הקפיצה של המפלגות הערביות ל־19 מנדטים מיוחסת לשלל גורמים - להבטחות מצד גוש השינוי, לקניית קולות, אבל גם לרצון של ערביי ישראל במפלגה שתטפל בצורכי המגזר. בסופו של דבר, מסבירים לנו, גם טובי בניה של האוכלוסייה הזאת, כאלה שמבקשים להשתלב בחברה הישראלית, נאלצים להצביע למפלגות הערביות הקיימות, אנטי־ישראליות ככל שיהיו, מפני שהאחרות לא סופרות אותם. לא בדאגה לתשתיות ראויות, לא במגוון תחומים חברתיים, ובעיקר לא בהתמודדות עם מכת האלימות שגובה מחיר דמים מהחברה הערבית.
הפגנה נגד אלימות בחברה הערבית, תל אביב | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
בינואר השנה נערכה בתל־אביב הפגנת ענק בשל אותה פשיעה מגזרית. הפגנה שהיה ראוי להשתתף בה, להזדהות איתה. אבל ברגע האמת, לא מעט יהודים שאני מכירה החליטו לא להצטרף לאירוע, מסיבה פשוטה: הם חששו לשלומם. אכן, מדובר בהפגנה נגד אלימות, אבל קשה לומר שנשים במטפחות או גברים בכיפה וציצית היו מרגישים בנוח להסתובב בתוך ההמון המוחה.
וזה הסיפור שהמפלגות הערביות מתעקשות להתעלם ממנו: הפשיעה במגזר הערבי לא מנותקת מהתמיכה בטרור נגד יהודים, או מהלבנה שלו. אי אפשר לנרמל אלימות נגד מתנחלים, לספר לנו על ארגון החסד חמאס, ואז לזעוק על פשיעה קטלנית בתוך החברה הערבית. אם אתה מכשיר שימוש בנשק כלפי מתנחלים ושאר ישראלים, ומצדיק בכל מיני פלפולים פיגועי דריסה, אל תזדעזע כשעימותים בתוך המשפחה והשכונה נפתרים במחי דקירה או ירי. אם שפת הסכסוכים הפוליטיים היא שפת הטרור, זו תהיה השפה גם בסכסוכים פנים־מגזריים. שום אמצעי אכיפה לא יתעלה על חינוך מבית. כל עוד לא תגנו את האלימות המופנית כלפי חוץ, תמשיכו לקבל אותה במנת יתר בתוך הבית פנימה.
הכי מעניין
שרפה, אחים
כמדי בחירות, מפלגות הימין שלא עברו את אחוז החסימה זוכות לאמבוש מחנאי בנימוק של שרפת קולות מכריעים. רק מפלגה לאומית אחת מצליחה לחמוק מהרדאר – ישראל ביתנו. אכן, מפלגתו של אביגדור ליברמן צולחת את אחוז החסימה שוב ושוב, ולכאורה לא מסכנת קולות לאומיים, אבל אי אפשר לתת לעובדה החמקמקה הזאת להטעות אותנו: יו"ר המפלגה עומד בעקשנותו לא לחבור למחנה האידאולוגי שאליו הוא מתיימר להשתייך. תעתוע הבחירות הנוכחיות מעלה תהייה לא רק כלפי האיש שפוסח על שתי הסעיפים, אלא גם כלפי המצביעים שלו: עד מתי וכמה עוד?
הנאמנות הכפולה של ליברמן – כימני־אידאולוגי וכאנטי־ביבי פרסונלי – אולי מובנת על הדף, אבל היא לא עוברת את מבחן המעשה. בסוף יש חוקי מתמטיקה בסיסיים. כדי ליצור ממשלה על פי הפרמטרים שהציב ליברמן, צריך לחבר קשת בלתי אפשרית שמשתרעת מבן־גביר ועד יאיר גולן. למעשה, הגוש הגדול ביותר כיום הוא גוש המפלגות המוחרמות על ידי ליברמן: 59 מנדטים של הליכוד, החרדים והערבים. וכך, ישראל ביתנו מצליחה לתקוע את המערכת הפוליטית כולה פעם נוספת.
עוד טורים של אורלי גולדקלנג
ליברמן מבהיר שהוא מחרים רק את נתניהו, לא חלילה את הליכוד. אפשר להציע לו מנגד, שישראל ביתנו תצטרף לממשלת נתניהו בלעדיו. היעדר ההיתכנות והיעדר כיבוד רצון הבוחר מתקיימים בשתי הדרכים האלה באופן שווה.
