"מאבק של תושבים מול הנהגה": סערת הפועלים הערבים ביישובי יו"ש

nבואת כניסה מושקעת ומרשימה מקבלת את פני הבאים לביתם החדש של ענבל ומנחם מלכה בטנא־עומרים. המטבח מוקפד, מהחלון נשקף נוף יפה. דבר בבית השלו הזה לא מסגיר את הסערה שהתחוללה סביבו, ומנעה במשך תקופה ארוכה את השלמת בנייתו. ערב מלחמת חרבות ברזל העבודות כבר היו בשלבים מתקדמים, אך אז הכול נבלם. "הקבלן דיבר בהתחלה על דצמבר 2023, לא דמיינו שניכנס רק בפברואר 2026", מספרת ענבל. "אחרי חודש הבנו שכל עוד יש מלחמה, לא ייכנסו ליישוב פועלים פלסטינים. מנחם היה אז בעזה, כך שבכל מקרה לא יכולנו להתקדם, אבל אמרנו לעצמנו שתכף המלחמה תיגמר ונוכל לסיים את הבנייה.

"חצי שנה עברה, המלחמה הפכה לשגרה, מנחם בצבא ואני פה, ובינתיים המשכנו לשלם ארנונה על המגרש ולגור ביחידת דיור שכבר נעשתה קטנה לנו. ראינו איך החלום הולך ומתרחק, ואין צפי להגשמתו. התחלנו לגשש מה קורה, והבנו שתתקיים הצבעה על הכנסת פועלים פלסטינים. מרגע שהודיעו על ההצבעה, הוואטסאפ התחיל לבעור. כל הזמן אמרו לנו 'זה לא אישי', והבנו שהכוונות של כולם טובות כי האנשים באמת טובים אבל קשה מאוד לנתק".

סערות דומות פקדו יישובים רבים ביו"ש. המחסור בפועלים פלסטינים הורגש בכל הארץ לאורך שנות המלחמה: לפני 7 באוקטובר נתנה מדינת ישראל אישורי כניסה לכ־120 אלף פועלים ערבים מיהודה ושומרון, ולאחר פרוץ המלחמה צנח המספר ל־8,000 בלבד (בחודשים האחרונים עלה המספר ל־20 אלף). בתוך הקו הירוק נמצאו פתרונות על בסיס עובדים זרים, אך ביישובים ביו"ש קשה עד בלתי אפשרי להביא חברות בנייה מחו"ל. במקביל, הדרג הצבאי מצידו החליט לאפשר ליישובים המעוניינים בכך להעסיק פועלים ערבים.

הכדור עבר לתושבים, ועד מהרה נפתחה תיבת פנדורה של ערכים מתנגשים, חששות ביטחוניים, בורות כלכליים ומתחים קהילתיים. העסקת פועלים ערבים כרוכה היום בדרישות מחמירות מאלה שהיו בעבר: אישורי כניסה ניתנים רק מגיל 30 (לפועלים רווקים. לנשואים - מגיל 25 ומעלה); הפועלים נדרשים להפקיד את הטלפונים שלהם בידי מנהל העבודה; אתר העבודות צריך להיות מתוחם בגדר פח שגובהה שני מטרים לפחות, עם כניסה אחת ננעלת ושומר חמוש לצידה. מלבד זאת יש להציב שומר חמוש אחד לכל חמישה פועלים. על אף הקשיים והתנאים, קיומה של האפשרות הצית ויכוחים מרים ברבים מהיישובים.

אלירם אזולאי, ראש המועצה האזורית הר חברון: "משמעות העבודה עם ערבים היא הוזלת המשכנתא ב־3,000 עד 5,000 שקל בחודש. אנחנו פריפריה של הפריפריה, והקלף שלנו הוא מחיר אטרקטיבי. למה שיקנו פה בית ב־2.5 מיליון שקל, אם אפשר לקנות בית באותו המחיר במיקום טוב יותר?"

