בישראל 2025, עיתונאי בכיר חושף מסמך מביך על ראש שירות ביטחון כושל – ומוצא את עצמו תחת מעקב. לא על-ידי עבריינים, לא על-ידי אויבים – אלא על-ידי מדינת ישראל. לא בשם ביטחון המדינה – אלא בשם ביטחון ההגמוניה. זו כבר לא תאונה נקודתית. זו שיטה. זו תפיסת שלטון שבה מי שמעז לערער על סדר הכוחות – מסומן כמטרה. ועמית סגל הוא רק הסימפטום האחרון.

אם יתברר שאנשי שב"כ פעלו כדי לחדור לטלפון של סגל בניסיון לחשוף את מקורותיו – לא מדובר רק בעבירה על חופש העיתונות. מדובר בשימוש פסול בכוח ביטחוני לצרכים פוליטיים־נרטיביים, המופעלים נגד עיתונאי מהמחנה הלא נכון. המסר ברור: מי שלא מיישר קו – נחשב לאויב. ולא משנה כמה ממלכתי, רציני או משפיע הוא.

וזו בדיוק הבעיה. כי האירוע הזה לא קורה על רקע ריק, אלא על רקע עמוק של קרע אסטרטגי בזהות המדינה: בעוד מחנה הימין תופס את הממשלה כנציגת הריבון – בשמאל הפוליטי־משפטי רואים בממשלה הלא־"נכונה" גוף זמני, נטול לגיטימציה. את הסמכות הם מייחסים לעצמם – לפקידות הקבועה, לשב"כ, ליועמ"ש, לפרקליטות ולבג"ץ.

וכשהם תופסים עצמם כ"ריבון האמיתי" – כל אמצעי נגד הממשלה הנבחרת הופך ללגיטימי. רדיפת מתנחלים? מותר. מעצרים מנהליים לנערים דתיים? הכרחי. האזנות לעיתונאי בכיר? מוצדק – כל עוד הוא ימין. זו איננה דמוקרטיה – זו אוליגרכיה מצוידת בניידת.

השתיקה של "שוחרי הדמוקרטיה" איננה מקרה – היא תוכנית. כי בדמוקרטיה אמיתית, כללי המשחק חלים על כולם. אבל במציאות שהם מכתיבים, הדמוקרטיה היא רק תירוץ – שמוחלף באלימות מוסדית ברגע ש"הצד הלא נכון" זוכה בבחירות או מדבר בקול.

עמית סגל לא חשף רק מסמך – הוא חשף את פרצופה של שיטה. ואם הציבור ימשיך לשתוק, הפרק הבא לא יעסוק רק בעיתונאים. הוא יעסוק בכולנו.