לא חסימת הכבישים היא שהביאה לזעם גדול כל כך השבוע כלפי החברה החרדית. חסמו כאן בעבר כבישים מימין וחסמו משמאל, חסמו בהתנתקות וחסמו ברפורמה המשפטית.
החסימה הזו התיישבה, עם כל כובד משקלה, על הנקודה הכואבת והמדממת ביותר של המוני ישראלים: הידיעה שאחרי כמעט שלוש שנים של מלחמות ושל מילואים, של לוויות ושל פצועים, של משפחות קורסות תחת הנטל ושל בתים מתפרקים, יש מגזר גדול בתוכנו – אחים שלנו, יהודים כמונו, עצמנו ובשרנו – שמעז לצעוק ברחובה של עיר: "לא די שלא ניתן לכם כתף כשאתם נלחמים גם כדי לשמור על החיים שלנו, ולא די שלא נסייע לכם כשאתם משלמים את המחיר הכבד מנשוא גם עבורנו, אנחנו כאן כדי למרר את חייכם". וזה צעד אחד רחוק מדי.
בקרב קבוצות גדולות, גם כאלה שלא ניתן להגדיר אותן כשונאות חרדים, גדשה הסאה. כי הרגע שבו הציבור שאינו חרדי יאבד את שאריות האיפוק ויחליט שהוא אינו יכול עוד קרב במהירות. את המחיר תשלם, למרבה הכאב, האישה החרדית בקופה ברמי לוי, הצעיר החרדי באוטובוס והילד החרדי בקופת החולים. המפגשים הללו, שפעם היו טבעיים ויומיומיים, יהפכו קשים יותר, חריפים יותר, אלימים יותר. זה יהיה רגע רע לחברה הישראלית.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
אבל נראה שבמקום לעצור, לעשות חושבים ולנסות להבין היכן לקחה את הפנייה הלא נכונה, הנהגת החברה החרדית דוהרת אל התהום, ובאופן לא מובן עושה את זה בחדווה גדולה.
ציבור גדול, שאיננו חי חיים של תורה, מסתכל על הקבוצה הזו מתפרעת בשם התורה, מטרידה אותו בשם התורה, מסרבת לסייע גם כשהאויב שוחט אותנו ועושה גם את זה בשם התורה, ואומר לעצמו: "אם זו התורה – מה לי ולה". היש חילול השם גדול מזה?
החבל מאיים להיקרע. אנחנו על הסיבים האחרונים שלו. נוכח הפערים המספריים בין המגזרים, ובהינתן שהרוב יכול להחליט שנמאס לו מהמיעוט אבל המיעוט לא יכול להחליט שנמאס לו מהרוב, ההנהגה החרדית צריכה להפנים שהיא חייבת לשנות כיוון במהירות כאן ועכשיו; שאם לא תתעשת ותבין לאן היא מדרדרת את הציבור שלה, ובאמצעותו את כולנו, מחר עלול להיות מאוחר מדי.