אני נוסע מן המוצב הביתה ומתלבט אם להיכנס בפנייה של צומת שובה לפינה החמה בעלת הכינוי המשובב "שובה אחים". הפעם הקודמת שביקרתי בה הייתה לפני כמעט שנה, בסבב הקודם בעזה. אם זיכרוני אינו מטעני, בשעה כזו אמורות להיות שם ארוחה חמה ומכונת קפה פתוחה. אני לא רעב עכשיו וקפה כבר שתיתי במוצב. אבל אני נכנס בכל זאת, כי אני חייב לדעת: הפינה עדיין שם?

הפינה עדיין שם, גדושה שריונרים שיורדים לסבב שזה עתה מתחיל, ובפעם הראשונה אני פוגש פנים אל פנים את דרור טרבלסי, מי שהקים את הפינה עם אחיו בשמחת תורה ההוא ומפעיל אותה מאז ועד היום. הוא מספר לי על ימי ההקמה הראשונים, כשמילאו את החלל שנפער בלוגיסטיקה של צה"ל, ועל אלפי החיילים שעדיין מגיעים כל יום להצטייד ולאכול: זו לא פינה חמה, זו נקודת העגינה בדרך אל הבית.

את שיאי הצפייה העולמיים שוברת בשנים האחרונות סדרה בשם "ניתוק" (Severance) שמתארת עולם דמיוני שבו קיימת הפרדה מוחלטת בין חייו הפרטיים של אדם למקום העבודה שלו. כשהוא נכנס בשערי העבודה הוא עובר במתקן שמוחק ממוחו את התודעה שלו כבן אדם פרטי, ולהפך. נכתבו הרבה פרשנויות על הסדרה, אבל נדמה לי שיותר מכול היא ממחישה את המציאות החדשה של מילואים. המילואים הפכו לעולם נבדל, שאין תקשורת בינו לבין העולם החיצוני. אזרחים כבר לא באים לפקוד את החיילים במוצבים. בקו האחרון בעזה לא הגיעו יוצאי ארגנטינה עליזים להכין סטייקים על האש, ולא תיירות אמריקאיות עם ערכת פנקייק ושלושה סוגי קצפת. מבחינת בריאות הגוף אולי יותר טוב כך. אבל בנפש הולכת ומתגברת תחושת הנתק.

את הצד האזרחי הרגשתי כשהגעתי לחתונה של אח שלי ולא מצאתי מקום להניח את הנשק. תוך כדי החיפושים הבחנתי שאני כמעט יחיד עם נשק, אף שרבים מן האורחים משרתים בסדיר או מילואים. לפני שנה זה לא היה כך. אבל עכשיו הם כבר למדו לנעול את הרובה קודם שיצאו החוצה לאירועים אזרחיים. לפני כמה חודשים עלתה לרשת תמונה של מילואימניק עם נשק צבאי בתל־אביב, עם כיתוב שמביע חשש מפני הכיבוש. המלחמה הפכה לדבר שהאזרחות מדחיקה. הידיעות על הפצועים עוברות תדיר מתחת לרדאר. רק תמונות ההרוגים עוד מגיעות לכותרות העיתונים.

דרור מסביר שרבבות חיילים כבר עשו זאת לעצמם כחוק: בדרך לעזה או ממנה עוברים בשובה. לא חוזרים הביתה בלי חיבוק אנושי שירכך את האנרגיות של הלחימה – ולא הולכים למלחמה בלי לקבל טפיחה על השכם ממי ששולחים אותך אליה. שובה היא נקודת החיבור בין מלחמה לאזרחות, בדיוק כפי שהייתה בשבועות הראשונים של המלחמה, כשתפקדה כנקודה האחרונה שעד אליה מותר היה לבוא ברכבים אזרחיים, וממנה והלאה יצאו רק האמרים ורכבים ממוגנים. אני יושב ומדבר עם דרור בנדנדת העץ מול נוף השדות הירוקים של העוטף. תוך כדי נכנס חייל בדרך לסבב נוסף בנחל־עוז: "מדהים שעוד נשארתם, לא האמנתי שיש עדיין כאלה מקומות". כמה דקות אחר כך עובר קצין שריון, בכיר בהייטק, לקחת דוריטוס ירוק בדרך לאחד המוצבים מעבר לגדר.

אני יודע שזה נשמע טיפשי. ודאי למי שלא היה שם בגופו. לא כתבתי על כך לאורך כל הקו. מה אכתוב? שאני רוצה שמישהו יקנה לי ופלים? אני אדם בוגר, ובכל מקרה איני אוכל סוכר. אבל עכשיו אני כותב כי דרור ממשיך ומספר שלפני כמה שבועות קיבל טלפון ממי שממונה על החשבון, שאמר לו שתוך זמן קצר הכסף ייגמר. המדינה אומרת לעולם שאין כבר מלחמה בעזה, דרור מסביר, שזה חכם מאוד מן הבחינה המדינית, אבל המשמעות היא שאף אחד בארץ או בחו"ל לא מודע לכל העבודה שהחיילים עושים בפנים. וכשלא יודעים אז לא תורמים.

אני כותב כי אנחנו זקוקים לנקודת החיבור בין הצבא לעם. כי תחושת הקשר וההדדיות חיוניות כדי לשמור על מה שמכונה היום "war life balance". אני חוזר עכשיו הביתה, הקפה מהמכונה בשובה מונח בכוס חד־פעמית במתקן ליד ההגה. מבטיח לעצמי לחשוב על החום המחניק של הנגמ"ש כשאני מבלה עם הילדים בחוף; לזכור מאיזו משימה הגעתי כשאני נכנס לדיונים ברשתות. הפעם לא לשכוח, לא להתנתק.