לא ברור כמה פעמים מדינת ישראל עוד צריכה ללכת לישון עם שמעון פרס ולהתעורר עם בנימין נתניהו, עד שהשדרנים, הסוקרים והנבחרים ללילה אחד ילמדו לבלום את עצמם רגע לפני חגיגות ניצחון שמתגלות בדיעבד כסעודת הודיה בעיצומה של בדיקת ביופסיה. כבר שלושים שנה מציגים יושבי האולפנים את המדגמים כאילו היו דברי א־לוהים חיים, ומביכים את עצמם לדעת בצהלות על מפלתו של האיש השנוא והנבחר ביותר בפוליטיקה הישראלית. מגישי ערוצים שרואים ב"דמוקרטים" מפלגת מרכז מתונה לא מצליחים להעלות על הדעת תרחיש פוליטי שלא מצוי בסביבתם הקרובה. לך תלמד צניעות כשכל מי שבא איתך במגע אומר לך שאתה צודק, ואפילו זהיר מדי. תראו את גדי איזנקוט ונאום הבומרנג שמיהר לשאת בלילה שבין שלישי לרביעי, והפך תוך זמן קצר לצו מוסרי נגד עצמו.
יו"ר רשימת "ישר" הצהיר במוצאי יום הבחירות כי "מיליוני ישראלים מאסו בפילוג ובשיסוי". כעת הוא נדרש להסביר לאותם מיליונים – יותר ממיליון מהם מצביעי ליכוד – למה בעצם לא ישב עם מנהיג המפלגה הגדולה בישראל. "הלילה מתחילה הדרך שסופה חייב להיות הקמת ממשלה ציונית", אמר ראש המחנה שהדרך היחידה שלו להוביל את ישראל כרוכה בחיבור לכוחות אנטי־ציוניים – ולא מהשדרה החרדית, אלא מקרב מתנגדי המדינה שמגדירים עצמם כפלסטינים. היאיר־גולנים למיניהם, שלא רואים מלכתחילה שום בעיה בצירוף המפלגות הערביות לשולחן הממשלה, מצפים מאב שכול ששילם את המחיר הנורא מכל במלחמת האור הישראלי בחושך העזתי, לשבת עם מכחישי הטבח ומעודדי הבקלאוות. מה שקשה יותר הוא הדרישה שעם ישראל כולו – מעגלי שכול, פצועים וחטופים – ישלים עם האופציה הבלתי ניתנת לעיכול הזאת.
"תם עידן ה'אנחנו' ו'הם'", הבטיח איזנקוט השבוע, ולמחרת כבר נדרש לממש את הבטחתו ש"עם ישראל בדרך לעידן חדש, עידן של תקווה, ערבות הדדית ורעות". "בבחירות עם אחוזי הצבעה גבוהים כל כך, תהיה זו טעות לצאת לבחירות נוספות", כך אמר ובצדק. אלא שהתוצאות בקלפיות לא ממש חיזקו את טענתו – או את טענת מקורביו, שדחפו אותו לשאת דברי ניצחון יהירים בטרם עת – כי "הציבור הישראלי הצביע נגד המשך כהונתו של נתניהו כראש ממשלת ישראל".
הכי מעניין
בנימין נתניהו במטה הבחירות של מפלגת הליכוד בבנייני האומה | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
העובדה שנתניהו לא משלם מחיר פוליטי דרמטי אחרי 7 באוקטובר, המחדל הביטחוני הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל, אכן מעוררת תהיות. אבל אם להתנסח בעדינות, חלק מהתשובות מובילות לסוגיית האלטרנטיבה. אלה לא רק הניצחונות שהוביל ראש הממשלה בזירות המלחמה, והנחישות שהפגין מול נשיאי ארה"ב, האוהד יותר והאוהד פחות. זה גם היעדר דמות משכנעת מספיק במחנה האחר, מנהיג שיכול לקחת מנתניהו את המושכות בבחירות שאמורות היו להיות הקלות ביותר עבור האופוזיציה.
