המיטה גבוהה מכדי שאצליח לטפס עליה, אבל הנחישות שלי גבוהה יותר. משיכה חזקה של ידית דלת החלון והנה אני כאן, ניצבת מולך. בזהירות לא ליפול לחצר, אבל גם לא להפסיד את הרגע. בבית קוראים לזה שעת רצון. פותחת חלון לשמיים כהים וממתינה. כמו אנני היתומה, משעינה סנטר על שתי כפות ידיים. אולי הלילה, אולי היום. או לפחות מחר. אני אפילו לא יודעת מה. אמא אומרת שזו שעת רחמים וששערי שמיים נפתחים ואפשר לבקש כל מה שרוצים. אז הכנתי כמה בקשות, והנה אני כאן. עכשיו תורך. תורך לפתוח.

זה חוזר על עצמו בליל שבועות וביום הכיפורים. מנסה להישאר ערה עד חצות, עוד לא יודעת את ההבדל בין חצות היום לחצות הליל. מניחה שזה נורא מאוחר. מחכה לראות את השמיים נפתחים, נקרעים בדיוק מעל החלון שלי בקומה הראשונה, בין הבניינים השכנים וענפי העץ שמסתירים לי את הנס שאמור להתרחש פה. אבל שום דבר לא קורה. אולי אלה העיניים הצעירות שלי שנעצמו או מצמצו לרגע והפסידו את גודל השעה. אולי פתחת שער בחלק אחר של השמיים, מעל חלון של מישהו אחר. כי מוכרחים להודות שמהרגע הראשון לא ממש הבנתי למה שהשמיים ייפתחו דווקא מעל הראש בן הארבע שלי, כאילו אין פה מדינה שלמה, עולם שלם של תחינות ובקשות ותפילה.

משנה לשנה המיטה תהפוך נמוכה יותר ויותר, הדלת תיפתח בתנופה קלה, ואני אלמד משהו בסיסי על מטאפורות. על הדרך אבין גם שאבא לא עולה לתורה במדרגות לולייניות שלא רואים מעזרת נשים; הוא סתם ניגש לבימה, מברך ברכת התורה במבטא ארגנטינאי־מזרחי כבד, וכולנו מתרגשים מזה כל הדרך הביתה. אבל למרות שאני כבר גדולה ומבינה, אני ממשיכה להציץ השמיימה, ליתר ביטחון. גם אחרי שכבר אעז לשבת על אדן החלון ברגליים מקופלות אשלח מדי פעם מבט חטוף. רק לבדוק, אולי אתה מוכן בכל זאת לפתוח שערי שמיים באופן מילולי. ככה שאראה איזה לפניי ולפנים קטן. בלי מטאפורות, בלי דימויים. בלי שום אפקטים מיוחדים. רק קצה חוט של קשר בלתי אמצעי. בהר הבית קוראים לזה שכינה.

בינתיים אסתפק בפיסת שמיים בין ענפי העץ שגדל גם הוא וכבר טיפס מעל לחלון החדר שלי, כדי לנהל איתך שיחות אישיות ולאומיות. הרי תמיד היה גם משהו לאומי לבקש, להיות מולך בחרדה. עוד לפני המבול, מבול אל־אקצה. כשעוד הרגשנו שהקמעא־קמעא הולך בצעדי ענק וצעדנו בו בזחיחות של דור גאולה ובקונספציה של הכלה. תמיד היה על מה להתפלל, תמיד היה. קרע בעם, סכנה ביטחונית, משנאים ומחריבים שיצאו מאיתנו, הרבה לפני יוצרי הסרט נז"א. תמיד, תמיד היה.

אתה יודע איך אנחנו

החדר שלי כבר מזמן לא שלי אבל פיסת השמיים ההיא ממשיכה ללוות אותי מאז לכל מקום. מחלון המושב האחורי ברכב למושב הקדמי. מחלון הבית לחלון בתי הכנסת בנדודי מגורים משתנים. ובהגיע קבלת עול מלכות שמיים ביום האחד בשנה – במאור יום של אמת ויציב, בחשכת אמת ואמונה – נראה כאילו כל בתי הכנסת זועקים אליך יחד בשם ומלכות. ועולה איזו שירת המונים כשאנחנו תופסים אומץ ועומדים בשורה הראשונה כמו מלאכים, וקוראים בקולי קולות, ככה, בלי בושה: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

אני עדיין יכולה לראות את הרב דוד חי הכהן מתפייט לצד ענתבי ובן־ציון, ואת העיניים הכחולות של תורג'מן מתמלאות דמעות תקווה והתרגשות. יחד עם המוני הקהל – אלה שיש להם מקום של קבע בבית הכנסת, ואלה שהגיעו ישר מהים – הם מעיפים את גג בית הכנסת בשירת אדירים מרגע שמגיעה עת שערי רצון להיפתח ועד לחרדת אל נורא עלילה עשרה ימים אחר כך; מזכירים בשאגות שמחה ואהבה ויראה את העוקד והנעקד והמזבח; מתחננים שימציא לנו מחילה בשעת הנעילה. וגם אצלי מורגש מחנק וגם קצת זעזוע ככל שהולכת ומתקרבת השקיעה. הרי יש עוד המון על מה להתפלל; על הלאומי, על האישי. אז חכה שנייה, אל תסגור עוד. יש עוד מה לבקש. נכון, המחנק מהשנים האחרונות ירד עם שובם של הבנים החטופים, אבל מועקה חדשה תופסת את מקומו. חרדת עבר פינתה מעט מקום לחרדת עתיד. אתה מכיר אותנו, אתה יודע איך אנחנו מתנהלים סביב בחירות. אתה יודע איך אנחנו מתנהלים גם בלי.

והנה אנחנו שוב עומדים בין "עת שערי רצון להיפתח" לשעת נעילה. וכשהשמש מאיימת להיעלם ולהעלים איתה את היום הקדוש ולהיבלע, צביטת הלב של השמיים החתומים ההם, מלפני חמישה עשורים, חוזרת. כי איך ייתכן שדווקא עכשיו אתה סוגר שער? דווקא כשאנחנו הכי קרוב אליך, אבא? ומה זה בכלל הדבר הזה פתיחה ונעילה של שער, של חודש רחמים וסליחות? לא אמרנו שאם ננעלו שערי נדיבים, שערי מרום לא ננעלו? ועד יום מותו תחכה לו ואם ישוב מיד תקבלו. מיד, בכל יום, לא ככה? אז איזה מין דבר זה נעילה?

אנחנו שרים לך בדבקות את "שערי שמיים פתח", אבל תדע שאנחנו גם שמים רגל בפתח הזה של שער השמיים שלך. כי אין מצב לנעילה. תסתכל עלינו, עניים וריקים ועשירים באמונה, מלאים באהבה. כבר שלוש שנים ומאתיים שנות טרור ותקומה אנחנו מחזיקים פתח כחודו של מחט ומרחיבים אותו איתך לפתח של אוּלם ומלואו. יושבים כיתומים על אדן חלון, סנטר על כפות ידיים, ומחכים שאולי הלילה, אולי היום, נראה איזו טעימה של הלפניי ולפנים. בלי מטאפורות, ככה בקטנה. כי אבותינו הבטיחו ששערי שמיים נפתחים ואפשר לבקש הכול, אז הכנו רשימה. על הלאומי, על האיום הבינלאומי. אז עכשיו תורך. אצלנו קוראים לזה אמונה שלמה.