"ישראל בנתה בסיס סודי בעיראק במהלך המלחמה באיראן", כך קבעה כותרת ב"וול סטריט ג'ורנל" לפני כשלושה שבועות, וגרמה לכל כלי התקשורת בישראל לצטט את הדיווח המרעיש הזה. מתחת לפני השטח, הרוחות סערו. עיתונאים וכתבים רבים זעמו, מאחר שהמידע המדובר היה בידיהם זמן רב קודם לכן, אך הצנזורה הצבאית אסרה עליהם לפרסם אותו. יתרה על כך, על הכתבה בעיתון האמריקני הייתה חתומה עיתונאית ישראלית בשם ענת פלד, שבשורת המידע עליה באתר נכתב שהיא תושבת תל־אביב. הדבר העלה את החשד כי לפנינו מקרה נוסף של "הלבנת" מידע שנאסר לפרסום בישראל, דרך העברתו לכלי תקשורת זר.
נראה כי מה שבעבר היה פִּרצה בתחום הצנזורה, הלך והפך לשיטה. יותר יותר ידיעות רגישות שנפסלו בישראל מצאו את דרכן באורח פלא לכלי תקשורת בינלאומיים, ומשם הדרך קצרה אל התקשורת בישראל, הודות למילות הקסם "על פי פרסומים זרים". מרגע זה אין לצנזורה מה לעשות, שהרי הדברים ממילא כבר ראו אור. אם בעבר היה מדובר בעיתונאים זרים המנצלים את העובדה שלהם מותר מה שלישראלים אסור, ואולי גם את הפטריוטיות של העיתונאים המקומיים, היום לכאורה עושים זאת כתבים בעלי תעודת זהות כחולה, למרות הנימוק שבגינו נפסלה הידיעה: "ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה".
גם פרשת הדלפת המסמכים המסווגים לעיתון הגרמני "בילד" התבססה על טקטיקה דומה, אף שבמקרה הזה לא היה מדובר בעיתונאי שהדליף זאת אלא בגורם ממשלתי. כזכור, ראשית הפרשה על פי החשד, בגניבת מסמך ממאגר מודיעין שסווג כ"סודי ביותר" בידי נגד המילואים ארי רוזנפלד והעברתו לאלי פלדשטיין, שהועסק כדובר לענייני צבא בלשכת ראש הממשלה. כחודש לפני שהמסמך נחשף בתקשורת הזרה, העביר פלדשטיין את המסמך ישירות לראש הממשלה נתניהו ולמזכירו הצבאי דאז רומן גופמן, לצד מידע מסווג נוסף.
במהלך הפגישה הבהיר כי מקור המידע הוא צבאי, ונתניהו אף הנחה אותו להעביר חלק ממנו לגופמן. בהמשך ניסה פלדשטיין להביא לפרסום החומר בעיתון ישראל היום, אך הצנזורה הצבאית פסלה זאת. במטרה לעקוף את הצנזורה החליט פלדשטיין להשתמש בטקטיקה שהזכרנו, ולהלבין את המסמך דרך הדלפתו לעיתון הגרמני. לפי גורמי הביטחון, המהלך הזה הביא לחשיפת מקורות מודיעיניים רגישים. בעקבות הפרסום, ולאחר שהתגבשה הערכה כי נשקפת סכנה לחיי אדם ולביטחון לוחמים וחטופים, נפתחה חקירה משותפת של שב"כ, צה"ל ומשטרת ישראל, במטרה לאתר את המדליף ולמנוע המשך זליגת מידע מסווג.
לאורך המלחמה התרחשו מקרים נוספים שבהם עיתונאים ישראלים פרסמו בכלי תקשורת זרים ידיעה שנאסרה לפרסום בישראל. ב־29 בינואר נחשף בחדשות 12 ביקור חשאי בוושינגטון של ראש אמ"ן אלוף שלומי בינדר, שמטרתו הייתה לתאם תקיפה אמריקנית־ישראלית באיראן. המידע הזה היה רגיש במיוחד, מסיבות מובנות. ואכן הפרטים הללו היו ידועים לעיתונאים ישראלים נוספים, אך כאשר הגישו אותם לצנזורה הם נפסלו לפרסום.
