"מעוז היה לוחם של אהבה - זה מושג שנשמע הפוך, אבל לוחם הוא מי שאוהב בעוצמה כזאת שהוא פועל לסכל אלימות, טרור ופשע. הוא בא מתוך אהבה גדולה לעם שלו לעצור את האויב", אומרת מלכי צור, דודתו של סרן מעוז ישראל רקנטי ז"ל, בכניסה לחדר בבית הוריו באיתמר.
מעוז, בן 24 בנופלו, נהרג בשבוע שעבר במהלך פעילות מבצעית בלבנון מפגיעה של רחפן נפץ ששוגר לעבר כוח מגדוד 12 של גולני שעליו פיקד. הוא הניח הורים, איילת ואליהו, שישה אחים ואת ארוסתו רני, שאותה היה אמור לשאת לאישה בחודש הבא. בחדר שלו מונחים בגדי חתן ומתנות ומעל המיטה תלויים מדפי עץ שהכין בעצמו. "הוא היה מוכשר מאוד", אומרת בגאווה הסבתא, צופית עשהאל מהיישוב סוסיא, ומצביעה על מעשי ידיו. "היו לו תוכניות לבית שלו ושל רני המהממת. לפני שבוע וחצי הוא יצא לכמה ימים מהצבא, הם קנו בגדים לחתונה והוא למד עם אבא שלו שיעור לקראת החתונה, וביום שישי שאחרי כן הוא נהרג. לפני ארבעה חודשים הם באו לשבת שעשיתי לזוגות הצעירים במשפחה. הם עוד לא היו מאורסים אבל אמרתי לו 'מעוז, לסבתא אפשר לבוא גם לפני שזה רשמי', אז הם באו והיה כיף לא נורמלי. כרגיל, איך שהוא נכנס הוא שואל בשקט אם יש איזו נורה שנשרפה או כיור שנסתם, ובתוך שתי דקות הכול היה מתוקן".
סרן מעוז רקנטי ז"ל | צילום: דובר צה"ל
הבשורה המרה הגיעה אליה רגע לפני שבת. הוריו של מעוז ושני אחיו הצעירים באו אליה לשבת, ועשר דקות לפני הדלקת נרות הגיעו המודיעים. "ידענו שהוא בסכנה, להיות בלבנון זה לא פיקניק, אבל לא היה משהו חריג", היא נזכרת. "זאת הייתה שבת קשה מנשוא כי כולם בוכים ואף אחד לא רוצה לאכול. אמרתי להם שנשב לסעודה לכבוד השבת, אכלנו כמו ציפורים כי באמת אי אפשר לבלוע בסיטואציה הזאת".
לפני עשרה חודשים נפטר בעלה, יקי עשהאל ז"ל, מראשוני המתיישבים בהר חברון. הם היו ממקימי היישוב יתיר והראשונים באזור שנטעו כרם. לאחר כמה שנים עברו ליישוב סוסיא שהיה בשנותיו הראשונות, וייסדו משק פרטי של כרמי יין וזיתים הכולל בית בד שבו הם מפיקים שמן מחמישה זנים, והוא כבר זכה בפרסים שונים בתחרויות בינלאומיות בצרפת ובאיטליה. החיבור לעבודת האדמה עבר בירושה גם למעוז, שנשא עיניים מעריצות לעשייה החקלאית של סבו ולרוח שהביא איתו לעבודת האדמה. "מעוז היה מאוד מחובר ליקי", מספרת צופית, "והיו הרבה קווי דמיון ביניהם. על שניהם ראו מגיל צעיר שמדובר באישיות מיוחדת. יקי הירושלמי לא היה 'ילד טוב ירושלים' בכלל וגם למעוז הייתה 'ג'ינג'יות' וזיק של שובבות בעיניים. גם מעוז היה מחובר מאוד לחקלאות. הוא היה מגיע לעזור ליקי במשק, עובד בשקט ובחריצות, עם ראש גדול וידי זהב. אפילו בבציר האחרון, כשיקי כבר לא היה, הוא הגיע עם עוד ילדים ונכדים לעבוד בבציר. הוא היה אז בלחימה בעזה ויצא במיוחד להשתתף בבציר הידני, ואחר כך חזר לרצועה".
צילום: נעמה שטרן
שבועיים לפני שיקי נפטר הוא אושפז בבית חולים, ומעוז יצא מעזה לבקר אותו ולהיות עם צופית. "הוא הסיע אותי הביתה וכל הדרך ניסה לעודד אותי ולהצחיק אותי, הוא היה אלוף בלהקליל ולטהר את האווירה. גם כשהגענו הוא לא הרפה, 'סבתא אני אכין לך חביתה, אני אשטוף כלים'. ככה הוא היה איתי יום וחצי, דואג ומעודד, עד שהוא היה צריך לחזור לצבא".