אם ליברמן עצמו לא מסוגל להכריע, יואילו מצביעיו להכריע במקומו: אם הם אנשי שמאל־מרכז, שיצביעו למי מהיצע המפלגות במה שמכונה מחנה השינוי; אם הם אנשי ימין, שיצביעו לאחת ממפלגות המחנה הלאומי. אנא שחררו את כולנו מהפלונטר הפוליטי המתיש, יש לנו די פקקים במדינה גם ככה.
צרות אופקים
התקשורת בישראל התגייסה בשבוע האחרון להרכבת ממשלת איזנקוט, כשהיא מעודדת אותו ואת שותפיו להפר הבטחות בחירות (למעט ההבטחה לא לשבת עם נתניהו); להכשיר ולחבר את המפלגות הערביות והחרדיות לכדי מקשה אנטי־ציונית אחת (מי אמר "ברית המשרתים" ולא קיבל?). הכול כדי להביא את הבשורה היחידה, לשיטתם, שתציל את מדינת ישראל: הדחת נתניהו.
שורה של עיתונאים ופובליציסטים הביטו נדהמים וזועמים בתוצאות האמת, כשגילו שלמרות הכול, נתניהו עומד בראש המפלגה הגדולה בישראל – עשרה מנדטים יותר ממה שהם עצמם חזו לו. למרות טענתם הנחרצת שגוש השינוי ניצח, הם מצאו זמן להשקיע בשורה של אייטמים מתחלחלים על אלה שהעזו להצביע למפלגות הקואליציה, גם אחרי מחדל שבעה באוקטובר. הקטין לעשות דני קושמרו, שהקדיש אייטם לשכונה באופקים שכ־30 מתושביה נרצחו על ידי חמאס, ובכל זאת היא נתנה את קולה לליכוד. קושמרו לא ניסה הפעם לעלות על האופנוע המכובד שלו ולרדת אל העם. הוא לא השקיע בכתבת שטח שתגלה עניין אמיתי בדעותיהם של התושבים; גם לא בשיח תקשורתי שינסה לברר, אפילו להתעמת או חלילה להבין את הבחירה שלהם. במקום זה בחר מגיש חדשות 12 באייטם ציני, זועם ומוכיח, שנחתם בפרשנות שלו על ההצבעה המסורתית־אוטומטית של אנשי העיר המדוברת. מי צריך עיתונאות חוקרת כשכל התשובות נמצאות ממילא ביד איש התקשורת המלומד.
אם מישהו היה טורח לשוחח עם מצביעי הקואליציה היוצאת, אולי היה שומע כמה אמיתות פשוטות למדי: עם כל החסרונות של מרכיבי "ממשלת שבעה באוקטובר", לא קיבלנו סיבה אחת להאמין ששלטון אחר בישראל היה מונע את האסון. למעשה, כל מי שעמד מאחורי הטבח או תמך בו, מבהיר השכם וערב שהתוכניות העתידיות כוללות אלף מתקפות דומות עד לחיסולה של ישראל. איכשהו לא שמענו ממפלגות השינוי על תוכנית עבודה וצעדי מנע משכנעים יותר מאלה שהממשלה הנוכחית ביצעה בפועל – בלבנון, בעזה, באיראן.
אבל ההזדהות עם המחנה הלאומי עמוקה בהרבה, והיא לא קשורה למסורת של דבקות בפתק מחל. היא קשורה לסנטימנט העולה מכל פעולה או עימות בין אלה לאלה: בעוד מפלגות הקואליציה מדברות מתוך גאווה ישראלית־יהודית, מפלגות השינוי מתמידות בהבעת דאגתן לעתיד פלסטין. הן מתווכחות על הגבולות, על תנאי האסירים, על מספר העובדים שכדאי להכניס לישראל כדי להרגיע את הפלסטינים מבחינה כלכלית, כאילו אלה יעמעמו את השאיפות הלאומיות להשמדת ישראל.
תופתעו לגלות, אבל אחרי 7 באוקטובר המחנה המפוכח בישראל חושש ממדינה פלסטינית ומשאר תשלומי פרוטקשן שהשמאל מתנדב להעניק לטרור, הרבה יותר משהוא חושש מעוד כהונה של נתניהו.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
עוד טורים של אורלי גולדקלנג
