מיד בסוף קרבות מלחמת ששת הימים, ברגע של הפוגה במוזיאון רוקפלר, כתב מאיר אריאל - אז צנחן צעיר במילואים - את שירו "ירושלים של ברזל". השיר נכתב על בסיס המילים והלחן של "ירושלים של זהב", הלהיט של נעמי שמר בימים ההם. אך אריאל הציע מבט הפוך לחלוטין: הוא תיאר בפיכחון קודר את הפער בין ירושלים המדומיינת, הזהובה והאוטופית, ובין העיר כפי שהיא נשקפת באמת דרך כוונות הנשק.
אריאל זיהה כבר אז את האתגר במעבר מהחלום אל המציאות, הרגע שירושלים הופכת מכמיהה של דורות למציאות ממשית, כואבת ומיוזעת.
במובנים רבים, כיום נדמה שהציונות בכלל והציונות הדתית בפרט מגלות אדישות מסוימת לירושלים, שעיקרה בדיוק במעבר הזה. האדם הוא יצור שכמה אל האופק ואל הגאולה, אך כדי להתקיים הכמיהה זקוקה למרחק, לפער מובנה. המרחק הזה חייב להיות עדין: מוחשי דיו שנבין אל מה אנו כוספים, אך ערטילאי דיו שנחוש דחף להשיגו. במשך דורות ירושלים הייתה בדיוק בנקודה הזו - אידיאל שמתפללים אליו שלוש פעמים ביום, אך לרוב לעולם לא מגיעים אליו.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
באופן פרדוקסלי הציונות דילגה על ירושלים - אולי בגלל הנוכחות היהודית הגדולה בה, אבל גם כי הציונות החילונית תמיד ראתה בה אתגר מורכב, ויחסה אליה היה אמביוולנטי, שכן היא סימלה בשבילה את היהדות הגלותית של היישוב הישן. לכן העדיפה התנועה להשקיע באתגרים כמו כיבוש העבודה והפרחת השממה. גם הציונות הדתית, על אף יחסה הטבעי לעיר הקודש, השקיעה את רוב משאביה במפעלים אחרים.
שחרור העיר העתיקה בששת הימים עורר פרץ אדיר של עניין דתי ולאומי, אך בחלוף השנים האופוריה פינתה את מקומה לאפרוריות יומיומית. הריבונות על השלכותיה הפחות זוהרות - פקקי תנועה, מאבקים דתיים ולכלוך ברחובות - שחקה את הילת הקדושה. בתגובה לשחיקה זו נוצר מנגנון של דילוג: במקום להעמיק את הקשר לירושלים הממשית והמורכבת ולראות בבניינה אידיאל דתי, הסטנו את המבט אל היעד הבא - תחילה אל הכותל והרובע היהודי, ובהמשך להר הבית והמקדש.
השאיפה למקדש הפכה ליעד אטרקטיבי לכמיהה דווקא כי היא נותרה ערטילאית ובלתי מושגת. קל הרבה יותר לכמוה לאבני גזית שטרם הונחו מאשר לאבני המדרכה המלוכלכות של רחוב יפו.
בזה טמונה סכנה גדולה. כשאנחנו בורחים מהתמודדות עם ההווה דרך השאיפה למה שעדיין אין לנו, ירושלים עצמה מתגלגלת ל"תחנת מעבר" בלבד. היא הופכת לפרוזדור טכני בדרך לטרקלין, ובלהיטותנו להעפיל אל ההר אנו מפקירים את העיר שמתחתיו.
הטעות היסודית נובעת מהתפיסה שירושלים היא יעד שהושג ברגע שהונף הדגל. אך במובן הדתי והפילוסופי, עיר לעולם אינה נכבשת באופן סופי. קדושתה אינה תלויה רק בשליטה צבאית או ריבונות מדינית, אלא בתוכן הרוחני, המוסרי והחברתי שיוצקים לתוכה מדי יום.
השר איתמר בן גביר מניף דגל בהר הבית, ערב יום ירושלים תשפ"ו | צילום: דוברות השר בן גביר
מי שזונח את העניין בירושלים לטובת הכמיהה למקדש מודה שאין לו הסבלנות הדתית הנדרשת כדי למצוא את השכינה בתוך המציאות האפרורית. הוא מחפש קיצור דרך – אש שתרד מן השמיים ותפטור אותו מהצורך לבנות עיר וחברת מופת בסמטאות מסוכסכות.
האתגר של דורנו הוא ללמוד לראות את הפער, להבין שירושלים של מטה אינה הפיגום של המקדש, אלא הגוף שלו. אם נמשיך להתייחס לעיר כאל משימה שהושלמה, כ"סימון וי", נאבד בה עניין ונהפוך אותה לעיר חול גמורה.
הכמיהה צריכה להישמר לא כי העיר רחוקה מאיתנו פיזית, אלא כי היא עדיין רחוקה מלהיות "עיר הצדק קריה נאמנה". לפני שאנחנו בונים את הבית, כדאי שנוודא שיש לנו עיר ראויה לבנות אותו בתוכה.
אולי הגיעה העת להציע שבמקביל למצעד הדגלים בעיר העתיקה, נצעד גם ברחובות גילה, קריית־יובל וארמון־הנציב. מצעד כזה יראה שהציונות הדתית, שיודעת להניף דגלים בהתיישבות ובצבא, מעלה על נס גם את בירת הנצח החיה והיומיומית שלנו.