לנוכח ההתנגדות להכנסת פלסטינים לטנא־עומרים, בני הזוג מלכה ניסו בתחילה לברר על חלופות שיאפשרו להם לסיים את הבנייה. הצעת המחיר הנמוכה ביותר הייתה גבוהה מהמחיר המקורי ב־700 אלף שקלים. "מנחם הגיע להצבעה ישר מהמילואים, עם הבוץ של עזה עליו, מספרת ענבל. "זה היה קשה גם ברמה הרגשית: בעלי במילואים, מסכן את החיים שלו למען עם ישראל – והשכנים ביישוב מסתכלים עליי כאילו אני מסכנת את הילדים שלהם. גם קודם אף אחד לא חשב שהעובדים האלה הם אוהבי ישראל, אבל העסקנו אותם בלית ברירה. אנחנו מסכימים עם האידיאל אבל אי אפשר בדרך למימוש שלו לגרום לקריסה של תושבים.

הזמן עבר, והקרע הקהילתי גרם לתושבים להרהר מחדש בנושא. הסוגיה עלתה להצבעה נוספת. "הבינו שזו הצבעה על הקהילתיות והערבות ההדדית יותר מאשר על הביטחון. הפעם תמכו בנו גם אנשים שעוד לפני המלחמה העסיקו רק יהודים, הרגשנו שעברנו כולנו תהליך כקהילה. ההצעה הייתה שהעבודות יוגבלו לחצי שנה, ויותנו בשמירה באמות מידה חמורות. הבטחנו שנעשה מעל ומעבר, הצענו אפילו ללוות ילדים הביתה אם ההורים לא יכולים לעשות זאת, כי אנחנו מודעים לפחד ולקושי.

הפעם בקשתם של בני הזוג מלכה התקבלה. "רוב התגובות היו חיוביות, אנשים שמחו בשבילנו מאוד", אומרת ענבל. "אנחנו אוהבים את היישוב, יש פה אנשים מדהימים ובדיעבד צלחנו את המשבר הזה, אבל זו הייתה טראומה לכולם.

"אני חושבת שאי אפשר לכפות אידאל על הכלל: כל אחד בבית שלו יכול להחליט, אבל לא בסדר לשנות סדרי בראשית ביום אחד. אגב, חיפשנו בעלי מלאכה יהודים, אבל קשה למצוא כאלה באזור שלנו. גם אני הייתי רוצה עבודה עברית, אבל אין לזה כלים במציאות. אני מצפה שמנהיגי ציבור ידאגו לקידום העניין, ויפתחו חלופות ריאליות לעבודה ערבית".

הקפאה עצמית

גם ראשי הרשויות ביו"ש חלוקים בסוגיית העסקתם של פועלים פלסטינים. במועצה האזורית בקעת הירדן החזירו אותם לעבודה כבר בשבועות הראשונים למלחמה. במועצה האזורית הר חברון מצדדים בפומבי בהכנסת פועלים ליישובים, ובמועצות האזוריות בנימין, גוש עציון ושומרון נמנעים מלהביע עמדה נחרצת בעניין, מתוך הבנה שכל יישוב רואה אחרת את פני הדברים. כך או כך, למועצות אין סמכות להתערב בהחלטות ביישובים.

אלקנה ארלנגר, תושב עלי: "זה לא מאבק פנימי בין אנשים פרטיים, אלא מאבק של תושבים מול הנהגה. לצערי, שינוי בנושאים כאלה מגיע כשנשפך דם. והמאבק שלנו הוא לשנות את תפיסת הביטחון, שיבינו שצריך לטפל באיום לפני שהוא מגיע לפתחנו"

