מקולנוע אדיסון עד קפה בסמטה: 90 שנות מאבק על השבת בירושלים

בשבתות האחרונות נחסם לתנועה קטע קצר ברחוב אגריפס שבמרכז ירושלים, סמוך לשוק מחנה יהודה. מצד אחד של הכביש עמדו עשרות גברים לובשי שחורים וטליתות וחילקו פשקווילים; מהצד האחר השתרך תור אל בית קפה קטן, שהתמלא עד אפס מקום לאחר שהקריאה להתאסף בו הופצה ברשתות.

העילה למחאה החרדית היא פתיחת בית קפה חדש בשבת, אלא שאגריפס אינו רחוב חרדי ומעולם לא היה, וקשה להצביע על סטטוס־קוו כלשהו שהופר. בשנות השלושים, במרחק כמה מאות מטרים משם, עורר קולנוע אדיסון מחאות סוערות מדי שבת. מבט על תשעים השנים שבין קולנוע אדיסון לקפה בסמטה מלמד שהמאבקים האלה לעולם אינם עוסקים בנושא שעליו הוכרזו. בריכת שחייה, בית קולנוע, כביש, חניון או בית קפה – האובייקטים מתחלפים, והשאלה מאחוריהם נשארת בעינה: עד היכן מגיעה השכונה, ומי משרטט את גבולותיה.

1995-1932:

הורדת מסך

הפגנות השבת בירושלים קדמו בשנים לא מעטות להקמת המדינה. ב־1932 נפתח ברחוב ישעיהו "קולנוע אדיסון", בית הקולנוע השלישי בירושלים. האולם שהכיל 1,200 מקומות שימש גם להצגות תיאטרון, קונצרטים ומופעי חזנות. עוד לפני שהוקרן בו סרט אחד נחתם, בלחץ אנשי אגודת ישראל, "הסכם אי חילול שבת" בין הנהלות שלושת בתי הקולנוע הוותיקים בעיר – ציון, עדן ואדיסון. המפר, נקבע, ייקנס ב־300 לירות: מחציתן יינתנו לבית היתומים דיסקין, והשאר יחולקו בין שני בתי הקולנוע האחרים.

ההסכם המדובר לא מנע את המהומה שפרצה בהמשך. קולנוע אדיסון זכה להצלחה, וההנהלה החליטה להקדים את מכירת הכרטיסים לשבת עצמה. באדיסון לא הוקרנו סרטים בשבת כלל; המאבק היה על מכירת הכרטיסים. עמרם בלוי, ממנהיגי נטורי קרתא, נהג להגיע עם חבריו אל הקופה ולחסום אותה בגופו כדי שלא יימכרו כרטיסים לפני צאת השבת. העימות הזה נמשך עשרות שנים, ובמהלכן הוצת האולם שלוש פעמים – ב־1965, ב־1975 וב־1985 – ונגרם לו נזק כבד; לפחות בנוגע לדליקה הראשונה, המשטרה קבעה במפורש שמדובר בהצתה. הפגיעות החוזרות בבניין לא היו קשורות בהכרח לסוגיית השבת אלא לתכנים שהוצגו שם על המסך ולהימצאותו של בית קולנוע סמוך למרכז הוותיק של ירושלים החרדית.

ואולם בסופו של דבר לא ההצתות הכריעו את אדיסון. בשנות השמונים כבר הקרין הקולנוע סרטים הודיים, טורקיים ופרסיים לקהל מצטמק; ב־1989 הוא הועמד למכירה – "כנראה לחרדים", ניחשה הכותרת ב"כל העיר" – וב־1995 חדל מלפעול. במשך 11 שנים עמד הבניין נטוש, וב־2006 הוא נהרס. במקומו עומד היום בניין מגורים, ובחזיתו שוחזר מראהו של בית הקולנוע. השכנים החרדים לא ניצחו את אדיסון בהפגנות, הם פשוט התרחבו סביבו עד שלא נותר לו קהל.