שש דקות לפני הפרסום בחדשות 12 העלה ברק רביד, כתב החוץ של הערוץ, את הידיעה המדוברת לאתר האמריקני "אקסיוס" שהוא עובד גם עבורו, ושכמובן אינו כפוף לצנזורה הישראלית. זמן קצר לאחר מכן שודרה הידיעה גם במהדורת צהריים בישראל, תוך שהיא נשענת על אותו דיווח טרי בחו"ל ומתבססת על "פרסומים זרים". כך לכאורה עקפו בחדשות 12 את החלטת הצנזורה בעזרת כתב הערוץ, ומידע שנפסל לפרסום בישראל בשל חשש לפגיעה בביטחון המדינה, מצא את דרכו לציבור דרך פלטפורמה זרה. ב־26 באפריל שב ופרסם רביד, דיווח באתר "אקסיוס" שלפיו ישראל מסרה לאיחוד האמירויות מערכת כיפת ברזל ואף שלחה לשם צוותי הפעלה במהלך מבצע שאגת הארי, עובדה שנפסלה לפרסום בישראל על ידי הצנזורה.
ברק רביד. | צילום: קוקו
לפני כשנה חשף העיתונאי אבישי גרינצייג מקרה שמעורר סימני שאלה באשר לכלים הקיימים לטובת אכיפה במקרים של חשד לעבירות צנזורה. לפי הדיווח, הצנזור הצבאי הראשי דרש לפתוח בחקירה פלילית נגד העיתונאי רונן ברגמן, בטענה להפרת הוראות הצנזורה סביב פרסום מידע ביטחוני רגיש במיוחד. הפרסום הופיע במקביל בניו־יורק טיימס ובידיעות אחרונות, ובמשרד המשפטים אף אישרו לפתוח בבדיקה פלילית. נגבו עדויות, אך איש לא נחקר באזהרה, בין היתר בשל הקושי לאתר את מקור ההדלפה. בהמשך, כך לפי גרינצייג, התקבלה החלטה עקרונית שלא למצות את הדין גם עם ברגמן עצמו, בנימוק שיהיה זה בלתי הוגן להעמיד לדין את העיתונאי על הפרת הצנזורה, כאשר המדליף נותר אנונימי ואינו נושא באחריות. בסופו של דבר נסגר התיק כולו, למורת רוחה של הצנזורה.
מבחן הוודאות הקרובה
הבסיס החוקתי של עבודת הצנזורה בישראל נשען על ירושה מנדטורית שלא הוחלפה עד היום בחקיקה עדכנית. מקור הסמכות הפורמלי הוא תקנות ההגנה לשעת חירום מ־1945; זוהי חקיקת חירום בריטית בעלת מעמד של חוק, שנותרה בתוקף מכוח פקודת סדרי השלטון והמשפט. תקנות אלו מעניקות לצנזור הצבאי סמכויות רחבות במיוחד. ביכולתו לאסור פרסומים העלולים לפגוע בביטחון המדינה, שלום הציבור או הסדר הציבורי, לחייב הגשה מוקדמת של חומרים, ואף להפעיל מנגנוני אכיפה. סעיף 98 לתקנות ההגנה אף קובע שאי אפשר גם לציין בגוף הכתבה שחלקים מסוימים ממנה נמחקו על ידי הצנזורה. קחו בחשבון שהסעיף הזה חל גם על הכתבה שאתם קוראים כעת.
