סוף להפקרות בחלוקת תווי נכה? צוות בין-משרדי החליט סוף-סוף לקבוע קריטריונים נוקשים לחלוקת תו נכה לכלי רכב. הצוות הורה גם לבדוק היטב את התווים, שחולקו בנדיבות רבה בעשור האחרון. לפני כמה שנים נמאס למשרד התחבורה לריב עם האזרחים, והוא העביר לגופים אחרים את הסמכות לחלק תו נכה למכוניות. אלו חילקו את התו לכל מי שביקש, פחות או יותר. לתווי נכה זכאים היום 655,000 כלי רכב בישראל, שהם 17% מהמכוניות במדינה – כנראה שיא עולמי. כיוון שלא כל אדם חמישי הוא באמת נכה, ברור שעובדים עלינו כאן. הכול טוב, חוץ ממה שרע: חניות נכים הן משאב מוגבל, וכאשר מחלקים תו נכה לאנשים בריאים ונמרצים, שאינם זקוקים לו, הם תופסים לנכים האמיתיים את מקומות החניה. עיריות רבות גם מסמנות לנכים המדומים חניות פרטיות בשולי הכביש הציבורי, ובכך מפקיעות מהציבור משאב חיוני. אפשר לקוות שעכשיו יבוא סוף סוף התיקון: התווים ייבחנו מחדש, ורק מי שבאמת זקוק לחניית נכה יקבל אותה.
עוד כתבות בנושא
הסיפור הזה הוא משל וגם נמשל לנטייה רווחת של הפוליטיקאים שלנו. בגין קרא לזה "להיטיב עִם העם", והוביל ב-1981 כלכלת בחירות נדיבה ופזרנית, שבסופה משבר כלכלי נורא. האינפלציה הגיעה אז ליותר מ-400 אחוזים, מה שאומר שתוך שנה המחירים עלו פי חמישה ויותר. מי סבל מהמשבר יותר מכולם? "עמך ישראל", האזרחים הפשוטים, אלו שהיו אמורים להנות מהמדיניות הכלכלית הפופוליסטית.
העניין הוא שקשה לנו לעמוד בפיתוי. אם מחלקים תווי נכה, או "פטור מתור", או הגרלה לדירות בהנחה גדולה, או כל הטבה אחרת - רבים ישושו לקחת. העם עצמו הוא גם זה שישלם את המחיר, אף שלא תמיד מדובר באותה קבוצה מתוך העם. כל מדינה דמוקרטית מתמודדת עם הבעיה המובנית הזו: כשמחלקים הטבות למעטים - לאלו שזוכים ברור מאוד מה הם קיבלו, בעוד האחרים לא תמיד מבינים שהשמחה והששון הללו הם על חשבונם. הגרלה של דירות בהנחה היא דוגמה טובה: אלו שזכו בהגרלה אסירי תודה, בעוד הנזק הכלכלי נותר שקוף. לא רבים שמים לב למיסים שעליהם ויתרה קופת המדינה באופן לא שוויוני, ולמחיר האסטרטגי של קזינו לאומי המתחזה למדיניות דיור. כאשר בוטלה הרפורמה במשק החלב, שמחו מאוד כמה מאות רפתנים, שנהנים ממשק החלב הקומוניסטי. כל האחרים נשארו בלי קוטג' על המדפים בסופר, אבל לא ידעו מי ומה אשמים במחדל הזה.
הכי מעניין
מנהיגים פוליטיים פופוליסטיים היו תמיד, ולא רק במשטרים דמוקרטיים. הנסיך אבשלום בן דוד היה אומר לכל מי שבא לדין ולמשפט: "רְאֵה דְבָרֶךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ... מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ וְעָלַי יָבוֹא כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט וְהִצְדַּקְתִּיו" (שמואל ב ט"ו, ג-ד). מעטים כנראה שמו לב לפרדוקס שבגישת אבשלום: אי אפשר מבחינה לוגית לקיים מערכת משפט שבה כל הצדדים מנצחים תמיד. התעמולה הפופוליסטית של אבשלום עבדה לא רע: "וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל" (שם, ו), עד שהביאה לקטסטרופה לאומית איומה.
אם לחזור לתווי הנכה של ישראל במאה העשרים ואחת, הרי שלדברי "גלובס", משרד התחבורה סירב לפרסם את המסקנות בנוגע אליהם לפני הפריימריז בליכוד. לא צריך להיות עמית סגל כדי להבין למה: אפשר לשער שיש כמה פוקדים משפיעים שהשיגו תו נכה שלא בצדק, ואפשר להניח ששרת התחבורה חששה מזעמם. הצד החיובי של הסיפור הוא שלמחרת הפריימריז משרד התחבורה הסכים לפרסם את המסקנות הללו, אף שאנחנו ערב הבחירות הכלליות. אולי הפוליטיקאים מריחים שהישראלים כבר מתחילים להבין מה המחיר של "הטבות לעם". יותר ויותר ישראלים מבינים למה חניות הנכים תמיד תפוסות, ולמה מהרכבים החונים בהן מגיחים בדרך כלל בצעד קל ונמרץ צעירים בריאים להפליא. יותר ויותר ישראלים כבר למדו לעשות את החשבון, וכבר יודעים כמה רע זה "להיטיב". הפוליטיקאים שלנו נוטים להיות פופוליסטיים, וזו עובדה מצערת. אך אם ה"פופולוס" - העם עצמו - יגיב באופן יותר מושכל ומחושב, ייאלצו גם מנהיגיו הפופוליסטיים לנהוג כך, על אפם ועל חמתם.