"לדבר טוב על עם ישראל"
מעוז שנא מסגרות, אומרים קרוביו, והצליח לברוח כבר מהגן ומבית הספר. הוא היה חושב אחרת ומפלס את דרכו בעצמו, תכונה שהתגלתה לימים גם בשירותו הצבאי, שהתחיל ביחידת אגוז ונמשך אחרי קורס קצינים בחטיבת גולני. בתיכון למד בישיבה החקלאית של "רגבים" בעמק בית־שאן, וסיגל לעצמו הרגלי עבודה. היה משכים קום ויוצא לעבודה עם החקלאים. "כשהוא עובד הוא מרוכז רק בזה, לא מדבר ולא זז ימינה ושמאלה – עמל, עמל, עמל", אומרת צופית. "החבורה של 'רגבים בעמק' עשו מהפכה והצליחו לתפוס את המקום של הערבים באיסוף האבטיחים.
מתבגרים בגיל הזה בדרך כלל מתעסקים במסכים, אבל החבר'ה האלה עבדו בחום של 50 מעלות, יותר מהר מהערבים, והחקלאים השתכנעו. ואז מעוז היה חוזר הביתה ועושה צחוקים, יושב אצלנו ומספר על החקלאים ועל העבודה ומשכיב אותנו מצחוק. הסיפורים שלו היו צבעוניים ומפורטים ותופסים בדיוק את הנקודה שהופכת את הכול להיות חי. עם הקסם שלו הוא ריתק את כולם, ככה גם החיילים הלכו אחריו כמו מגנט, אבל הוא לא החזיק מעצמו בכלל. רבנים שלו מהישיבה סיפרו שהם מצאו אותו מנקה גסטרונומים במטבח כדי להקל על העובדים שם".
הבית והחצר באיתמר עמוסים באנשים שבאו מכל הארץ ומכל המגזרים לחבק ולנחם, יוצרים פסיפס אנושי מיוחד שמשקף את העשייה של המשפחה. האם, איילת, הכירה את אליהו כשהייתה בשירות לאומי בדימונה, והוא היה אז תלמיד בישיבת ההסדר. "לאיילת ואליהו יש אהבה ענקית לעם", אומרת מלכי, "אחרי הגירוש מגוש קטיף הקמנו איתם את הגרעין בגבעת־אולגה ופגשנו מגוון מטורף של אנשים. מעוז גדל שם ברוב שנות ילדותו ואהב את זה מאוד. למדנו שם המון, מה זה עם ישראל הצבעוני והמגוון, למדנו שיש אלף עדות ושיש חום אנושי שאי אפשר להסביר. בשבת האחרונה שמעוז היה אצלי הוא הלך לבית הכנסת שבו אבא שלו היה רב בזמנו, וקיבלו אותו בכזאת אהבה, שרו ורקדו לו ובעצם נפרדו ממנו.
שבעה בבית משפחת רקנטי | צילום: נעמה שטרן
"הייתה לי זכות לראות אותו גדל מקרוב. הם גרו לידנו 15 שנה, גידלנו יחד את הילדים. הוא תמיד היה מיוחד ומתוק, ילד שאוהב טבע ושאנשים הולכים אחריו בעיניים עצומות, מדריך נערץ כזה. גם בתור מפקד היה בו שילוב של עוצמה ורכות – לוחם שלא רואה בעיניים אבל רגיש לכל חייל. הוא לא הסכים שנדבר רע על עם ישראל. ואנחנו משפחה של דעתנים ו'צודקים', ומעוז לא אהב שיש דעתנות על אחרים. הוא ביקש שנדבר טוב על עם ישראל ועל הצבא, הוא אמר לנו: 'אתם לא מבינים כמה הישגים יש. החבר'ה שלנו מורעלים ועושים עבודה מעולה, זה לא נכון שאין גבורה בצה"ל'. הוא לא היה פראייר, בכל דיון הוא אמר את מה שהוא חושב, אבל זה היה עדין ורחום".