עוד כתבות בנושא
לצד התקנות פועלים צווים משלימים שנוספו לאורך השנים, המחזקים את חובת ההגשה המוקדמת ומסדירים את היקף הביקורת על פרסומים ביטחוניים. עם זאת, הצנזורה בישראל אינה נשענת בפועל רק על אותה תשתית חוקית פורמלית. מאז קום המדינה התפתח מנגנון הסכמי בין מערכת הביטחון לכלי התקשורת, שהפך למנגנון המרכזי המסדיר את פעולת הצנזורה. שיאו בהסכם ההבנות מ־1996, שנחתם עם שר הביטחון דאז והחיל את ההסדר על כלל אמצעי התקשורת. ההסכם מגדיר את הצנזורה כמבוססת על שיתוף פעולה, מגביל את תחולתה לעניינים ביטחוניים בלבד, קובע מנגנון ערר בראשות משפטן, ומאפשר לעיתונות לעתור לבג"ץ. בכך הוא מצמצם בפועל את הסמכויות הדרקוניות הקבועות בתקנות המנדטוריות, ומעביר חלק ניכר מהכוח לאיזונים מוסדיים ומשפטיים.
לצד אלה פועלת הצנזורה גם על רקע פסיקות בג"ץ בנושא; הידועה שבהן היא בג"ץ שניצר מ־1989. בעתירה שהוגשה אז נגד הצנזור הצבאי הראשי, נבחנה לראשונה בהרחבה ביקורת שיפוטית על היקף סמכויות הצנזורה הצבאית. בפסק דין שניתן פה אחד נקבע כי הצנזור הצבאי מוסמך לפסול פרסום רק כאשר מתקיימת באופן אובייקטיבי "ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה", בשלום הציבור או בסדר הציבורי. השופטים קבעו כי החלטת הצנזור דאז, תא״ל יצחק שני, לפסול פרסום במקומון "העיר" שעסק בביקורת על תפקוד ראש המוסד ובחילופי תפקידים צפויים, אינה עומדת ברף זה ולכן דינה להתבטל. מאז, "מבחן הוודאות הקרובה" כפי שהוא מכונה הוא מבחן האצבע של הצנזורה, והידיעות שנפסלות נדרשות לרוב לעמוד בו.
במאמר מקיף שפרסמה תת־אלוף במיל' סימה וואקנין־גיל, הצנזורית הראשית לשעבר, עם סיום תפקידה לפני כעשור, היא עמדה על השינויים שמוסד הצנזורה הצבאית צריך לעבור לדעתה, כדי להתמודד עם האתגרים החדשים בעידן הצפת המידע והרשתות החברתיות. "העמדה שלי נותרה זהה לאותה תקופה שבה עזבתי את הצנזורה", היא אומרת בשיחה שקיימנו השבוע. "הגוף הזה עדיין רלוונטי ויכול להגן היטב על הסוד, אבל אני חושבת שנדרש שינוי עקרוני במבנה שלו, ושנדרשת אחריות מבעלי הסוד. צריך להבין שבגדול הצנזורה פועלת מתוך התנהלות בהסכמה. אם מישהו רוצה לחרוג מהכללים, היכולת של הצנזור לטפל בו היא אפסית מכמה סיבות: האחריות היא טריטוריאלית ולא חובקת עולם, האכיפה תלויה בגורמים נוספים ולא רק בה, ובעלי הסוד יכולים בדרכים כאלה ואחרות להוציא את הסוד החוצה בגלוי ובנסתר, והצנזור מוצא את עצמו שם אצבעות בחורים של הסכר.
סימה וואקנין־גיל: "למערכת אין כלים להעניש" | צילום: אריק סולטן
"לכן השאלה היא לא האם צריך את הצנזורה, אלא מה המודל הנכון לשמירת הסוד בישראל ועל מי חלה האחריות לכך. האם היא חלה על מי שמחזיק את הסוד, או על הכתב שמחליט להוציא את זה? בארצות הברית, האחריות פשוטה: אם אתה בעל הסוד והוצאת את זה שלא ברשות ובסמכות, אתה חוטף וגם הכתב שפרסם את הדברים חוטף, כי האחריות היא עליו ואין מישהו אחר שאפשר לזרוק עליו את העול. בישראל, הצנזור הראשי משמש כחוצץ, ואת זה אני אומרת מניסיון אישי. בכל מהדורת חדשות יגידו כמה פעמים שזה 'פורסם באישור הצנזורה', כי זאת הדרך הכי טובה להעביר את האחריות למישהו אחר. לכן חייבים להבין שכל עוד המודל שלנו הוא בהסכמה ומניעה מוקדמת, זה תלוי מאוד ברצון הטוב של כל הצדדים לשמור על החוקים ועל כללי משחק גמישים שהם בתוך המגרש".