גם כאשר ההצבעה היא פנים־יישובית, לדיון מצטרפים לא פעם גורמים אחרים, שותפים לדרך האידאולוגית, שמנסים לשכנע את התושבים להכריע לכאן או לכאן. למשל, כאשר תושבי ברוכין עמדו לקיים לפני כחצי שנה הצבעה בנושא, נשלח אליהם סרטון מזאב חבר (זמביש), מזכ"ל תנועת אמנה. העסקת פלסטינים, הסביר חבר, היא הדרך היחידה לבנות בהיקפים גדולים ביו"ש, ובאשר לסוגיה הביטחונית – גם איתה אפשר להתמודד. "יש החלטות של מערכת הביטחון על סידורי אבטחה קפדניים ואתרים מגודרים, כולל חסימת שדה הראייה, נגישות לא דרך שכונות המגורים ושמירה בתוך האתר, כך שהמקום הבטוח ביותר ביישוב הוא דווקא בתוך אתר הבנייה... בעניין האידאולוגי, מי שלא מאפשר כניסת פועלים ערבים מיו"ש גוזר על עצמו הקפאת בנייה. זו עובדה. לשמחתי יש רק מספר קטן של יישובים שנוהגים כך, ואנחנו עוברים יישוב אחרי יישוב, מסבירים את העניין ומשכנעים אותם. מסביבנו הערבים בונים בכל הכוח, צומחים וגדלים.

"יש מי שאומרים: 'לא נורא, שלא יבנו (ביישובים היהודיים – א"ז) שנה או שנתיים'. צריך לדעת שקל מאוד לעצור, אבל לחדש את העבודה הרבה יותר קשה. להביא עובדים זרים קשה מאוד, ויש בעיות של הקמת אתר מגורים לעובדים בתוך היישוב. ערבים־ישראלים יהיו חופשיים לגמרי להסתובב ביישוב ולעשות ככל העולה על רוחם, וזו בעיה ביטחונית בלתי אפשרית. לכן ההמלצה החד־משמעית היא לאחוז את השור בקרניו ולקבל את ההחלטה הלא נעימה. גם אם אנחנו לא אוהבים את העבודה עם הערבים, כרגע זה כורח. יישוב שמסוגל להתפתח ולגדול חייב לקבל את ההחלטה הקשה והנכונה שתאפשר את המשך הבנייה".

גם מהצד השני מנסים לשכנע את התושבים. אחד הפעילים בנושא הוא הרב מנחם בן־שחר, ר"מ בישיבת חומש. כמי שגדל בשומרון, בן־שחר דווקא היה רגיל לראות בפועלים הערבים חלק מנוף היישוב. "מעט הערבית שאני יודע היא מהשיחות איתם", הוא מספר, "אבל בשלב מסוים הבנתי שבכל פעם שהם בונים אצלנו רחוב, בכפר ממול צומחת שכונה. עצמנו עיניים מול העובדה שאנחנו מממנים את ההתפתחות שלהם.

"כבר שנים אני מקדם את הנושא של עבודה עברית, אבל אחרי שמחת תורה זה נהיה קריטי. בכל פעם שמתקיימת הצבעה באחד היישובים, מישהו משם פונה אלינו ומבקש שנעביר לו חומרים או שנבוא לקיים חוג בית. אנשים במצוקה, והם מחפשים מישהו שיבוא, יציג נתונים ויסביר שאפשר אחרת. כולם אומרים שאין ברירה, אבל כשמראים להם שיש ברירה, ושביישוב הסמוך בנו בית ספר בעבודה עברית, זה משנה את התמונה".

חוגי הבית האלה, מספר בן־שחר, עמוסים רגש, והדיון מתלהט בקלות. "אדם אומר לשכנים שלו: 'אתם כבר יושבים בבית שלכם, וכעת אתם רוצים שאני אשלם את המחיר'. קשה לשמוע את זה, ואני לא מבטל את הצד שלו. ובכל זאת, אסור לנו להסיט את הקשב מהעיקר: אנחנו מפרנסים את אויבינו".

מנחם בן־שחר: "האבסורד הוא שקבלנים בכל הארץ עומדים בניסיון הזה מחוסר ברירה, ואילו המתנחלים מפונקים כי יש להם אפשרות זמינה. אבל ברוך השם, עוד ועוד יישובים מתפכחים. אין ברירה. גוש אמונים נתקל בהרבה קירות במשך השנים, ושבר אותם. זה עניין של רצון"

בצה"ל אומרים שכאשר אין לפלסטינים פרנסה, התוצאה היא הסלמה ביטחונית.