1958-1949:

מהשכונה החוצה

בעשור הראשון של המדינה, מאבקי השבת התנהלו כולם בגבולות הגזרה החרדית ועסקו במה שמתרחש בתוכה. בשביעי של פסח תש"ט, אפריל 1949, עצרו תושבי מאה שערים רכב צבאי שבו הסיע קצין צה"ל משקיף מטעם האו"ם. כחלק מהמחאה על חילול החג, המשקיף הוצא מהמכונית והוכה. כעבור שבע שנים, ב־1956, מת פנחס סגלוב, חסיד גור, לאחר שהוכה בידי שוטרים באחת מהפגנות השבת. שמו עתיד להפוך לסמל.

ואולם המאבק שהגדיר את העשור הראשון למדינה בגזרה החרדית נסב דווקא על בריכת שחייה. בשלהי 1957 החל היזם חיים שיף לבנות במושבה הגרמנית את מה שהייתה אז בריכת השחייה הגדולה בישראל, על מגרש עירוני שקודם לכן פעל בו לונה־פארק. אף שרחוב עמק רפאים לא היה אזור חרדי, המיזם עורר סערה משתי סיבות: הרחצה תוכננה להיות מעורבת, והעירייה החליטה שהמקום ייפתח גם בשבתות ובחגים. ב־13 בפברואר 1958 יצאו כאלפיים איש להפגין במאה שערים, והעיתונות הדביקה למיזם כינוי קליט: "בריכת המריבה". על ראש העיר גרשון אגרון הופעל לחץ כבד לסכל את פתיחת הבריכה, ואף נערך נגדו טקס פולסא דנורא. מפגינים חרדים איימו לשבש את חגיגות העשור למדינה ולהפיץ כרוזים נגדה בעולם.

אחרי ניסיונות כושלים למצוא פשרה, כולל יוזמה של אגודת ישראל לקנות את הבריכה ולוודא שהיא תפעל לפי ההלכה, היא נפתחה כמתוכנן ובלי שינוי ביולי 1958. ההפגנות לא הועילו, אך המאבק הגדול רק החל.

1996-1970:

כבישי המריבה

משנות השבעים השתנתה צורת המאבק, בעיקר משום שהדמוגרפיה והגיאוגרפיה השתנו. שיעורי הילודה דחקו את הציבור החרדי אל מחוץ לסמטאות הישנות, וקו החיכוך נע החוצה יחד איתו. כבר ב־1970 התנהלו הפגנות בכיכר השבת נגד התנועה בשבת לעבר מגרש הכדורגל של ימק"א הסמוך. ואולם המאבק שהגדיר את התקופה נסב על כביש רמות, 436, שזכה בתורו לכינוי הצפוי והלא־מקורי "כביש המריבה". הכביש, שעבר סמוך לשכונות החרדיות סנהדריה ועזרת תורה, היה באותן שנים הקישור היחיד של שכונת רמות למרכז העיר. ההפגנות נגד התנועה בו בשבתות היו אלימות, והמשטרה פיזרה אותן במטחי מים. אבל הטיעון החרדי לא עסק רק בשבת: המפגינים טענו שמסלול הכביש נקבע כדי לחסום את התפשטותה של השכונה החרדית. זו הייתה הפעם הראשונה שהטענה הדמוגרפית נשמעה בקול.

באותן שנים נפתחה חזית שנייה, ולא בירושלים. ב־1984 התיר ראש עיריית פתח־תקווה דב תבורי לקיים הקרנות בלילות שבת בקולנוע היכל, מה שהביא להפגנות מול בית הקולנוע. הן נמשכו שלוש שנים, בהשתתפות תושבים מבני־ברק הסמוכה. בינתיים בירושלים, ב־1987 הפך בית אגרון לקולנוע הירושלמי הראשון שהקרין סרטים בליל שבת, והעירייה פתחה בהליכים פליליים נגד מפעיליו. המאבק על כביש רמות הסתיים בסוף 1987, כאשר נפתחה דרך יגאל ידין, ורמות קיבלה מסלול חלופי. זו הייתה הפעם האחרונה שמאבק כזה נפתר באמצעות בניית כביש נוסף.