המודל הבריטי
מלבד השיטה הישראלית, שני מודלים מערביים בולטים מציבים גבולות שונים בסוגיית היחסים בין ביטחון לאומי וחופש העיתונות. המודל האמריקני קובע רף גבוה במיוחד להתערבות שלטונית בפרסום, כך שרק במקרים חריגים של סכנה מיידית וברורה ניתן להצדיק מניעה מראש. בפועל, אין גוף צנזורה רשמי שמאשר פרסומים לפני עלייתם. במקום זאת מתקיים תיאום לא מחייב, שבמסגרתו גורמי ממשל וביטחון פונים לעורכים ולעיתונאים לפני פרסום רגיש, מציגים את הסיכון האפשרי ומבקשים לעכב, לצמצם או לשנות פרטים. אין חובה חוקית להיענות, אך כלי תקשורת מרכזיים נוטים לשקול את הבקשות ברצינות מטעמי אחריות מקצועית, חשש לפגיעה בחיי אדם, וגם כדי לשמר יחסי עבודה וגישה למקורות. המרכיב השני הוא אכיפה בדיעבד. אם מתפרסם מידע מסווג, המדינה פועלת בעיקר נגד המדליף, בעוד העיתונאי עצמו נהנה לרוב מהגנה רחבה יותר, כל עוד לא היה שותף פעיל להפרת החוק. כלומר, מוקד ההרתעה אינו בפרסום אלא בהדלפה.
המודל הבריטי כמעט הפוך. אין גוף פורמלי שמאשר כל ידיעה כמו הצנזורה הישראלית, אבל כן מתקיים מנגנון מוסדי קבוע של תיאום מוקדם, הנשען על שיתוף פעולה הדוק בין המדינה למערכות העיתונים. המדינה מפרסמת הנחיות קבועות מראש בנוגע לתחומים רגישים, למשל זהויות של סוכנים, שיטות איסוף מודיעין, מערכות נשק מסווגות או פרטים מבצעיים. כאשר מערכת עיתון מחזיקה חומר רגיש, מצופה ממנה לפנות לוועדה לפני פרסום ולקבל חוות דעת אם הפרסום עלול לגרום נזק ביטחוני. אין כאן איסור משפטי מחייב מראש, אלא מנגנון וולונטרי. בפועל, כלי תקשורת מרכזיים כמעט תמיד משתפים פעולה, משנים ניסוחים, משמיטים פרטים או דוחים פרסום, כדי לשמר את הקשר עם גופי הביטחון ומתוך תפיסת אחריות לאומית.
וואקנין־גיל מתייחסת למקרה שבו פתחנו: "תיאורטית, אם למישהו נודע על בסיס צה"ל בעיראק והוא בחר להוציא את זה החוצה, בין אם מדברים על הכתב שפרסם את זה ובין אם על הסוד מצה"ל או מהמוסד, האחריות שלהם היא להתנהג בצורה הולמת ולשמור על הסוד. את מי אתה מסכן כשאתה מפרסם את זה? את החיילים שנמצאים שם, את המטוסים שצריכים לנחות שם ואת סוכני המוסד. למי זה בדיוק עוזר?", היא תוהה. "הצנזור יכול להגן על הסוד והוא עושה את זה, כל עוד כולם שומרים על כללי המשחק".
אז אולי כדאי לחוקק חוק צנזורה עדכני ולא להישען על תקנות לשעת חירום מימי המנדט.