היא עוצרת רגע, ומחייכת. "אם הוא היה שומע את כל הדיבורים פה, הוא היה צוחק עלינו. הייתה לו בדיחה קבועה על החזן הראשי, הוא היה מחקה את 'א־ל מלא רחמים' ואומר שיום אחד הוא יהיה החזן הראשי. הוא אפילו אמר לרני שאולי זה יהיה שיר הכניסה שלהם לחופה... כשהחזן בהלוויה עלה לא ידענו אם לצחוק או לבכות. לא להאמין שזה בסוף השיר של החתונה. רני בדיוק כמוהו, ענוותנית, שקטה ומתוקה עם לב נקי. הוא היה כזה טוב ואמרנו לו את זה בחייו, לא היה צריך לחכות שהוא ייהרג כי הטוב המיוחד שלו היה כל כך בולט".
בין עיקר לטפל
משפחת רקנטי עברה לאיתמר לפני שנים בודדות, לגור ליד ההורים של אליהו, הרב אברהם ודבורה, מוותיקי המתיישבים ביהודה ושומרון, שחיים בגב ההר כבר 45 שנים. "גם כשהם גרו בגבעת־אולגה נפגשנו הרבה מאוד", אומרת הסבתא דבורה. "הצד המשפחתי של מעוז היה כל כך חזק שהוא היה המגנט של בני הדודים. הוא היה שקט בדרך כלל, ומדי פעם משחיל איזה משפט שנון, משהו מתוק שגרם לכולם ללכת אחריו. היה אהוב מאוד על כל המשפחה, מילדות ועד בגרות, ובימים האחרונים גיליתי שהוא מילא את המקום הזה גם בשביל החיילים שלו. הייתה לו תכונה של מנהיגות מתוך שקט, כזו שלא יוצאת מהאדם אל הציבור אלא מהאנשים אל האדם".
"אני מגלה שלא הכרנו אותו", מוסיף הבן שלה, עזרי רקנטי. "ידענו שיש לנו אחיין חמוד, מוכשר, אחלה לוחם, אבל עכשיו הכול צף. הוא היה מצטיין בקומנדו ואף אחד לא ידע, היה חניך מצטיין בבה"ד 1 ולא גילה לנו. רק במקרה, כשעשו סדר בבית, מצאו את התעודה. בגלל המלחמה טקס הסיום היה בזום, הוא חזר מצטיין והכניס את התעודה למגירה בלי לספר להורים. הוא לא תפס מעצמו, למרות שהיה לו על מה. דיברתי כאן עם סַמל שלו, שאמר לי 'בהתחלה התבאסתי עליו, כי עד שהוא הגיע חשבו שאני חתיך ופתאום כולם הסתכלו עליו'. הם היו חברים קרובים למרות שהוא מגיע מרמת־אביב ובכלל היה נראה הפוך ממעוז בכל פרמטר".
צילום: נעמה שטרן
לקרבות בלבנון הגיע מעוז כמפקד מחלקה בגדוד 12 של גולני, אחרי שבתחילת שירותו היה לוחם ביחידת אגוז. הדרך ליחידה מובחרת לא הייתה קלה והוא דפק על כל הדלתות עד שפתחו לו, ומהסיפורים של חבריו ליחידה עולה שזה השתלם לכולם, כי מעוז היה לוחם, ובהמשך מפקד וקצין, מהסוג המשובח ביותר. "הייתה לו יכולת לזהות בצורה בהירה מה עיקר ומה טפל, למה להתייחס ולמה לא", מספר אחד המנחמים. "זה השקט שהרבה דיברו עליו, כי הוא ידע לגמרי לעשות צחוקים אבל בדיבור הרגיל הוא היה מדויק. זה לא שקט שנובע ממקום דל שאין לו מה להגיד, אלא מעולם פנימי עשיר שיודע איך ומתי להגיב. הוא אחד האנשים עם הכי הרבה בריאות נפשית שפגשתי. גם כשקשה הוא אומר, כי הוא יודע לבטא את עצמו בצורה ברורה. בריאות כזאת לא צומחת לבד, גדלים איתה, ובגלל זה גם היה בולט החיבור שלו למשפחה. כשהיינו יוצאים לרגילה כולם הסתובבו וטיילו, ומעוז חזר ואמר שהוא היה בבית. צחקנו עליו שהוא כמו איזה איש זקן שרוצה להיות בבית".
דוגמה אישית מעל הכול
"במסלול היינו צמד באלונקה", מספר חבר נוסף. "היה לילה אחד שכל חצי שעה העירו אותנו להקפצות, זחילות ואלונקות, טמטמו אותנו ממש, ואנשים התחילו לאבד את זה. באחת הריצות עם האלונקה אני שומע את מעוז אומר 'יואו אני לא מאמין, הנשק', הוא דפק ספרינט והביא אותו. לפחות שבוע אחרי כן הוא עוד דיבר על זה. אמרתי לו אחי, שחרר, זה קורה, אבל בחשבון שלו מה עיקר ומה טפל לא עניין אותו שהמ"כים כבר עברו הלאה. הוא אמר 'אני לוחם ואין סיכוי שאני שוכח נשק'.
