שהבעיה היא בעצם מה שקורה אצלן בפנים. תוסיפי לזה את הרשתות החברתיות, שהרחיבו מאוד את האפשרות לדבר עם אנשים בעולם הערבי, גם במדינות שאין להן קשרים עם ישראל. אני עובד בזה על בסיס יומיומי".
קורה שאתה מסתכן כדי להשיג ריאיון, או מסכן אחרים?
"לפני כמה שנים הייתי בקשר עם קינדה אל־חטיב, פעילת רשת לבנונית שמתנגדת לחיזבאללה. ידעתי שהיא לא תוכל להתראיין אליי, אבל ביקשתי ממנה לקשר אותי ללבנוני גולה בארה"ב שיסכים לדבר איתי. היא חיברה אותי למישהו, הוא עלה לריאיון אצלנו בחדשות הלילה, וזה עורר בלגן גדול בלבנון. ומה מתברר, הלבנונים ישבו על השיחות שלי עם אל־חטיב, ועצרו אותה. היא הייתה בכלא וכעבור זמן שוחררה, אבל שילמה מחיר כבד על העמדות שלה. אלו רגעים שתופסים אותך. אבל קורים גם דברים חיוביים - לאחרונה ראיינתי את סגן ראש ממשלת ירדן לשעבר, שמקורב לבית המלוכה. הוא קיבל אומנם תגובות קשות בירדן, אבל אמר לי: 'זה לא מעניין אותי. לא אכפת לי מהביקורות'".
אתה קיבלת פעם איומים?
"לפעמים. איראנים התקשרו אליי לאחרונה כדי לאיים, אבל הם התקשרו לעוד עיתונאים. עשו סבב, לא יודע מה זה היה".
מה הדבר הכי מסוכן שעשית בשביל להשיג סיפור?
"שאלה מעניינת. למעשה, בכל פעם שאתה יוצא למדינות ערביות, יש בזה סיכון".
הוא נזכר באירוע אחד: "הייתי במצרים יום אחרי שמוחמד מורסי, מנהיג האחים המוסלמים, מת בכלא. ניסו שם לטשטש לחלוטין את האירוע, אבל מישהו אמר שהוא יכול לקחת אותי לקבר שלו. הייתי בין היחידים שביקרו שם, ומן הסתם זה היה מסוכן".
להכניס את הלבנה הנכונה
קייס עורר סערה גם כשפרסם תמונה של לחיצת יד בין מנהיג העדה הדרוזית בישראל, השייח' מואפק טריף, לנשיא לבנון ג'וזף עאון. התמונה, שצולמה בטקס הכתרת האפיפיור, חרכה את הרשתות. בסביבתו של עאון זעמו על הפרסום, ואף כינו את קייס שקרן. "אם היו פונים אליי מסביבתו של השייח' ואומרים 'אל תפרסם', הייתי מוותר על זה. אבל זה לא קרה. פוליטיקאי בלבנון היה הראשון שפרסם את התמונה, ואני פשוט שמתי לב. כל בוקר אני קורא עיתונים ממדינות ערב, והחומר הגלוי, מה שקורה בתקשורת, הוא הלחם והחמאה שלי".
החומר הזה גלוי לא רק לך. יש מפעילי ערוצים בטלגרם שלא מקבלים משכורת מהתאגיד, אבל מביאים דיווחים ותמונות מהתקשורת הערבית מרצונם החופשי. איך אתה מבדל את עצמך מהם?
"אין ספק שאנחנו בתקופה מאתגרת מאוד. המידע נמצא ברשתות, ומתעוררת השאלה - מה הרלוונטיות שלי? אבל אחד הדברים שמייחדים אותי הוא שאני משתדל מאוד להיות מדויק ואמין במידע שאני מוציא. ואם אני לא מדייק, אני מודה בזה בלי להתבייש. היום, עם כל הבינה המלאכותית, אתה גם יכול לשאול את עצמך למה צריך להשקיע. הרי אפשר פשוט לתרגם אוטומטית את החומרים ולשגר. אבל הייחודיות שלנו ככתבים היא הניסיון וההבנה שלנו בתקשורת הערבית.
"שירתי ביחידה שמפיקה מודיעין ממקורות גלויים, ובחיל המודיעין הסתכלו על היחידה הזאת בזלזול, עד שלפני כמה שנים סגרו אותה. זה מתקשר לסיפור של 7 באוקטובר: אחת הרעות החולות באמ"ן היא ההתמכרות לטכנולוגיה והתפיסה שאומרת שכבר אין צורך באנשי השפה. יש מכונה, יש אלגוריתם. למרבה הצער, ראינו שזה לא מספיק כדי להבין מה קורה מעבר לגבול".
יש סיפורים טובים שהגיעו אליך ולא יכולת לפרסם?
"בהחלט, הרבה מאוד. חשוב לי לשמור על המקורות שלי, וגם לשמור על היחסים בין ישראל למדינות ערב. יש לי סיפורים מעניינים על היחסים האלה, כולל מזמן המלחמה, אבל אני לא אפרסם כי יש לי אחריות ואני לא רוצה לגרום נזק. מאחורי הקלעים קורים הרבה דברים שמעידים ששיתוף הפעולה עם מדינות ערביות חי ובועט. אנחנו שומעים מהן הרבה פעמים גינויים כלפי ישראל, אבל הדברים בפועל מורכבים יותר".
זה מתחבר לתיאוריות הקונספירציה, שכבר הפכו כמעט לעובדה מוצקה, למשל סביב סיום המלחמה. שירת הברבור של איראן העלתה תחושה של תיאום בין הצדדים.