"נכון, ולכן כשעזבתי את התפקיד פרסמתי מסמך שאומר שצריך לשנות את המודל. כבר בזמני המודל לא היה מתאים, על אחת כמה וכמה עם מה שקורה היום. המודל עדיין עובד, ליבת הסוד נשמרת, אבל הפרסום הולך וגדל. בזמנִי הקבינט היה קודש קודשים. הפעם היחידה שיצא משהו מהקבינט, זה היה כשהוציאו את מספר ההרוגים הצפויים במבצע בעזה. זאת הייתה הדליפה הכי חמורה מהקבינט. ביקשתי על זה חקירה וכולם ידעו בסוף מי הדליף. היום אתה נכנס לקבינט ויודע שתקבל עדכונים אונליין. דבר כזה בחיים לא היה. זאת אחריות של הצנזור או של חברי הוועדה?"
כל עוד אין אכיפה אפקטיבית כלפי המדליף, זה משנה?
"אני מסכימה, ולכן חשבתי שהמודל צריך להשתנות. גם הדיווח על הביקור של ראש הממשלה באמירויות. אז מה אם בלשכת ראש הממשלה חשבו שהם רוצים להוציא את הביקור? על פי ההגדרות, ברור מי בעל הסוד – זה יכול להיות ראש המוסד, ראש השב"כ וראש הממשלה, אבל האחריות לפרש את הפגיעה בביטחון המדינה היא של הצנזור. היו אחרים שחשבו שבעל הסוד באחריותו לפרש. לכן קורים דברים כמו זה שהצנזורה רצתה לפסול את הדיווח על הביקור ולשכת רה"מ פרסמה אותו משיקולים פוליטיים. אני חושבת שראש הממשלה, ראש המוסד או ראש השב"כ לא יכולים לפרש את לשון תקנות ההגנה. לראיה, בזמני כל אחד מהם קיבל ממני הרבה פעמים תשובה שלילית על פרסום דברים שהם רצו. בתקופתי היה קצת יותר קל מאשר מה שהיה אחרי, בעיקר בגלל חוסר אחריות ורשתות חברתיות. גם אצלי זה היה, אבל לא יצא שום דבר סודי".
יש הטוענים שבעידן של רשתות חברתיות ותקשורת מהירה יותר, הצנזורה כבר לא רלוונטית.
"אני עדיין לא חושבת שהרשתות הן כזה איום. הדברים החשובים באמת לא יוצאים שם. יוצאים אולי דברים טקטיים – מרדף אחרי מישהו באירוע טרור, פנים של לוחם שאסור לגלות את פניו. הסודות האמיתיים של מדינת ישראל לא יצאו ברשתות החברתיות, כי בעלי הסוד לא שם. אני לא אומרת שאין סכנה, רק שהיא מאוד טקטית".
המידע שייך לציבור
תא"ל במיל' רן כוכב, לשעבר מפקד ההגנה האווירית ודובר צה"ל, עסק רבות במסגרת תפקידו בממשק שבין הצנזורה לעיתונות. הוא משרטט את המודל שאמור להסדיר את היחסים בין הגופים: הפרדה ברורה ושיח מתמשך. בתקופתו, כשהצנזור הצבאי הראשי היה תא"ל דורון בן־ברק, גובשו לדבריו כללי משחק ברורים. "סיכמנו על הפרדת רשויות, כל אחד מטפל בענייניו ונמנע מהפתעות, תוך שיח ושמירה על התפקיד המקורי של כל אחד מהגופים". מבחינתו, נקודת המוצא איננה טכנית אלא עקרונית: למי שייך המידע. "המידע שייך לציבור, לא לצבא", הוא אומר, ומגדיר את תפיסתו כ'Normaly Open' – כלומר ברירת המחדל היא פרסום ולא הסתרה. "קודם כול – כן. מי שרוצה שמידע לא יתפרסם, חובת ההוכחה מוטלת עליו".
