ההחלטה של רשות האוכלוסין להעניק מעמד לרוב מבקשי המקלט מסודן, מפילה אבן נוספת ממה שנותר מהחומה העלובה שמדינת ישראל מציבה כנגד הצפתה בעוד ועוד הגירה בלתי חוקית. הסיבה להחלטה הנוכחית היא החשש מפסיקה גורפת של בית המשפט העליון שתביא להכרה רחבה אף יותר במבקשי מקלט, ומייצגת את הקוקטייל הרעיל שבו מנוהלת מדיניות ההגירה של מדינת ישראל בשנים האחרונות – אקטיביזם משפטי חסר פשרות מחד, ורפיון ידיים מולו מצד הרשויות האחרות מאידך.
הפעם הגיעה ההחלטה ברגע גרוע במיוחד, שבו עוד ועוד מדינות מגבירות את מאבקן בהגירה לא חוקית, כך שמדינת ישראל הופכת לאטרקטיבית יותר להגירה באופן יחסי.
ההסתננות היא עולם של תמריצים. למדינת ישראל, כמו לכל מדינה מערבית, אין אפשרות לבדוק באופן פרטני עשרות אלפי בקשות הסתננות. הבירוקרטיה הופכת את הבדיקה הפרטנית, ואת הגירוש הפרטני, לבלתי אפשריים מעשית, גם לא הייתה לנו מערכת משפטית שנכונה לשתף פעולה ולעזור.
הכי מעניין
אך לשתף פעולה ולעזור אלו בדיוק הדברים שמערכת המשפט הישראלית נחושה לא לעשות – נתיב הייסורים שצריכות הרשויות בישראל לעבור כדי לקבל אישור להוציא מהארץ מסתנן לא חוקי אחד, מורכב באופן לא יאמן, גם במקרי קצה, גם כשהחוק מפורש (כגון מסתננים שביצעו פשעים), וגם כשאין למסתננים כל טיעון מקלט תקף.
גם לאחר שהבקשה נבחנת ונדחית על ידי בתי הדין לאוכלוסין והגירה – הליך מורכב וארוך בפני עצמו – לאותו מבקש מקלט פתוחה האפשרות לפנות למחוזי, שמאוכלס בשופטים שמדיניות ההגירה של ישראל מעניינת אותם כקליפת השום כאשר מגיע לפתחם מקרה פרטני. גרוע מכך, רבים מהשופטים מחזיקים באג'נדה פרטית שלא מכירה כלל בזכותה של מדינת ישראל למדיניות הגירה, כמו שמדגימה היטב שופטת המחוזי בתל אביב מיכל אגמון גונן, שמקבלת אליה את כל התיקים בנושא במחוז, ועושה בחוק כבשלה.
כשאלו התנאים, הדרך היחידה להתמודד עם שוהים בלתי חוקיים היא שינוי התמריצים באופן רוחבי. הפיכת ההישארות בישראל למי שבא כדי לשפר את איכות חייו לבלתי משתלמת. מדינת ישראל הבינה זאת מזמן, והמחוקק חוקק שוב ושוב חוקי מניעת הסתננות שנועדו להפוך את התמריץ לשהות בישראל לנמוך יותר ויותר, ולמנוע הסתננות של מי שאינו נתון בסכנה אמיתית.
מסתננים במתקן חולות. | צילום: AFP
כך חוקקו במהלך העשור הקודם שלושה חוקים למניעת הסתננות שלא עסקו בגירוש ישיר של מסתננים, אך קבעו כי הם יאלצו לשהות במשמורת זמן מסוים (בחוקים הראשונים) או במחנה שהייה פתוח (בחוק השלישי). לאחר ששלושת החוקים האלו נפסלו על ידי בג"ץ, אף חוק הפיקדון שחוקק על מנת ליצור תמריץ כלכלי בהמלצת בג"ץ כתחליף לשלילת חירות נפסל על ידי אותו בג"ץ עצמו.