זה גם היה לצד השני. למשל, היה אסור לאכול סוכריות גומי במסלול, אבל מעוז היה מחלק לנו במסעות כי הוא ידע שזה עוזר לנו. זה שחברים שלו יצליחו להשלים את המסע היה חשוב בעיניו פי אלף. זה מה שהפך אותו לקצין כזה לא אופייני. במסע אלונקות היינו שישה על כל אלונקה, לכל אחד יש דקה ועשרים שניות לסחוב ואז ארבעים שניות לנוח, ובהפסקות שהיו לו הוא ניצל את הזמן כדי לעודד את השאר. לא סתם הוא דורג הכי גבוה במבחן הסוציומטרי, האהבה שלו לצוות ולאנשים הייתה בלתי תלויה, גם לאנשים שכאילו היו הפוכים ממנו. היה חשוב לו לדעת מה עובר עליי, בכל פעם שנפגשנו הוא ניתב את השיחה אליי.
"אימוני קרב מגע הוא שנא, והיה מבקש סליחה אם הכאיב לי. אמרתי לו, 'אחי מה יהיה עם הסליחה הזאת? אמורים להרביץ עכשיו, אין מה לעשות'. אבל הוא היה כל כך לא שלם עם להרביץ לחבר. הוא חווה אותך בכזאת עדינות, ועדיין היה לוחם אדיר. בתרגילים הוא היה צורח באגרסיביות ואז יושבים לסיכום והוא שוב מדבר בשקט. הוא ידע לעשות סוויץ' בין לוחם ומפקד מקצועי שדוהר קדימה, לא רואה ממטר והורג מחבלים, ובין חבר רגיש ועמוק שמבין אותי בלי מילים".
מעוז נלחם ביישובי העוטף ב־7 באוקטובר ואחר כך בעזה ובצפון. במהלך הלחימה, התגלו אצל מעוז תכונות של חדות אבחנה וקור רוח. באירוע של פגיעת רחפן נפץ שבו נהרג חייל וחייל נוסף נפצע קשה, מעוז היה הראשון שהגיע לפצוע, שם לו חוסם עורקים שהציל את חייו, ודאג לפינוי מוסק, והכול תחת אש. באירוע נוסף לפני כשבועיים מעוז זיהה חוט דיג שהיה אמור להפעיל זירת מטענים, עצר את הכוח ומנע אסון.
סיפורים רבים מעידים על אהבתו של מעוז לחייליו. ההורים איילת ואליהו מספרים שהייתה חשובה לו הדוגמה האישית. "כשמעוז נכנס ללבנון בתמרון האחרון למעל 40 יום, החיילים היו בלי טלפון והוא כמפקד נכנס עם טלפון, אבל הוא אמר - אם החיילים בלי טלפון אז גם אני בלי, ולא שלח הודעה אפילו לנו". לצד אהבתו לחייליו, הוא לא ויתר להם על כלום כדי שיהיו מוכנים לקרב. מפקד הפלוגה שלו סיפר בשבעה שהוא עצמו תמיד בדק עם כל מ"מ שהוא עשה ביקורי בית אצל החיילים שלו, אבל עם מעוז לא היה צורך לבדוק כי הוא כבר שמע מאחרים שמעוז עמוק בסיפור; הוא הספיק להשיג מכונת כביסה לחייל אחד ולגייס כסף בשביל אחר.
רני קלרמן, ארוסתו של מעוז, עם מנחמים | צילום: נעמה שטרן
בבית, כשהתחילו ויכוחים פוליטיים סביב שולחן השבת, מעוז ביקש לעצור את הוויכוח. "'השיח הזה מחליש אותי', הוא היה אומר לנו, 'אתם לא מבינים כמה הרוח של החיילים בלחימה חזקה. כשאנחנו חוזרים הביתה אנחנו רוצים להיטען, לא להיחלש'", מספרים ההורים. בפעם האחרונה שמעוז חזר לצבא, אליהו אביו הסיע אותו לאוטובוס, וכשהם נפרדו מעוז אמר לו: "אבא, אנחנו לא נלחמים על שקט לתושבי הצפון, אנחנו נלחמים על הרוח, הכבוד וזקיפות הקומה של עם ישראל".
עוד כתבות בנושא