"כשאין אופק כלכלי והייאוש גדל – גם האפשרות להגר עולה על השולחן. אפשר לראות את השיח הזה ברשתות: הם מחכים שיחזירו אותם לעבוד, אבל במקרה שלא, הם כבר ארזו מזוודה. אז נכון, תצטרך לשלם יותר כדי לבנות את בית חלומותיך, וזה ייקח יותר זמן. אבל אחי, תיזכר בכפר־עזה ובפועלים שלהם.

"האבסורד הוא שקבלנים בכל הארץ עומדים בניסיון הזה מחוסר ברירה, ומצליחים לעשות זאת, ואילו המתנחלים מפונקים כי יש להם אפשרות זמינה. עם ישראל מחליף את האויבים שלנו בפועלים אחרים, ודווקא ביישובים זה לא קורה. אבל ברוך השם, עוד ועוד יישובים מתפכחים. אני יודע כמה זה קשה ומורכב, אבל אין ברירה, כי ראינו מה קורה כשאנחנו מתבלבלים. אני רואה אנשים שמשנים את דעתם. רק לאחרונה החליטו באלעזר, היישוב שזמביש גר בו, לא להכניס ערבים. בסוף ההיגיון מנצח".

השאלה היא אם כשרוצים לבנות בהיקף נרחב, להקים שכונות, יש לזה היתכנות. המצויים בתחום אומרים שבכל הנוגע לעבודות עפר ותשתית, אין כרגע מוצא מלבד חברות שמעסיקות פלסטינים.

"גוש אמונים נתקל בהרבה קירות במשך השנים, ושבר אותם. זה עניין של רצון. ממתי אנחנו שואלים רק 'מה ריאלי'? לא מתאים לגוש אמונים להישבר ולפעול בעקמומיות בגלל קשיים.

"קבלנים של עבודה עברית יודעים היום לבנות גם שכונה של 120 בתים. השוק מצמיח קבלנים כאלה, ומכיוון שכוח העבודה לא זול, הם מכניסים טכנולוגיות בנייה מתקדמות יותר. עבודה עברית נכונה יותר גם ברמה החברתית. אני צריך להגדיל את המשכנתא, אבל אני מפרנס את האחים שלי, וזו אהבת ישראל גדולה. אגב, פער המחירים מצטמצם, כי עלויות האבטחה סביב הפועלים הערבים גבוהות והתפוקה נמוכה. בכל מקרה, אנחנו לא עם נכה, ואנחנו יכולים לבנות בעצמנו. גם לבעיות עם העובדים הזרים יש פתרונות. אם חוששים שהם יישארו כאן, אפשר לתת את המשכורת האחרונה רק אחרי שהפועל חוזר לארצו".

זה לא רק עניין כלכלי פרטי. אם רוצים להגדיל את האוכלוסייה ביו"ש, צריך לבנות הרבה ובזול.

"זו מחלוקת לשם שמיים, ויש ויכוח על העובדות – אם זה אפשרי או לא. אני לא אומר שזה קל. בהר־ברכה ניסו בחודשים הראשונים של המלחמה להסתדר בלי ערבים, עד שהתייאשו וחזרו לעבוד איתם. בהרבה מקומות אחרים חשבו שאי אפשר להסתדר בלי העובדים הערבים, והתברר שאפשר. יש מי שאומר שהמצווה שלו היא לבנות יחידות דיור בהתיישבות, אבל בעיניי זו יכולה להיות מצווה הבאה בעבירה. להעסיק מחבלים? זו הזיה מוחלטת. כשמסתכלים ימינה ושמאלה רואים את הנזקים. גם איך אפשר להביט בעיניים של קבלן מראש־העין שעושה שמיניות באוויר כדי להביא פועלים סינים, בזמן שאתה אתה פשוט מביא מהכפר לידך את האויב? אנחנו מתלוננים על הסיוע לעזה, ונותנים בעצמנו סיוע לכפרים.

