אני חי בבועה – וגם אתם. לכן לא התרשמתי בערב הבחירות מכל נביאי השקר: "וינטר יהיה הפתעת הבחירות", "כולם מסביבי מצביעים לציבור החרדי", "נעם יקבלו שבעה מנדטים". כולנו חיים בבועות. לא בטוח שאפשר להימנע מזה – אבל אפשר להיות מודע.
אמר לי פעם יהודי חכם: "כשלמדתי בישיבה הייתי מתוסכל, כי הרגשתי שהישיבה היא בועה. ואז הלכתי לצבא, וגיליתי שגם הצבא הוא בועה; ואחר כך הלכתי לאוניברסיטה – ונחש מה גיליתי". ישיבה וצבא ואוניברסיטה הם בועות מבודדות במיוחד, עם כללים מיוחדים ושפה משלהן. אך גם מי שעבר את השלבים הללו חי בבועה: מקום המגורים שלו.
| צילום: איור: תחיה קוטלרוב
רובנו נוטים לגור באזורים די הומוגניים. זוהי נטייה כלל־אנושית. הכלכלן זוכה פרס נובל תומאס שלינג גילה מדוע. הוא תהה איך נוצרת הפרדה בין "שכונות לבנות" ל"שכונות שחורות". האם זה משום שהלבנים גזענים, ואינם מוכנים לגור ליד שחורים? בהחלט לא; שלינג הראה שכדי שייווצרו שכונות כאלו די בכך שאנשים לא ירצו להיות מיעוט קטן בשכונתם. כאשר לבנים עוברים דירה משכונה שרבע מתושביה לבנים הם בדרך כלל יעברו לשכונה ששליש מתושביה לבנים. שלינג הוכיח שדי בהעדפה קלה כזו כדי ליצור דינמיקה, שמביאה בסופו של דבר לשכונות נפרדות כמעט לגמרי.
הכי מעניין
הנטייה הזו קיימת בכל הקבוצות והמגזרים. דתיים רוצים לגור במקום שיש בו קצת יותר דתיים, חילונים רוצים לגור ברחוב שיש בו יותר חילונים, קנאים רוצים לגור ביישוב יותר קנאי, וליברלים פלורליסטים רוצים לגור במקום שיש בו יותר ליברלים פלורליסטים, שנראים בדיוק כמוהם. כך לעיתים קרובות הופכות שכונות וערים למקומות הומוגניים יותר ויותר, ולא בטוח שיש מה לעשות בנוגע לזה. לא האלגוריתם של פייסבוק מבודד אותנו, אלא האלגוריתם של הטבע האנושי.
איך בכל זאת אפשר להתמודד עם המחירים שגובים החיים בבועה? קודם כול, כדאי להיות מודעים להם. בבחירות 1988 התמודדה מפלגת השמאל־מרכז הדתית מימד. ידידי אפרים התרשם אז מאוד מחבריו הנערים הירושלמים המימדניקים, ואמר בבית שהמפלגה ודאי תצליח מאוד בבחירות. לאביו היה יותר ניסיון: "ההורים של החברים שלך הם לא מדגם מייצג של תומכי מימד", אמר; "הם כל תומכי מימד". כידוע, הוא צדק. כאשר שאלו אותי מה לדעתי יהיו תוצאות הבחירות האחרונות, עניתי שאין לי מושג, כי אני לא מכיר את עם ישראל. אני לא מתכחש לבועתי.
שנית, גודל הבועה חשוב מאוד. לא הרי הבועה הזעירה של מפלגת נעם – 0.17% מהמצביעים – כהרי הבועה של מימד, ששיעור תומכיה היה גדול פי ארבעה. גם הביביסטים חיים בבועה – אבל זו כבר בועה כבירה, בסדר גודל אחר לגמרי. זה לא אומר בשום אופן שאדם צריך לזנוח את דעותיו רק משום שהוא שייך למיעוט קטן; זה אומר שמוטב לחיות במקום שמשקף מכנה משותף קצת יותר רחב.
שלישית, מספר הבועות חשוב יותר מגודלן. אם אדם גר בבועה אחת, לומד בבועה שנייה ועובד בבועה שלישית, עצם המגוון הזה חושף אותו להרבה סוגי אנשים. זה לא קורה אם הוא גר בהר חומה, לומד בהר חומה ועובד בהר חומה - או בתל־אביב. לפעמים תל־אביבים רוצים לקבוע איתי פגישה, ושואלים מתי אני מגיע למרכז. נהגתי לענות להם שאני גר במרכז, עד שגיליתי שהם אומרים "מרכז" ומתכוונים "תל־אביב". שם הם גרים, עובדים, חיים ומבלים. לאחדים מהם אין אפילו מכונית, כי מאז 2020 לא דרכה כף רגלם מזרחית לאיילון. שלא במקרה אלו אותם אנשים שתמיד המומים למחרת הבחירות, כי מעולם לא פגשו ליכודניק חי וקיים.
רביעית, בניגוד לדימוי הרווח, המקום שהכי מאתגר את הבועות שלנו הוא המשפחה. חוקרים והוגים נוטים לתאר את מוסד המשפחה ככלא סגור ומחניק, אך למעשה המשפחה היא המקום היחיד שמכריח אותנו לחיות עם אנשים ששונים מאיתנו. בניגוד לשכנים ולחברים, משפחה לא בוחרים. לכן במשפחה של כל אחד מאיתנו יש חילונים, דתיים וחרדים; אשכנזים וספרדים; ימנים ושמאלנים. לעיתים אני מתנחם במחשבה שזה מה שיציל את החברה הישראלית מסכנת הבועות: שום בועה לא יכולה להיות מספיק הרמטית כדי לחסום את השאלות של הדודה שיושבת לידך בליל הסדר. גם בתחום הזה, המשפחות שלנו הן ששומרות עלינו שפויים.
עוד טורים של הרב חיים נבון
