עבור אלה שנפצעו בקרב, המלחמה לא הסתיימה עם הפסקת האש או עם השחרור מבית החולים. היא נמשכת מדי יום, בתהליך ארוך של שיקום הגוף והנפש, בניסיון ללמוד מחדש כיצד לחזור לחיים שהיו לפני הפציעה.
בשלוש השנים שאנחנו מציינים כעת מאז 7 לאוקטובר כמעט אלף חיילים נפצעו קשה בפעילות מבצעית. אחד מהם הוא עומר בראל, שנפצע בלחימה ברצועת עזה ובעקבות כך נקטעה ידו. לפני שירותו הצבאי התאמן שנים ארוכות בתחום הג'ודו, אבל ויתר על קריירה ספורטיבית כי העדיף שירות כלוחם קרבי. לפני מספר שבועות הוא השלים מעגל מרגש כשזכה במדליית כסף בינלאומית ראשונה בתחרות טאקוונדו פראלימפית בשווייץ – חודשים ספורים בלבד לאחר שהצטרף לענף בעקבות הפציעה.
״הטקוואנדו עוזר לי בשיקום לגוף ולנפש", הוא מספר. "אחרי הפציעה כמעט קטעו לי גם את הרגל, ופתאום אני מוצא את עצמי עומד עליה, בועט, מתאמן. זו תחושה מדהימה עבורי. כל אימון שלי הוא שעתיים, ובו אני לא חושב על כלום חוץ מלהשתפר ולהצליח. זה עוזר לי לפרוק, אני מוציא עצבים ואגרסיות שיש לי בגוף, וזה גם פשוט כיף. אני ממליץ לכל אחד לעסוק בספורט, בטח למי שנפצע במלחמה או סובל מפוסט־טראומה. זה מרפא את הנפש״.
התחרות בשווייץ הייתה התחרות הבינלאומית השנייה שיצא אליה. הראשונה התקיימה בגרמניה, זמן קצר אחרי שהצטרף לענף. ״זו הייתה תחרות קטנה בקטגוריה שלי שהיא מעל 80 קילוגרם, הגעתי אליה כדי ליהנות והיו לי בסך הכול שני קרבות. בראשון ניצחתי יריב צרפתי לא פשוט עם הרבה ותק בענף, ובגמר הפסדתי ליריב טורקי. שמחתי לראות שאני מתקדם ומשתפר, זכיתי בנקודות הדירוג הראשונות שלי, אבל לצערי לא הייתה בתחרות הזו מעמד של פודיום. בענף שלנו בתחרויות קטנות פשוט נותנים לך את המדליה בסיום הקרבות, ואני מקווה שאחווה טקס על פודיום בהזדמנויות הבאות״.
"טוב לעמוד שוב על מזרן". בראל (מימין) בפעולה | צילום: איגוד הטאקוונדו בישראל
עומר בן 24. הוא נולד וגדל בכוכב־יאיר ויש לו שתי אחיות. ״אני הבנאדם הכי תחרותי שפגשתי בחיים האלה. תן לי עכשיו את התחרות הכי שטותית בעולם, אני איכנס לזה כל כולי ואעשה הכול בשביל לנצח. בשיקום הייתה תחרות של פינג פונג, ואחרי ניצחון אחד הפסדתי והיה לי קשה לקבל את זה. אמרתי לאחותי שאני לא מאמין שזה קרה והיא וצחקה וניסתה להרגיע אותי אבל ככה אני״, הוא מחייך. ״הייתי ילד ספורטיבי, ומאז שאני זוכר את עצמי אהבתי לעסוק בספורט ולצפות בו. בגיל שש התחלתי לעסוק בג׳ודו בחוג בכוכב־יאיר, התאהבתי מהר מאוד וזה הפך להיות מרכז חיי״.
בראל הפגין יכולת גבוהה בג׳ודו וזכה בכמה אליפויות ישראל לנוער. בכיתה ח׳ הוא צורף לנבחרת ישראל הבוגרת, שם התאמן עם המדליסטים האולמיפיים שגיא מוקי, פיטר פלצ׳יק ואורי ששון, שלימים הגיעו להישגים על הבמות הבכירות ביותר בעולם. ״המאמן הראשי שלנו היה אורן סמדג׳ה, עם הרבה מאמנים מצוינים תחתיו, ובנבחרת העיסוק בג׳ודו כבר הפך למקצוע לכל דבר, עם שני אימונים ביום והרבה מסעות לחוץ לארץ לתחרויות ומחנות אימון. הקטגוריה שהתחריתי בה הייתה עד 81 קילוגרם, והחלום הגדול שלי באותם ימים היה להגיע לאולימפיאדה ולזכות בה״.