ענבל מלכה: "בעלי במילואים, מסכן את החיים שלו למען עם ישראל – והשכנים ביישוב מסתכלים עליי כאילו אני מסכנת את הילדים שלהם. התנגדו גם אנשים שדקה לפני המלחמה סיימו את בניית הבית שלהם בידי פועלים פלסטינים. הם לא ראו את הצד שלי"

"אני סומך על אמנה ועל המועצות שאם ירצו, הן יוכלו לא לפרנס את האויבים שלנו. הן עושות עבודה מדהימה ודוחפות את החוות, אבל בקטע הזה הן לא החליפו דיסקט. מפנים טענות קשות כלפינו, אומרים שבשנים של סמוטריץ' יכולנו לבנות פי עשרה ופי עשרים, ואני רוצה להשקיע בפתרונות, ולהגיע לבנייה פי שלושים. אבל בכל מקרה, להשריש את האחיזה של המחבלים בארץ זו לא אופציה. דווקא הממשלה הזאת, שבונה עשרות יישובים חדשים, צריכה לדבר גם על הגירה של האויב. לא מספיק לבנות וליישב, צריך לעודד הגירה, והצעד הראשון הוא לא לפרנס אותם".

בעלי העסקים נגד ראש העיר

המקרה של העיר אריאל יכול להדגים את הפער בין העמדות העקרוניות שמציג בן־שחר ובין אילוצי המציאות שמכתיבים תיקון מסלול תוך כדי תנועה. לפני המלחמה הגיעו לעיר אלפי פועלים פלסטינים מדי יום. רבים מהם עבדו באזור התעשייה הסמוך, אבל מאות עבדו בתוך העיר - במאפיות, בגינון, בניקיון בתים. "ב־7 באוקטובר הכול נעצר", מספר ראש העירייה יאיר שטבון. "המדיניות שלי היא שלא נכנסים יותר פועלים ערבים. קודם כול כי אני לא סומך עליהם, ושנית כי אני לא רוצה לפרנס את מי שטבחו באחים שלי, או תמכו בטבח. המדיניות אצלנו היום היא שבכל מקום שיש מגע עם תושבים, אין כניסה של פועלים. זה סיכון גדול, ואני לא יודע להגן על התושבים כאשר מאות פועלים מפוזרים בעיר".

לא כל תושבי אריאל קיבלו בברכה את המדיניות. כמה מבעלי העסקים התאגדו יחד והגישו נגדו תביעה בשל המחיר הכלכלי שהושת עליהם. "אני מבין ומעריך אותם", אומר שטבון. "יש להם קושי אמיתי, עלויות ההעסקה גדלו בעשרות אחוזים, ויש תחומים שכמעט בלתי אפשרי למצוא בהם אנשי מקצוע, כמו מכונאות רכב. אבל האחריות לשלום תושבי העיר מונחת על כתפיי, ובית המשפט פסק לטובתי. על הפסיקה ערער צה"ל, שביקש הבהרה שהריבון ביהודה ושומרון זה הצבא. יש לנו קשר מצוין עם גורמי הביטחון, אנחנו עובדים בתיאום והצבא מקבל באופן עקבי את המדיניות שלי, אף שהתפיסה הכללית שלו היא בעד הכנסת פועלים".

ובכל זאת, שטבון הבין שאין לו ברירה אלא להתפשר בחלק מהחזיתות. בשלב מסוים הוא התיר כניסת פועלים פלסטינים, תחת אבטחה כבדה, לאזור התעשייה ולשכונות חדשות שנבנו בפאתי העיר ולא בתוכה. השכונות הללו אמורות להגדיל דרמטית את מספר התושבים באריאל: בשבוע שעבר התקיים טקס הנחת אבן פינה לשכונה המערבית בעיר, שתכלול כ־12 אלף יחידות דיור. "יש כאן התנגשות בין ערכים", מודה שטבון. "אני לא רוצה לפגוע בהתיישבות, ולכן הכנסנו לפה עובדים, למרות הבעיה הערכית. הבנייה באזור הזה יקרה מאוד, כי הנחת היסודות מצריכה חציבה באבן קשה, לעומת הבנייה במרכז, שנעשית על חול. העסקת הפועלים הפלסטינים מאזנת את המחיר. בנוסף, אין היום חברה של עבודה עברית שיודעת לעשות פרויקטים בסדר הגודל הזה, עם מאתיים משאיות חול בשבוע ופיתוח של מחלפים וכבישים.