ייתכן שרחוב בר־אילן הוא המקרה שבו נבחנה שאלת השבת בצורה המובהקת ביותר. עד 1967 היה זה כביש שוליים בקצה העיר; אחרי מלחמת ששת הימים, עם התרחבות השכונות החרדיות מצפון ומדרום, הפכה הדרך לעורק ראשי שחוצה גוש חרדי רצוף. הבקשות הראשונות לסגור אותו בשבת הושמעו בשקט בסוף שנות השמונים, מפי תושבי האזור. הסגירה הראשונה בפועל, ביוני 1991, לא הייתה ויתור אלא נימוס: ראש העיר טדי קולק הורה עליה לכבוד ביקורו בעיר של האדמו"ר מסאטמר.

עם בחירתו של אהוד אולמרט לראשות העיר ב־1994 הפך הנושא לסוגיה סוערת, והשבתות ברחוב הפכו לזירת עימות שבועית. ביולי 1996 החליט שר התחבורה יצחק לוי לסגור את הרחוב בשעות התפילה, אך חודש לאחר מכן הוציא בג"ץ צו ביניים שהקפיא את החלטת השר. ההתפרעויות החריפו, ואז נקט בית המשפט צעד חריג: הוא המליץ להקים ועדה ציבורית שתבחן את הסוגיה מהיסוד. ועדת צמרת ישבה על המדוכה תשעה שבועות ושמעה עשרות עדים. הרכב העדים מלמד עד כמה הדיונים היו מעמיקים: לצד פוליטיקאים ואנשי ציבור, הופיעו בפני הוועדה גיאוגרפים, כלכלנים, סוציולוגים ומתכנני ערים. נראה שהמומחים הללו זומנו מתוך הבנה ששאלת היסוד כאן אינה באמת דתית, או לפחות לא דתית בלבד. הוועדה ניסחה כללים ארציים לסגירת כבישים בשבת, והמליצה לסגור את בר־אילן בשעות התפילה בלבד. ההמלצות יושמו בחלקן.

עם השנים והתבצרות הצביון החרדי של האזור, התנועה ברחוב בשבת הידלדלה ממילא. הנהגים החילונים העדיפו שלא לבדוק לאורך השבת מתי הכביש פתוח ומתי הוא סגור, והסגירה לאורך השבת כולה הפכה לעובדה מוגמרת.

2010-2004:

נטורי קרתא

הפגנות השבת של קיץ 2009 החלו דווקא מניסיון להימנע מהן. ראש העיר החדש ניר ברקת ביקש לפתוח בשבת את חניון קרתא שלמרגלות שער יפו, הכולל 800 מקומות, ולתת מענה למצוקת החניה בסופי השבוע. משנתקל בהתנגדות חרדית, פתח במקומו את חניון ספרא הקטן יותר שליד בניין העירייה, בתקווה שממדיו הצנועים יסייעו לצעד הזה לעבור בשקט.  לאחר שהתקווה הזו נכזבה, סגר ברקת את חניון ספרא וחזר לתוכנית המקורית.

אלא שחניון קרתא, שהיה בעבר בבעלות עירונית־ממשלתית, לא היה בשליטתו של ברקת אלא של כונס נכסים בעקבות חוב של 140 מיליון שקלים, ופתיחתו חייבה החלטה של בית המשפט המחוזי. בית המשפט התיר את הפתיחה בנימוק של "טובת כלל הציבור בירושלים", ובכך שהמהלך אמור לתת מענה לעמדותיהם של ציבורים שונים בעיר ולהביא לרגיעה ביחסים ביניהם. אחד מאותם ציבורים לא זומן לדיון ולא נשאל לדעתו. בין תנאי בית המשפט נכללה גביית תשלום סביר מן החונים. התנאי שנועד להכשיר את הפתיחה מבחינה משפטית הוא שהפך אותה בעיני העדה החרדית לעבירה כפולה: חילול שבת וגם מסחר בשבת.