בעקבות העיסוק הספורטיבי שלו התגייס בראל לטירונות 02 לא קרבית כדי להמשיך ולהתאמן. ״כשהתגייסתי לא הייתה לי תעודה של ספורטאי מצטיין אבל כן שיבצו אותי בטירונות הקלה יותר, ובפועל יכולתי להמשיך בג׳ודו אם רציתי כי היה לי פרופיל נמוך. במקביל כל החברים סביבי התגייסו לקרבי והרגשתי שאני רוצה לעשות שינוי בחיים, שאני רוצה לתרום כמה שאני יכול וללכת גם אני לקרבי. הראש אמר לי שאני משקיע כבר 12 שנה בספורט ואולי כדאי להמשיך, אבל הלב רצה דבר אחר. זה מה שמשך אותי ואני חד־משמעית לא מתחרט על ההחלטה. החברים בג׳ודו וההורים הבינו אותי בסופו של דבר כי זה מה שרציתי לעשות. החלטתי להעלות פרופיל ובסופו של דבר סיימתי טירונות אחת ביום חמישי, וביום ראשון כבר הייתי בשיזפון".
כך לאחר שסיים טירונות 02, החל בראל מיד בטירונות נוספת, טירונות שיריון. "עשיתי את השירות בגדוד 52 בשריון בתור מפקד טנק בחטיבה 401״.
תאריך השחרור הרשמי של בראל היה 8 באוקטובר 2023, אבל התוכניות, כמובן, השתנו. ״כבר הייתי בחופשת שחרור, הזדכיתי על הציודים והיו לי כרטיסי טיסה לטיול עם חברים בדרום אמריקה בדצמבר, אבל כשהכול החל חזרתי, חתמתי שוב על הציוד ויצאתי לקרב. כל השירות שלי הכינו אותנו שמלחמה זה משהו שיכול לקרות, ופתאום זה היה אמיתי".
בראל הצטרף ללחימה בתפקיד אחר. "בגלל שכבר לא היה לי צוות כי השתחררנו כשהגעתי, המ״פ אמר שחסר לו נהג והוא הכניס אותי לצוות שלו על התקן הזה. במהלך השירות למדתי את כל התפקידים בטנק כולל נהג. זה תפקיד שמצריך אותך להישאר בערנות שיא כל הזמן, אבל ברגע שיש לך כימיה טובה עם המפקד, זה לא מסובך מדי״.
בראל (משמאל) עם חברו לטנק סרן (במיל') נריה זיסק ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה
ברגע אחד מצא את עצמו בראל במלחמה. ״זה היה מטורף לגמרי, משהו שקשה מאוד להסביר אם לא היית שם. פתאום מצאתי את עצמי נלחם מול מחבלים ומשתמש בכל הכלים שיש לטנק להציע. להיות 24 שעות בתוך טנק עם ארבעה חברים איתך זו חוויה קשה ואינטנסיבית. זה לא כיף בהגדרה אבל בסוף כן מוצאים אותו כי הצוות הופך להיות משפחה, הם כמו אחים שלך. ב־7 באוקטובר נלחמנו באזור ניר־עם, אחרי כמה ימים עברנו לשטחי כינוס וב־27 באוקטובר היינו אחד הטנקים הראשונים שחצו את הגדר לכיוון עזה לצפון הרצועה. זו תחושה שקשה לתאר: שילוב של אדרנלין גבוה, פחד וצורך לתפקד ברמה הכי גבוהה. נכנסנו בלילה וחיל האוויר מלמעלה, מסביב פיצוצים מטורפים״.
