אחרי 7 באוקטובר, ענף הבנייה בישראל נכנס למשבר. עם פרוץ המלחמה הוחלט להטיל סגר על יהודה ושומרון, ואף עובד פלסטיני לא יכול היה להיכנס לישראל. במשך שנים התרגל ענף הבנייה לכוח העבודה הזול שהגיע מהרשות הפלסטינית, ומנה כ־30% מהעובדים בענף. עד אוקטובר 2023 הועסקו בישראל כ־156 אלף פלסטינים, כולל שוהים בלתי חוקיים; כ־110 אלף מהם עבדו בתחום הבנייה. ביום אחד נדרש הענף להתמודד עם מציאות אחרת לחלוטין. באופן לא מפתיע הוא נקלע למשבר, והתחילו לחצים גדולים להחזיר את הפועלים הפלסטינים לישראל.
באופן מפתיע בהחלט, הלחצים האלה הגיעו דווקא מכיוון מערכת הביטחון. כבר בדצמבר 2023 החלו להישמע אזהרות מגורמים ביטחוניים בדבר "סיר לחץ בקרב הפלסטינים ביהודה ושומרון", ועל כך שהמצוקה הכלכלית "עלולה להתפוצץ לישראל בפנים". נטען כי כלכלת הרשות הפלסטינית נסמכת במידה רבה על הפועלים שנכנסים לעבודה בישראל, ושהתסכול והקושי הכלכלי יביאו לעלייה בפיגועים. בדיון שנערך בקבינט הציג ראש המל"ל דאז צחי הנגבי את "המציאות הכלכלית של התושבים הפלסטינים", וגורמי הביטחון המליצו להכניס פועלים מעל גיל 35, נשואים והורים לילדים. הם טענו שהפועלים עובדים בידוק, שהילדים הם בגדר ערבות לכך שהוריהם לא יבצעו פיגועים בישראל, ובכלל שאפשר להתמודד עם הסיכון הביטחוני. הקבינט החליט לאשר את כניסתם של אלפי עובדים בודדים לצרכים חיוניים, אך סגר את השער לכל היתר.
עוד כתבות בנושא
החשש הכלכלי לא היה מופרך בכלל. העבודה בישראל אכן הייתה אחד ממקורות ההכנסה החשובים של הכלכלה הפלסטינית. פועל פלסטיני בישראל מרוויח יותר מאדריכל ברשות הפלסטינית, והסכום שהפועלים הפלסטינים הכניסו הצטבר לכ־4 מיליארד דולר בשנה, כ־20% מהתוצר הפלסטיני כולו. עבודה בבנייה היא אחד מענפי הייצוא המרכזיים של הכלכלה הפלסטינית, וברגע אחד היא נבלמה. בעקבות זאת גדלה האבטלה ברשות הפלסטינית והגיעה לכ־30%, והמשבר הכלכלי שם הולך ומחריף.
הכי מעניין
ובכל זאת, כמעט שלוש שנים לאחר מכן, האזהרות של מערכת הביטחון התבררו לכל הפחות כמוגזמות. אינתיפאדה שלישית לא פרצה. הפגיעה הכלכלית ברשות הפלסטינית אכן הייתה אמיתית, ועליה נוספו עוד פגיעות כמו קיזוז כספי טרור מהכספים המועברים לרשות. אבל אותם "סיר לחץ" ו"תסיסה" ברשות לא התפרצו בסדר הגודל שתואר. בסופו של דבר נראה שהאזהרות הללו ביטאו חשיבה של שישה באוקטובר, ואת המשוואה שלפיה עלייה ברמת החיים הפלסטינית משמעה יותר ביטחון לישראל. היתרי עבודה, הקלות כלכליות והזרמת כסף לעזה וליו"ש נתפסו לא רק כמחויבות מדינית, אלא גם ככלי להשגת שקט. הרעיון הזה נכשל כידוע בעזה, והמשוואה ההפוכה לא בהכרח נכונה ביהודה ושומרון. התקוממות כזו היא אכן סכנה ממשית, אך מה שעוצר אותה הוא פעילות אינטנסיבית של צה"ל ושב"כ, כולל נוכחות פיזית מוגברת.
גם החשש לענף הבנייה הישראלי לא היה מופרך. בלימת הפועלים הייתה מתבקשת משיקולי ביטחון; אחרי 7 באוקטובר, נוכח החשש מפני ניצול היתרי עבודה לצורכי טרור, ועל רקע התמיכה של רוב תושבי יו"ש הפלסטינים בטבח שביצע חמאס, לא היה אפשר להצדיק כניסה יומיומית של עשרות אלפי פלסטינים אל תוך ישראל, כאילו דבר לא השתנה. אלא שהצעד הזה הותיר את ענף הבנייה עם חלל עצום: אחרי שנים של הישענות על כוח עבודה זול מהרשות הפלסטינית, התקשו בענף לעמוד בקצב הפרויקטים, להיענות לביקוש הגבוה לדיור, ולספק את כל צורכי השיקום בעקבות ההרס הרב שחוללו הטבח והמלחמה. אתרי בנייה נסגרו לתקופות ארוכות או פעלו במתכונת מצומצמת.
ואולם עם הזמן, גם בענף הבנייה נרשמה הסתגלות למצב החדש. מספר הפועלים הפלסטינים בישראל, כולל שוהים בלתי חוקיים, עומד כיום על כ־30 אלף, רובם עובדים ביישובי יהודה ושומרון – הרבה פחות ממספרם לפני המלחמה. ובכל זאת, מספר העובדים בענף הבנייה חזר לרמה דומה לזו של ערב המלחמה. מספר העובדים הזרים גדל פי 2.5 והגיע לכ־75 אלף, וגם מספר הישראלים שעובדים בענף הבנייה גדל משמעותית והגיע לכ־267 אלף, עלייה של 19%. ענף שהיה תלוי ערב המלחמה בכ־100 אלף פועלים פלסטינים, הצליח בתוך פחות משלוש שנים להחליף את רובם. לפי בנק ישראל, הגידול במספר העובדים הזרים והישראלים פיצה עד סוף 2025 על כ־90% מהירידה במספר העובדים הפלסטינים, שמהווים היום כ־5% בלבד מהענף. בסופו של דבר, ענף הבנייה למד להסתדר בלי הפועלים הפלסטינים, ומניעת כניסתם לא העלתה באש את יהודה ושומרון.
עוד כתבות בנושא