בליל השבת הראשונה שבה נפתח החניון, נערכה תפילה המונית בכביש בר־אילן. השתתפו בה עשרות אלפים מכל החוגים החרדיים, כולל כאלה שאינם להוטים להשתתף בהפגנות. בהמשך הקיץ יצא העניין משליטה. אלפים הפגינו מול העירייה, ושישה שוטרים נפצעו מיידוי אבנים. מכוניתו של ברקת נרגמה באבנים בצאתו מביקור בשכונה חרדית; בתגובה הקפיא ברקת את פינוי האשפה בשכונות החרדיות, והכחיש שמדובר בענישה קיבוצית – לטענתו, האלימות כלפי פועלי הניקיון השחיתה ציוד וסיכנה את שלום העובדים.

ואז, בלי הסכם ובלי הכרעה, העניין דעך. בתחילת ספטמבר פרסמו רבני העדה הנחיות חדשות: המאבק נמשך, אך ההפגנות יתקיימו מעתה בתוך השכונות החרדיות ולא ליד החניון, בלי אלימות ובלי פגיעה ברכוש. כעבור שבוע נערכה עצרת ברחוב מאה שערים ובה כאלפיים ילדים לבושי שק. אחרי חגי תשרי חודשו ההפגנות לזמן קצר – "המאבק מעולם לא הופסק, רק הושהה", הסביר הרב רוזנפלד מהעדה החרדית – ומגעים בין המשטרה לעדה לא הניבו פתרון. ברקת הודיע שהחניון יישאר פתוח, וציין שמדי שבת חונות בו 500 מכוניות והציר לעיר העתיקה נותר פנוי; לדבריו, זו ההוכחה שמדובר בצורך ביטחוני ולא בשינוי הסטטוס־קוו. ה"פיקוח נפש" החילוני ניצח, והחניון נשאר פתוח. המאבק לא הסתיים בהסכמה אלא נסוג פנימה, אל תוך השכונות שמהן יצא.

אגב, באותה שנה, 2009, הפגינו אלפים גם מול מפעלי אינטל וטבע בהר חוצבים בגלל עבודת השבת בקווי הייצור. שליח מטעם חברת אינטל הגיע למשרדי הוועדה למען השבת ומסר מכתב התחייבות לחדול מהפעילות בשבת למעט צוותי חירום. מי שקיבל את המכתב לידיו היה מזכיר הוועדה, יצחק גולדקנופף.

2026-2016:

קו החיכוך

תולדות מאבקי השבת הירושלמיים מלמדים כי אף אחד מהם לא הוכרע בהפגנה. קולנוע אדיסון לא נסגר משום שניסו להצית אותו אלא משום שהקהל שלו הלך ונעלם; כביש רמות נרגע עם סלילתו של כביש אחר; בר־אילן נשכח כאשר התנועה בו בשבת הידלדלה מאליה. הפגנות הן לא הכלי המכריע, אלא משמשות בדרך כלל כסימן.

רחוב אגריפס איננו חלק משכונה חרדית, אך נראה שכאן בדיוק נעוץ העניין. קו החיכוך נדד החוצה בכל עשור מאז 1949, פשוט משום שהאוכלוסייה נדדה החוצה. התחנה הנוכחית היא בית קפה במרכז העיר.

יואל בן־דוד, בעל בית הקפה "בסִמטה", אמר שהוא אינו הראשון בירושלים שמתמודד עם מחאות כאלה, וגם לא יהיה האחרון. הוא צודק, כמובן. אם קו החיכוך נודד החוצה עם האוכלוסייה, אפשר גם לשער בקירוב היכן תעמוד התחנה הבאה. ההפגנות האלה כמעט מעולם לא הכריעו דבר, אבל הן מסמנות במדויק היכן עובר הגבול באותו רגע. כדאי לקרוא אותן כמפה, לא כקרב.