"מנגד, הוצאנו את העובדים הפלסטינים מכל מקום שאפשר. את הגינון והניקיון של העירייה הם לא יעשו יותר, את בית הספר החדש לא ייקח קבלן שמעסיק אותם, והעירייה סופגת את המחירים. בשורה התחתונה זה אירוע לאומי: המדינה צריכה להחליט מה היא רוצה לעשות בנושא, וממילא כל התשתיות יותאמו. למשל, החינוך המקצועי יקבל יותר מקום. אבל המדינה לא שם".

גם ביישוב עלי, העסקת הפלסטינים עברה כמה תפניות. לפני המלחמה העבודות ביישוב התבססו על פועלים פלסטינים ללא הגבלה. אחרי 7 באוקטובר כניסתם נעצרה באופן גורף, אך לאחרונה אושרה העסקתם בפרויקטים גדולים ובמבני ציבור. הדבר גרר מחאה, וביישוב קם פורום "תושבים למען ביטחון עלי", שיזם הפגנות ותליית שלטים. "בליל הסדר היה מקרה חמור, כשפורצים עלו מהעמק הסמוך ונכנסו לכמה בתים", מספר אלקנה ארלנגר על אחד האירועים שהניעו אותם לפעולה. "זה גרם לזעזוע גדול, כי המעבר מהפלילי ללאומני הוא קצר ביותר, וזה היה יכול להיגמר כמו אצל משפחת פוגל הי"ד. גם אלינו נכנסו הביתה. כשראינו באיזו קלות חדרו ליישוב, זה עורר אותנו להבין שאנחנו צריכים להיות מעורבים בתפיסת הביטחון, ולא להשאיר אותה רק לגורמי המקצוע. כניסת הפועלים לעלי היא חלק מזה.

"הפרויקטים שנבנים היום נמצאים בקרבה גדולה למוסדות החינוך, וההורים חוששים, אבל הנהגת היישוב רצה קדימה. אתרי הבנייה נראים כמו מחנות מעצר, עם גדרות תיל, מגדלי שמירה ומצלמות. זה נראה נורא, ואתה אומר לעצמך: אם צריך לשמור עליהם ככה, אני לא רוצה להכניס אותם בכלל. גם עם ערבים־ישראלים זה לא פשוט. כשאתה רואה פועל משפץ מדרכה מול גן ילדים, עולה חשש".

לארלנגר חשוב להדגיש שהוא סומך על הנהגת היישוב וגורמי הביטחון ומעריך אותם, אבל כמו בכל סוגיה ציבורית, גם כאן יש מקום לביקורת. "בהנהגת היישוב חושבים שיש חלון הזדמנויות צר, אף אחד לא יודע איזו ממשלה תקום אחרי הבחירות, ולכן צריך לנצל את הזמן. מה גם שיש חוזים שנחתמו עוד לפני המלחמה, והם כבולים אליהם. אבל אנחנו יודעים שיש יישובים שלא מכניסים פועלים ערבים בכלל, ובכל זאת מתפתחים יפה. בשבות־רחל, סמוך אלינו, אין אפילו פועל ערבי אחד, אז אולי הם מתקדמים לאט יותר, אבל מתקדמים. יש לזה גם מחיר כלכלי, אבל לאורך השנים הוא הצטמצם. איכות העבודה הירודה של הערבים מצריכה פיקוח הנדסי צמוד ותיקון נזקים בהמשך, ותקן השמירה הגבוה מעלה את מחיר ההעסקה. בסופו של דבר אם מתאמצים אפשר לאתר חלופות. אנחנו לקראת בניית בית, ונספוג מה שצריך כדי לא לבנות בעבודה ערבית".

יאיר שטבון, ראש עיריית אריאל: "הבנייה באזור הזה יקרה, כי הנחת היסודות מצריכה חציבה באבן קשה. אין היום חברה של עבודה עברית שיודעת לעשות פרויקטים עם מאתיים משאיות חול בשבוע ופיתוח של מחלפים וכבישים"

איך המחאה הפומבית שלכם משפיעה על האווירה ביישוב?