ב־27 בדצמבר, חודשיים בדיוק אחרי שנכנסו לעזה, חווה הצוות של בראל אובדן ראשון, כשסרן נריה זיסק ז"ל נהרג. ״נתקע לנו משהו בטנק, המ״פ ביקש מנריה לצאת לבדוק מה הבעיה, והוא אמר בטח ויצא החוצה. פתאום שמעתי אותו צועק. הבנתי שקרה משהו, המ״פ יצא לעזור לו וגם הוא חטף כדור אבל העובדה שהוא נפל פנימה חזרה לטנק הצילה אותו בסופו של דבר. נריה פונה משם, חזרנו לאחור ופינינו גם את המ״פ להמשך טיפול ונשארנו בטנק רק אני ועוד חבר. זה היה אירוע לא קל. אחרי שנריה נהרג התפרק לנו הצוות ויצאתי לשבוע וחצי הביתה, כדי להתאושש קצת מכל מה שקרה. כשחזרתי הצטרפתי לצוות אחר בתפקיד שונה בטנק״.
ב־16 בינואר 2024 השתנו חייו של בראל לחלוטין. ״סיימנו התקפה מוצלחת והגענו ל'מגנן' בצפון הרצועה, נקודה שבה הכוחות נמצאים בשטח, מתארגנים ונחים לקראת המשך הפעולה. יצאתי מהטנק לטפל בכלים ופתאום היה פיצוץ חזק. התעוררתי אחרי כמה שניות, הייתי על הצד, המון דם ירד ממני והבנתי שנקטעה לי היד. בדיעבד אני יודע שטיל RPG פגע בי ישירות. המזל היה שהפינוי שלי היה מהיר מאוד - מה שהציל אותי בדיעבד. במסוק לשיבא כבר הבנתי מה קרה וגם שמעתי את הרופאים משוחחים ביניהם ואחרי הניתוח כשהתעוררתי, הדבר הראשון שאמרתי היה - 'אין לי יד'. קשה לקבל מציאות כזו אבל בסופו של דבר אמרתי תודה על מה שיש וקיבלתי את זה. תמיד הייתי בנאדם חיובי אבל לדעתי בגלל שראיתי את הדבר קורה, היה לי קל יותר לקבל את זה״.
בראל נכנס לתהליך שיקום ארוך ומסובך בבית החולים תל־השומר. ״זו הייתה תקופה לא קלה, והרגעים הקשים ביותר היו כשהדברים הלכו לאחור במקום להתקדם. באחד הימים קיבלתי הודעה שיש לי זיהום ברגל ואני צריך לעבור עוד ניתוחים ועוד טיפולים. התמודדתי עם המון כאבים אבל למזלי המשפחה, בת הזוג והחברים עטפו אותי ולא עזבו אותי לרגע ובזכותם הצלחתי לעבור את התקופה הזו. מאתגר לחיות עם יד אחת אבל זו המציאות והייתי חייב ללמוד לחיות איתה, לא היו לי הרבה ברירות. המכשור היום מתקדם מאוד, אבל אי אפשר באמת לסמוך על זה. יש לי פרוטזה ביונית שעשיתי בארצות הברית ועוד שתיים מכניות, וכרגע שלושתן מקולקלות אז אני הולך בלי ומתמודד. בהתחלה עניין אותי לראות איך אנשים מגיבים לזה שאין לי יד, אבל עכשיו לא אכפת לי אם מסתכלים או לא. ברור שילדים מסתכלים, זה לא משהו שהם רגילים לראות, ואני מאמין שגם אני הייתי עושה אותו דבר, זה הגיוני״.
"התמודדתי עם המון כאבים, אבל הרגשתי עטוף". בראל בבית החולים | צילום: באדיבות המשפחה
בתקופת השיקום קיבל בראל טלפון מהוועד הפראלימפי הישראלי. ״הם הכירו את הרקע שלי בספורט, סיפרו לי על הטקוואנדו ועל האופציה של קטועי יד לעסוק בענף, והציעו לי את האופציה להצטרף. היה לי קשה מאוד לקבל את ההחלטה לחזור לספורט תחרותי כי זו שגרה לא קלה שאני מכיר היטב. אם אתה נכנס לעניין, זה הופך להיות החיים שלך ואין דרך לברוח. הם שיגעו אותי קצת ובסוף שכנעו אותי להגיע לאימון ניסיון במרכז ברמלה. אחד מחברי הנבחרת עשה לי אימון אישי, התאהבתי מיד והחלטתי ללכת על זה בלי שום התלבטות. הרגשתי טוב לעמוד שוב על מזרן, תחושה כיפית שמאוד מוכרת לי״.