רן כוכב, לטענתו ברירת המחדל היא פרסום ולא הסתרה | צילום: דובר צה"ל
העיקרון הזה, לדבריו, אינו רק ערכי אלא גם דמוקרטי ונכון משפטית. החוק, הוא מזכיר, מאפשר למנוע פרסום רק כאשר קיימת "ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה". כל מה שלא עומד ברף הגבוה הזה, אמור להיות נגיש לכול וידוע לציבור. אלא שלדבריו, זו איננו הגישה הרווחת. "יש כאלה שחושבים שצריך לספר לציבור רק מה שממש חייבים. אני אומר הפוך, בוא נספר הכול, ונעצור רק מה שממש נדרש". בעיניו, שקיפות איננה סיכון אלא תנאי בסיסי: "שקיפות מביאה לאמון, ואמון הציבור בצבא הוא הבסיס שעליו יושב צה"ל. כשאתה מתחיל להסתיר, האמון נסדק. כשאתה מסתיר הכול כל הזמן, אתה מאבד את אמונו של הציבור".
בעיני דובר צה"ל לשעבר, במנגנון הצנזורה יש גם כשל מסוים בכך שהוא מעביר את האחריות מהעיתונאי אל המדינה. "כשיש צנזורה, העיתונאי פטור לכאורה מאחריות. הוא יכתוב מה שהוא רוצה ויסתתר מאחורי האמירה 'זה עבר צנזורה'". כך, לטענתו, גם פרסום של מידע רגיש מאוד זוכה ללגיטימציה בדיעבד, והביקורת מופנית כלפי הצנזור שאישר את החשיפה ולא כלפי המפרסם. כוכב מזכיר גם הוא את המודל האמריקני, המבוסס על אחריות אישית של העיתונאי. שם אין צנזורה מוקדמת, אך הסיכון גבוה יותר. "אם פרסמת משהו שפוגע בביטחון, אתה הוא זה שתישא באחריות פלילית". ואולם גם למודל הזה יש מחיר: "זה כל כך אמורפי ולא מוגדר, שבפועל אתה כנראה תפרסם פחות". כוכב מציע לבחון גם את המודל הבריטי, שמשלב בין שתי הגישות במידת מה, ולפיו מתקיימת התייעצות לא מחייבת בין העיתונאי לצנזורה, ואם העיתונאי מאמץ את עצת הצנזורה הוא זוכה לחסינות.
בשורה התחתונה, כוכב איננו תולה את הבעיה רק בתקשורת. "זו לא פרצה, זו שיטה", הוא קובע, ומרחיב את הביקורת גם למערכת המדינית. "גם הממשל הבין את השיטה ולמד לנצל אותה לצרכיו". חוסר העקביות, לדבריו, בולט במיוחד בשאלת הסמכות: "אם כשנוח אז ראש הממשלה קובע מה לפרסם, וכשלא נוח אז הצנזור אשם, מה בעצם רוצים מהצנזור?"
מכאן גם נגזרת ההצעה שלו, רדיקלית במונחים ישראליים: פתיחה רחבה ושקיפות השיח הביטחוני. האחריות, מבחינתו, צריכה לחזור למפרסם: "אם עיתונאי חושב שמשהו ראוי לפרסום, שיפרסם. ואם זה פוגע בביטחון, אז הוא או מי שנתן לו את המידע יישאו באחריות". במציאות הנוכחית, הוא מוסיף, מנגנון ההרתעה חלש בהרבה. "מה יקרה היום אם תפרסם משהו בעייתי? כנראה שיפסיקו לשתף איתך פעולה בצה"ל, וזהו". מבחינתו זה איננו תחליף לאחריות אמיתית, ובוודאי לא בסיס לשיפור אמון הציבור בצה"ל.