הייעוץ הקלוקל לא שמור לאיזנקוט ושותפיו בלבד. נתניהו עצמו היה יכול לנהל את אותה המלחמה עם אותם הישגים אדירים, בלי להתנער מאחריות למחדל. הוא היה משתמש בשכל המבריק שלו כדי להסביר את המורכבות המדינית והביטחונית, במקום להתנצח עד זוב מנדטים עם יריבים פוליטיים. נתניהו היה יכול להצהיר בימים הראשונים למלחמה שהוא נושא באחריות, ודווקא מתוך האחריות הזאת הוא מתכוון לנצל את כוחו המדיני ואת בקיאותו במערכות המדינה כדי לנהל מלחמה בלי שיתלוו אליה זעזועים פוליטיים מיותרים, עד להכרעה ולהשבת החטופים.
מנהיג בשיעור קומה כמו שלו צריך להכיר את המונח "טעיתי", ולא לנסות לבדל עצמו מהקונספציה שכולם היו שבויים בה. דווקא כך היה יכול למתג עצמו כנתניהו חדש. כאיש שמסוגל להרים את המדינה מהמקום החשוך שהייתה בו. זה כמובן לא היה משנה דבר אצל מתנגדיו, אבל בהחלט היה יכול לסייע לרבים בתוך המחנה הלאומי להתחבר מחדש לבסיס האם.
השינוי מתחיל מבפנים
סרטוני הוונדליזם בצרפת ובסביבתה עוררו כאן תגובות ציניות נוסח "אמרנו לכם" ומאמרים מלומדים על הפרוגרס האובדני שהביא את אירופה עד הלום. השבוע קיבלנו הצצה מקדימה למהלך של ניצול הדמוקרטיה הישראלית לטובת הפיכה איטית ופנימית במדינה. נוכח תוצאות האמת, ובתוך ספקולציית המשמעויות שעדיין מתבררות ויתבררו בעתיד הפוליטי הקרוב, יש קבוצה מנצחת ברורה אחת: המפלגות הערביות, שחגגו בשירת "בילאדי בילאדי". התרגום של שיר המולדת המצרי שאומץ זה מכבר על ידי שוחרי פלסטין, מבהיר את הסאב־טקסט של שורותיו: חתירה להכרעת ישראל מבפנים והפיכתה למדינה ערבית. בעוד מפלגות השינוי טוענות לדיקטטורה ביביסטית, הן מעלימות עין מהאיום האמיתי על הדמוקרטיה, על ביטחון המדינה, על צביונה הליברלי ובעיקר על חירותה.
מחנה השמאל מזהיר ממדינה דו־לאומית שתקום פה אם נעז לספח את יו"ש, אבל לא מצליח להסביר איך יימנע ממדינה כזאת בתוך גבולות ישראל הקטנה. מהעבר האחר, המחנה הלאומי כמעט אינו מתייחס לסוגיה. שני הצדדים סמכו במשך שנים על שיעורי הצבעה נמוכים בחברה הערבית, כאילו הייתה זו תוכנית עבודה שאפשר לבנות ממנה חברה ישראלית מתפקדת. במקום להעז לפסול מפלגות שמתנגדות לקיומה של המדינה היהודית, וליצור הבחנה בינן ובין אזרחים ערבים־ישראלים לוקחי אחריות שגאים להיות חלק מהמדינה - מתעקשים על הכלה יפת נפש שמרעילה את באר הקיום המשותף. במקום לתגמל את ישרי הדרך במגזר, מניחים אותם בסל פוליטי אחד עם מחנה שותק־טרור, שחוסם את עתיד ילדיהם ומאיים על עתיד ילדינו.
ראוי שמדינת ישראל תיקח אחריות ותלמד להבחין בין אזרחים שהם חלק ממנה ובין מי שמבקשים להשתמש בכלים שלה כסוס טרויאני נגד קיומה. דווקא לטובת החיים המשותפים כאן, דרושה חקיקה שתאפשר את ההבחנה הזאת. בהיותה קריטית לקיומנו, חייבים גם אנשי בג"ץ להוריד רגל מדוושת המענה האוטומטי שלהם לסוגיות מעין אלה, ולדאוג לעתידה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל.
עוד טורים של אורלי גולדקלנג