"זה לא מאבק פנימי בין אנשים פרטיים, אלא מאבק של תושבים מול הנהגה. מובן שמנסים לעשות את השינוי הזה יחד עם הנהגת היישוב, אבל ברור שנוצרים מתחים, כי זה נושא טעון וכל אחד רואה אותו בצורה שונה. אני מאמין שבפרויקטים הבאים ינסו למצוא פתרונות, אבל כרגע בהנהגה ממשיכים הלאה. לצערי, שינוי בנושאים כאלה בא כשנשפך דם. המאבק שלנו הוא שהדברים ישתנו לפני כן.

"כשמכניסים פועלים ליישוב, יוצרים נקודת תורפה ביטחונית ברורה. אנחנו מקווים לשנות את תפיסת הביטחון, שיבינו שצריך לטפל באיום לפני שהוא מגיע לפתחנו. בעלי אין גדר, וטוב שכך, אבל צריך לצאת החוצה ולהרחיב את גבולות היישוב, שלא יהיו בקו הבתים. יש הרבה יידויי אבנים מבית ספר בכפר סמוך, ואמרו לנו שאי אפשר לפתור את זה. אנחנו אומרים שיש פתרון קל מאוד: לסגור את בית הספר. אין תלמידים, אין אבנים.

"נוצרה פה חבורה של אנשים שאכפת להם, ונמשיך לחשוב איך לעשות את זה נכון, ונרתום את הציבור לעשייה עד שהמצב ישתפר. אנחנו לא רק צועקים, אלא גם מוצאים פתרונות, כי נכון שאי אפשר לא להתפתח. זה לא פשוט, כי במשך שנים על גבי שנים העסיקו פה פועלי בניין ערבים, וזה היה זול ויעיל, אבל צריך לשנות תפיסה".

אנחנו מתווכחים, הם צומחים

לביטול אישורי העבודה של פלסטינים בישראל הייתה השפעה מיידית על הכלכלה הפלסטינית. יותר מ־100 אלף פלסטינים הפכו למובטלים, והלחץ שנוצר ברש"פ הוביל להשקת "תוכנית באדר", שנועדה לתמוך כלכלית במי שאיבדו את עבודתם. התוכנית מציעה הלוואות ללא ריבית וסיוע בהקמת מיזמים פנים־פלסטיניים, בין השאר במטרה לצמצם את התלות בישראל. בנוסף הוקמו יוזמות אזרחיות למציאת פתרונות, כמו הארגון הפלסטיני "עובדי הקו הירוק", שפועל לחידוש העסקתם של פלסטינים.

המצב הכלכלי המעורער ברשות נחשב לאחד הגורמים לצמצום הבנייה הפלסטינית, ובכלל זה בשטח C. לפי נתונים של תנועת רגבים שפורסמו לפני חודשים אחדים, בשנת 2025 בנו הפלסטינים 220 מבנים חדשים בשטחים שאמורים להיות תחת שליטה ישראלית מלאה, לעומת 600 מבנים בשנת 2022. הירידה נגרמה בשל הגברת האכיפה, הקמת החוות והשפעותיה של המלחמה, וכן בגלל הקשיים הכספיים.

המצב הכלכלי המעורער ברשות נחשב לאחד הגורמים לצמצום הבנייה הפלסטינית, ובכלל זה בשטח C. לפי נתונים של תנועת רגבים שפורסמו לפני חודשים אחדים, ב־2025 בנו הפלסטינים 220 מבנים חדשים בשטחים שאמורים להיות תחת שליטה ישראלית מלאה, לעומת 600 מבנים ב־2022