הנוהג של עיתונאים ישראלים לפרסם בחו"ל ידיעות שנפסלות על ידי הצנזורה, מעלה תהייה אם כל כתב יכול עקרונית להקים גוף חדשות פיקטיבי בשפה האנגלית שיפעל לכאורה מחו"ל, וכך להלבין כל ידיעה שהצנזורה אוסרת עליו לפרסם בישראל, ולהפעיל מעין מסלול עוקף צנזורה.
"זה שטיק מוכר וככה היה תמיד", אומר אחד מדוברי צה"ל לשעבר. "היו עיתונאים ישראלים שעבדו בחו"ל או עבור כלי תקשורת זר והגישו הכול לצנזורה כמו שצריך, ואחרים שלא. היום זה יותר ממוסד, ובעיקר מיידי יותר בגלל האינטרנט והרשתות החברתיות. מה שיוצא בניו־יורק טיימס רואים מיד באתר ואפשר לדווח בישראל תוך דקות ספורות, ולא יממה אחרי כמו בתקופתי".
"בעולם שבו כתבים עובדים בעוד מקומות, זה חוזר לאחריות של הכתב", אומרת וואקנין־גיל, ומודה שהחוק לא מכסה מקרים כאלה. "בזמני, כתבים שכתבו בכלי תקשורת זר וישראלי, בדרך כלל הגישו לצנזורה. הבעיה היא שהעורך בצד השני, בחו"ל, לא מחויב לצנזורה שלנו. לכן דרשתי שהם לא יגישו במקביל לעורך שלהם, אלא שיגישו קודם אליי, יקבלו ממני את הטקסט ה'מופחת' ואותו יעבירו לעורך. מפה זה כבר תלוי ברצון הטוב של העיתונאי".
מדובר בידיעות שהצנזורה פוסלת בגלל פגיעה בביטחון המדינה, אבל הכתב הישראלי מפרסם את זה כי הוא יודע שלא ייענש.
"נכון, אין לך כלים להעניש. מה ועדת העורכים יכולה לתת? קנס? בעידן שבו אין לך אכיפה אמיתית, גם לא דרך הפרקליטות שהיא הגורם שהיה צריך לאכוף בצורה יותר רצינית, ובעידן שבו היכולת להוציא מידע מבעלי הסוד היא קלה, עבודתו של הצנזור היא הרבה יותר קשה".
מרונן ברגמן נמסר: "האירועים המתוארים באייטם הזה לא התרחשו, או לפחות אני לא יודע שהתרחשו, וקשה להניח שחקירה בנושא כזה והיקף הזה הייתה מתנהלת בלי שאדע על כך ואקרא למסור עדותי. בתגובה לשאלותיי את הצנזורה נאמר לי כי אין להם מושג על מה מדובר. כיצד ייתכן שטרללת כזו - חקירת משטרה וצוותים משותפים לזו ולפרקליטות - תתרחש בחשאיות, שאין לה שום רלוונטיות לחקירה כזו כי מדובר רק על מה שפורסם בגלוי.
"השוס הוא בסוף, שם נטען כאילו התיק נסגר, כיוון שהחליטו שזה לא פייר להעמיד אותי לדין כשלא מעמידים לדין את המקורות. איזה מין נימוק זה? בגלל זה סוגרים תיק חמור כזה? נשמע מופרך לגמרי.
"אלא שאין שום דרך לבדוק את כל הדברים האלו והם פשוט מופיעים באייטם שממוחזר שוב ושוב כי אין שם שום פרט שיאפשר לבדוק אותו - לא תאריך, לא נסיבות, לא על איזה פרסום מדובר, ועל אילו אירועים הוא 'חשף', או מי עסק בו במשטרה או בשב"כ או בפרקליטות.
"לא במקרה ערוץ i24news לא טרח לפנות אליי ולבקש את תגובתי. כשפניתי לבדוק את הפרטים כדי שאדע מה הטענה, הם סירבו למסור וכששאלתי למה לא פנו לתגובה אמרו שאין עליהם חובה לפעול כך. לנוכח התשובה הזו הבנתי עם מה ועם מי יש לי עסק ומה המניע של החבורה הזו".