בשבועות האחרונים הפך בית קפה קטן ברחוב אגריפס בירושלים לזירה כמעט סמלית של מאבקי השבת בעיר. "קפה בסמטה", שנפתח בתחילת הקיץ ופועל גם בשבת, משך אליו מפגינים חרדים, הפגנות־נגד, עימותים וקללות. באחת השבתות אף הושחת מנעול הכניסה והפתיחה התעכבה. מנגד, תושבים חילונים הגיעו במיוחד כדי לשבת במקום ולהפגין נוכחות. ירושלים למודת מאבקי שבת, אבל משהו באירוע הזה מייצר הרבה רגשות סוערים. אם נחזור בזמן שלוש שנים לאחור, ניזכר בוויכוח על קיום תפילות יום כיפור והקפות שניות בהפרדה במרכז תל־אביב. הפרהסיה הציבורית בישראל היא מוקד מסעיר של מאבקי דתיים־חילונים.
נתונים חדשים של המכון הישראלי לדמוקרטיה שעתידים להתפרסם בקרוב, שופכים אור חדש על הסוגיה. על פי הממצאים של חוקרי המכון, בפרספקטיבה של עשור לאחור, ישראל נעשתה פתוחה יותר בשבת. אם בשנת 2015 היו פתוחים בשבת כ־20% מהקניונים ומרכזי הקניות הגדולים, ב־2026 השיעור עומד על כ־26%. שיעורי היכלי התרבות והתיאטראות הפתוחים עלה מכ־46% לכ־53%, ושיעור המוזיאונים מכ־65% לכ־72%. בתי קולנוע נשארו כמעט כולם (98%) פתוחים לאורך התקופה.
עוד כתבות בנושא
אלא שבאותו הזמן מתרחשת תנועה גם בכיוון ההפוך. בסקר שערך המכון, בין 2024 ל־2026 ירד שיעור היהודים שמדווחים כי הם מקיימים בשבת, לפחות מדי פעם, כמעט כל אחת מהפעילויות שנבדקו. יציאה לבתי קפה ומסעדות ירדה מכ־65% לכ־60%; רכישת מזון בשבת מכ־58% לכ־54%, ובילוי במופעי תרבות מכ־59% לכ־56%. בקרב מי שמגדירים את עצמם מסורתיים, השינוי חד אף יותר: יציאה לבתי קפה ומסעדות ירדה מכ־63% לכ־52%; קניית מזון מכ־51% לכ־39%, ובילוי במופעי תרבות מכ־51% לכ־44%. נכון, שנתיים הן לא מספיק זמן כדי להסיק על מגמות ארוכות טווח, במיוחד כשהן היו רצופות מלחמות, אבל הממצאים הללו מצטרפים לביטויים נוספים.
הכי מעניין
"אנחנו רואים התחזקות מסוימת של המסורתיות בישראל, גם בעקבות המלחמה", אומרת עו"ד שלומית רביצקי טור־פז, ראש המרכז לחברה משותפת במכון הישראלי לדמוקרטיה, "זה משהו שכולנו יכולים להרגיש: אנשים מתחילים ללכת עם ציצית, נענים לדוכן תפילין, מאמצים שפה דתית בטקסי יציאה לקרב. אלה דברים שרואים ברמת הפולקלור, בתרבות ובמוזיקה. גם בנתונים שלנו, אחרי שנים שהייתה ירידה בשיעור הישראלים שמגדירים את עצמם מסורתיים, אנחנו רואים התייצבות ואפילו עלייה במספר המסורתיים". ועם זאת, היא מדגישה שמוקדם מדי להכריז על מגמה ארוכת טווח.
בישראל של 2026, איכשהו המרחב הציבורי הופך לחילוני יותר בזמן שהציבור הופך למסורתי יותר. "אנחנו רואים במקביל תהליכים של חילון ושל הדתה", מסבירה רביצקי טור־פז. "מצד אחד יש פחות נישואים דרך הרבנות, ופחות נישואים בכלל, יותר יוזמות מקומיות של תחבורה ציבורית בשבת, יותר מסחר, פנאי, תרבות ועבודה בשבת, קבלה רחבה יותר של להט"ב ונשים בתפקידי לחימה. במובנים רבים, המרחב הציבורי הישראלי נעשה חילוני וליברלי יותר. מצד שני, ישראל נעשית גם דתית יותר: משקלם הדמוגרפי של החרדים והדתיים גדל, יש סימנים להתחזקות המסורתיות, הביקוש לכשרות גבוה, ההפרדה המגדרית מתרחבת, ובירושלים יותר רחובות נסגרים בשבת. גם כוחו הפוליטי של הציבור החרדי גדל, ואיתו ניסיון לחוקק חוקים כמו חוק יסוד לימוד תורה".
שני התהליכים מזינים זה את זה. במשך שנים החילוניות הייתה המיינסטרים, ולא נדרשה לחשוב על עצמה כמגזר עם אינטרסים. לפחות בעיני עצמה היא נתפסה כברירת המחדל, וקבלת הסטטוס־קוו הייתה חלק מהעניין הזה. כשאתה בעל הבית ומרגיש הרוב, אתה יכול להיות נדיב. אבל כשהתחושה הזו הולכת ומתערערת, אתה פועל כדי להגן על עצמך. ככל שההגמוניה הוותיקה חשה מאוימת היא מתחילה לערער על הסטטוס־קוו, ולדרוש באופן אקטיבי את קידום האינטרסים שלה. תופעת "קפה בסמטה", ומיזמים אחרים שמפרסמים מקומות הפתוחים בשבת, הם ניסיון של החילוניות לתבוע את חלקה במרחב הציבורי. במקביל, ציבור שבעבר התמקד בשמירה על אורח חייו בתוך קהילתו, חש כיום שיש לו די כוח לעצב גם את המרחב שמחוץ לה.
עוד כתבות בנושא