אלירם אזולאי, ראש המועצה האזורית הר חברון, אומר שמבחינתו מה שמתרחש בצד הישראלי חשוב יותר מהנעשה אצל הפלסטינים. העיקר הוא לבנות ביישובים כמה שיותר, קובע אזולאי, וצריך לעשות זאת מהר ובזול. "לצערי היום זה אפשרי רק עם עובדים ערבים", הוא קובע. "דיברתי עם הבעלים של חברת בנייה יהודית, אדם שעובר בעצמו לשא־נור, והוא סיפר שגם שם הביאו פועלים ערבים לעבודות התשתיות והפיתוח, כי אין יהודים שיכולים לעשות את זה בהיקף גדול. לגבי המהירות, המטרה שלנו היא להגיע לאכלוס, וכל חלופה מעכבת את זה. ובאשר למחיר: אני רוצה שיגיעו להר חברון זוגות צעירים. אם אתבסס רק על עובדים יהודים, המחירים יעלו בכ־40 אחוז. משמעות העבודה עם ערבים היא הוזלת המשכנתא ב־3,000 עד 5,000 שקל בחודש. זה דרמטי ביכולת שלנו למשוך אנשים. אנחנו הפריפריה של הפריפריה, והקלף שלנו להבאת אוכלוסייה רחבה הוא דיור בהתיישבות כפרית במחיר אטרקטיבי. למה שיקנו פה בית ב־2.5 מיליון שקל, אם באותו המחיר אפשר לקנות בית במיקום טוב יותר? אני חייב לייצר יתרון".

המבחן האמיתי, מאמין אזולאי, הוא הצמיחה בהתיישבות. "כרגע אנחנו נכשלים, כי התיאוריה הנחמדה של עבודה עברית מובילה אותנו להקפאת בנייה. העסקת פלסטינים היא לא פתרון מושלם, והיא מזרימה כסף לערבים סביבנו, אבל המטרה הברורה היא לגדול. היום יש בהר חברון 14 אלף תושבים יהודים, ואם לא נבנה הרבה ומהר, פשוט נאבד את האזור. בזמן שאנחנו מתווכחים, הם צומחים. לכן מבחן הבנייה צריך להוביל".

הסוגיה הזו קורעת יישובים. מה ראש מועצה יכול לעשות בנושא?

"זאת החלטה של היישוב, ואנחנו לא יכולים להכריח, אבל אם הנהגת יישוב רוצה לקבל החלטה, אנחנו עוזרים להם בתהליך. לפעמים גם אני מגיע לדבר עם התושבים. בעתניאל למשל הייתה התנגדות גדולה, אבל הנהלת היישוב רצתה לבנות הרבה ומהר, ואחרי תהליך יישובי ההחלטה עברה. בדרך כלל מחליטים על פרויקט מסוים, ולא בצורה גורפת. בתחושת הבטן קשה מאוד לפרנס ערבים, אבל בראש כולם מבינים את הצורך. מי שזה לא נוגע לכיס שלו, קל לו יותר להתנגד. אפשר לראות תופעה מעניינת: כשיש אנשים שכבר גרים ביישוב ומחכים להשלמת הבתים שלהם, הנושא של הכנסת פלסטינים עובר חלק. שלושה חודשים אחרי תחילת המלחמה הצביעו בנגוהות בעד הכנסת פועלים לבנייה, כי 32 משפחות חיכו להשלמת הבתים שלהן. לעומת זאת, כשיש יזם שחתום על הקמת פרויקט, אבל אין כמעט תושבים עתידיים שגרים שם, זה לא עובר. נוח להיות אידאולוג על חשבון אנשים שלא מסתובבים בשבילי היישוב, והם אלה שישלמו יותר. קשה יותר להסתכל בפנים של חבר ולהגיד לו: תשלם עוד חצי מיליון שקל בשביל האידאלים שלי".

או בשביל הביטחון של כולם.

"זה יותר בטוח מפתרונות אחרים, כי על ערבים מהרשות, בניגוד לערבים־ישראלים למשל, יש פיקוח והם מחויבים בגידור, מצלמות ואבטחה. החלופה של עובדים זרים לא ריאלית. כשבונים מגדל במרכז הארץ אפשר להביא חברה סינית, אבל בבנייה הכפרית זה קשה כי המחירים נמוכים יותר, הפרויקטים קטנים והעבודה והפיתוח שונים. אנחנו חייבים לנצל את ההזדמנות המדינית והממשלתית לפני שתחלוף, ובמקום זה אנחנו מקפיאים את עצמנו לדעת".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il