"אני לא מדינאי, התפקיד שלי הוא להביא לציבור את התמונה, אבל כשהחל הסיפור של המתקפה האיראנית על הבסיס של צבא ארה"ב בקטר, חשדתי. זה נראה שהיה פה תיאום בין שלושת הצדדים, ושסוכם מראש על תגובה מינורית לבסיס הזה כדי שהאמריקנים יוכלו להכיל את האירוע. כבר בדיווח הפותח של המהדורה אמרתי את הדברים. אחר כך באמת ראינו שטראמפ אמר 'תודה לאיראנים שעדכנו אותנו מבעוד מועד'. איראן הציגה את המתקפה כהצלחה פנומנלית, והקטרים כעסו כלפי חוץ, אבל מאחורי הקלעים האירוע הזה במידה רבה נתפר מראש. זה מזכיר את מה שראינו לפני כמה שנים, כשהאמריקנים חיסלו את קאסם סולימאני על אדמת עיראק, ובתגובה האיראנים הסתפקו בירי על בסיס של ארה"ב בעיראק".
השם שלך מוזכר מדי פעם בעיתונים לבנוניים ואפילו איראניים. מה ההרגשה כשאתה רואה את זה?
"זה נחמד. אני חושב שגם אנשים בעולם הערבי שלא אוהבים אותי, מבינים שאני עיתונאי מקצועי. לפני כמה חודשים הופיעה בעיתון הלבנוני אל־מודון כתבה עליי, העיתונאי הישראלי שמראיין דמויות ממדינות ערב. זו הייתה כתבה מכובדת".
הרבה סיפורים מתגלגלים לידיו בדרך מפתיעה. "אחרי חידוש היחסים עם מרוקו שאלתי איזה חבר - אולי אתה יכול לתת לי את המספר של שר החוץ המרוקני? החבר השיג לי את המספר, התקשרתי לשר והוא ענה. הסברתי מי אני, והוא אמר 'הרל"שית שלי תחזור אליך'. ופתאום הרל"שית באמת חוזרת אליי ומחברת אותנו בטלפון. ראיינתי אותו וזה היה מרגש מאוד".
ב־2021, כשארגון הטליבאן השתלט על אפגניסטן, קייס הצליח להשיג את הדובר שלהם, שיושב בקטר. "הוא לא הבין כל כך מי אני, וציינתי את זה בכתבה, אבל היה מגניב לדבר עם נציג הטליבאן יומיים אחרי שהם השתלטו על קאבול. לפני חודש ראיינתי בכיר במשטר הסורי החדש, דובר משרד ההסברה. הוא ידע היטב שאני ישראלי, גם אם אחרי כן הוא הכחיש.
"אני מנסה לפרוץ גבולות, זה מה שאני מאמין בו. אבל לא רק הראיונות ההישגיים חשובים לי. אני אוהב מאוד לעסוק בנושא של זכויות נשים בעולם הערבי, וראיינתי למשל את בעלת המוסך הראשונה באיחוד האמירויות. עשיתי גם כתבה עם שופטת כדורגל במרוקו - בבוקר היא פקחית תנועה ובערב היא במגרש. זה היה מגניב, גם כי אני אוהב את השילוב בין כדורגל לעולם הערבי".
אנחנו עכשיו בסטטוס של הפסקת אש עם מי שנחשבת לאויבת המסוכנת ביותר. למה צריך לשים לב בשבועות הבאים?
"אני חושב שלרגל הצבאית ולמהלך הצבאי צריך להיות גם מהלך משלים מדיני, כדי שנוכל לתרגם את ההישגים למציאות טובה יותר. הדבר הכי חשוב הוא לא לזלזל בהזדמנויות ולא לזלזל בסיכונים, זו הראייה שלי. כשאני מסתכל למשל על זירה כמו סוריה, אני אומר: יש הזדמנויות. אני לא יודע אם נוכל לשבת בבית קפה בדמשק, אבל יש סיכוי ליצור איזשהו סטטוס־קוו רגוע. מהצד השני, לא צריך להתעלם מהעבר הג'יהאדיסטי. גם אם אל־ג'ולאני לא רוצה מאיתנו כלום עכשיו, יש עוד אנשים בסביבתו. יש שם לא מעט לוחמים זרים, יש טורקים ואחרים.
"אני לא אומר שישראל צריכה להכתיר מלכים באזור, אבל היא כן צריכה להשפיע על תהליכים. גם בלבנון, בואי לא נשלה עצמנו - חיזבאללה לא יתפרק מנשקו ומהקלצ'ניקוב האחרון, אבל ישראל צריכה לראות איך מתרגמים את המגמות החיוביות שמתרחשות. המדינה הלבנונית חלשה עדיין, אבל יש מה לעשות עם זה, וצריך לחשוב איך עושים זאת בצורה נכונה. אנחנו גם לא יכולים להתמכר לכוח הצבאי. צריך להשתמש בכלים שלובים, וגם ההיבט הכלכלי הוא חשוב. היום מדינות האזור מנהלות משחק מורכב, והן משחקות עם כולם. כשהסעודים השלימו עם איראן, בישראל חשבו שהם העדיפו את טהרן על חשבוננו. אבל זו לא הראייה של הסעודים, הם עושים מה שטוב להם. צריך להבין שבמזרח התיכון אין ואקום, ואם לבנה נופלת - נכנסת לבנה אחרת. השאלה הגדולה היא איזו לבנה זו תהיה. וישראל צריכה לשאוף שתמיד תהיה לה השפעה על הלבנים שנכנסות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il