הנחישות הבג"צית, שלא לומר האטימות לזעקה הציבורית שהובילה לארבעה חוקים שנחקקו בהסכמה רחבה, הורידה לטמיון עשור שלם של מאמץ חקיקתי עקבי. לאחר אובדן כל אותם חוקים, הקושי לקבל מעמד קבע בישראל הפך לאמצעי המרכזי שנותר כדי להפוך את ההסתננות לישראל לפחות משתלמת מהגירה למקומות אחרים. זה, והעובדה שתמיד הייתה לנו אירופה.
אסור להרים ידיים
עד לאחרונה אירופה הייתה גן עדן להגירה בלתי חוקית. גישה מרחיבה בבחינת בקשות מקלט, מדיניות רווחה נדיבה וחוסר יכולת ורצון מוחלטים של רוב מדינות אירופה לפעול להוצאת מהגרים בלתי חוקיים משטחן, הפכו את היבשת ליעד אטרקטיבי יותר מישראל. אולם, כפי שפירט ישי שנרב בטורו האחרון, החגיגה באירופה עומדת להסתיים, ורוב מדינות האיחוד מקדמות צעדים משמעותיים לצמצום כמות המהגרים, צעדים שמדינת ישראל כלל אינה יכולה לדמיין לבצע במצבה המשפטי הפנימי ובמצבה הבין לאומי הנוכחי.
עוד כתבות בנושא
המהגרים תמיד יבחרו מקום שבו סיכויי ההשתלבות וההישארות שלהם הם הגבוהים ביותר. כאמור, תמריצים. ההגעה לישראל, למרות הגדר, לא קשה יותר מההגעה למדינות אחרות במערב. באירופה, אחרי שנים של הפקרות וחוסר יכולת ורצון להתמודד עם התופעה, העולם המערבי החל להתעורר והמגמה החלה להשתנות, יחד עם דעת הקהל ועליית מפלגות המתנגדות להגירה. ודווקא בזמן שהתמריץ להגר לאירופה יורד, בישראל המגמה הפוכה, ואחד האמצעים האחרונים שנותרו כדי להפחית את התופעה רק הולך ונשחק, לאחר שנחטף מהמערכת הפוליטית למערכת המשפטית, שנחושה לסכל כל מדיניות מחמירה בנושא.
אולם הרמת ידיים, והפניית אצבע מאשימה למערכת המשפט, זה אמנם קל ואף מוצדק – אך לא מה שאנו צריכים לדרוש מנבחרי הציבור שלנו. נכון, מערכת המשפט פסלה שוב ושוב את המדיניות, וזה הנושא שבו האחריות שלה למצב גדולה ביותר, כמעט בלעדית; אך למערכת הפוליטית אין פריבילגיה להפסיק ולנסות.
ממשלת הימין עומדת למלא את ימיה, מבלי שעשתה צעדים משמעותיים כדי לטפל בבעיית המהגרים הבלתי חוקיים – לא בחקיקה ולא בהחלטות מנהליות. אם עד חקיקת חוק הפיקדון ממשלות ישראל נאבקו כדי לשנות את המצב, בין אם בחקיקה ובין אם בניסיונות להוציא כמויות משמעותיות של מסתננים למדינות אחרות בתמריצים כספיים והסכמים, מאז ביטול חוק הפיקדון בשנת 2020(!) דומה שהן הרשות המחוקקת והן הרשות המבצעת הרימו ידיים. לא ניתן לצפות שמול בג"ץ לעומתי ומערכת משפט שתלטנית ניתן היה להגיע להצלחה מלאה, אך לא ניתן לקבל את העובדה שנבחרי הציבור בכל השנים האחרונות אפילו לא ניסו לשנות את המצב.
באירופה התעוררו לטפל בבעיית ההגירה ברגע האחרון, אם לא אחריו. כעת נותר לתהות מתי מדינת ישראל וממשלתה יתעוררו, ולקוות שההתעוררות תתרחש בטרם המשבר הופך לחריף וקיומי. לישראל מספיק משברים חריפים וקיומיים גם כך. אין שום סיבה שהיא תיצור לעצמה, בהתנדבות, אחד נוסף.
עוד כתבות בנושא