בראל הצטרף למרכז אומנויות הלחימה של יחיעם שרעבי ברמלה, מרכז שהציב בשנים האחרונות את ענף הטקוואנדו הרגיל והפראלימפי בצמרת העולמית. ״הפגישה הראשונה עם שרעבי הייתה טובה מאוד. הוא שמח שמצטרף עוד לוחם לפראלימפי ואמר לי שזה הזמן להתחיל לעבוד. יש לנו צוות גדול ומוכשר של מאמנים ובמרכז ברמלה אנחנו מתאמנים כולם ביחד, גם הספורטאים הבריאים וגם הפראלימפיים. אני עדיין בשלב של למידה, מתאמן חמש-שש פעמים בשבוע ועדיין לא מספיק טוב אבל זה תהליך. אני מתקדם לאט־לאט ושמח שהתוצאות מתחילות להגיע. אני לומד הרבה מהספורטאים שאיתי. זו נבחרת גדולה עם אנשים מצוינים וקהילה טובה״.
בין הספורטאים שבראל מתאמן איתם נמצא גם אסף יסעור, לוחם קטוע ידיים שזכה בזהב אולימפי בצרפת וגם באליפויות עולם ואירופה. ״יסעור נמצא בפסגה העולמית ועבורי הוא השראה. הוא מראה שזה אומנם קשה מאוד, אבל יש סיכוי אמיתי להגיע לרמות הגבוהות בענף. הוא אדם נהדר, אני שמח שהכרנו ואני נהנה לעבוד איתו באימונים״.
בימים האלה עובר בראל עם בת זוגו נוה לדירה ברמת־גן, ובין לבין הוא משלב גם עבודה בחברת מנרב. ״זו חברה מדהימה שמפתחת פרויקטים למגורים ומעסיקה פצועי מלחמה. אלו הם חיי כרגע - אימונים יומיים ברמלה שאני מאמין שיהפכו לאינטנסיביים יותר עם הזמן, עבודה יומיומית והחיים האישיים שלי״.
מה המטרות הבאות שלך?
״החלום הוא להגיע למשחקים הפראלימפיים בלוס־אנג׳לס ולהיות אלוף, אבל כרגע המטרה היא לעבוד, להתאמן להשתפר בכל יום ולהמשיך לנצח בכל יום את עצמי ואת הפחדים שלי. בקרוב נצא לאליפות העולם, אני לא מתכוון להקטין את עצמי או לתת לי הנחות כי אני חדש בתחום ואני יוצא לשם כדי להגיע הכי רחוק שאפשר. תמיד רציתי להגיע לאולימפיאדה. כשהתגייסתי לקרבי אמרתי לעצמי שאלוף אולימפי כבר לא אהיה, אבל נסתרות הדרכים וקיבלתי פה הזדמנות מטורפת לעשות מהלימון לימונדה״.
אתה מקבל כל מה שאתה צריך בשביל להצליח?
״אני מקבל כל מה שאני צריך וכשההישגים יגיעו אקבל אפילו יותר. הוועד הפראלימפי הוא ועד מעולה שמורכב מאנשים מדהימים, ואני מודה להם מאוד על כל דבר שהם עושים בשבילי״.
נסעת בסוף לדרום אמריקה?
״בסוף שיניתי קצת כיוון. נסעתי עם חברה שלי למזרח, הייתי חודשיים בהודו ובסוף יצאתי לטיולים קצרים יותר אבל עשיתי הרבה כיף. חשוב לי עכשיו ליהנות מהחיים עצמם ומקווה שגם העם שלנו ידע ליהנות ושיהיה שלום בינינו״.
מה תעשה ביום כיף?
״היום גם ביום כיף לא אוותר על אימון כי בימים שאני לא מתאמן אני מרגיש שיש בי אנרגיות שלא פרקתי, אני מתחיל לרוץ בבית ולשגע אנשים. אני איש של חברים, בת זוג, משפחה, אוהד מכבי תל־אביב ויש לי מינוי גם לכדורגל וגם לכדורסל. אז ביום כיף אני מניח שאנוח, אצפה בספורט ואבלה עם האנשים סביבי״.
עוד כתבות בנושא
