הכנסת אישרה את החוק להעמדת מחבלי הנוח'בה לדין – וזה מתסכל אותי. החוק כנראה טוב כשלעצמו, וגם התקבל בהליך מושלם. ניסחו אותו במשותף ח"כ שמחה רוטמן מהקואליציה וח"כ יוליה מלינובסקי מהאופוזיציה, והוא התקבל בהסכמה נדירה של 94 חברי כנסת וללא מתנגדים. מה בכל זאת מתסכל אותי? העובדה שרק בחוק המסוים הזה אנחנו מצליחים להתנהל כך ולהשיג הסכמות כאלו.
עוד כתבות בנושא
אין מדובר בחוק פשוט או אלמנטרי, שקל לגבש סביבו הסכמה גורפת. זהו חוק רדיקלי מאוד, שאמור להוביל למאות משפטים ולעשרות פסקי דין מוות. עד היום הוצא להורג בישראל רק אייכמן אחד, כזכור. החוק החדש עומד להקים מנגנון מסובך, חסר תקדים ויקר מאוד, שיעלה מיליארדים, כדי לנהל במקביל כמה תריסרים של משפטי אייכמן. יש לו השלכות עצומות במישור המוסרי, הפלילי, הבינלאומי, הצבאי והכלכלי. ולכל זה הסכימו פה אחד 94 חברי כנסת.
על כך נוסיף ששני היריבים המרים ביותר בציבוריות הישראלית – שר המשפטים יריב לוין והיועצת המשפטית גלי בהרב-מיארה – שיתפו פעולה באופן הדוק בניסוח החוק ובתהליכי החקיקה שלו. מתברר שלנוכח שאלות חשובות באמת הפערים ביניהם מתגמדים. האם אין עוד שאלות חשובות כאלו בחיינו, שאפשר להתגבר למענן על כל המשקעים וכל המריבות?
הכי מעניין
לוין ובהרב־מיארה בטקס הפרידה מהשופט עוזי פוגלמן, אוקטובר 2024 | צילום: אורן בן־חקון - פלאש 90
יותר מזה: החוק החדש גם קובע שמחבלי הנוח'בה הללו לא ישתחררו בעסקאות שבויים עתידיות. זהו סעיף מדהים, כי בהקשרים אחרים החברה הישראלית מוכנה לשלם תמורת שבוייה כל מחיר, ובנכונות הזו היא ממיטה על עצמה ועל אזרחיה אסון אחרי אסון. ופתאום אנחנו רואים בים הרפיסות הזה אי של נחישות: הסכמה נוקשה וחשוקת-שיניים לא לשחרר בשום אופן את הרוצחים והאנסים שהשתתפו בטבח שמיני עצרת.
בדיון הכללי על שחרור מחבלים בעסקאות שבויים, יש הטוענים שאין טעם לקבוע בחוק גבולות וסייגים למחיר שנשלם, כי ברגע האמת החברה הישראלית תמיד תתקפל ותשלם כל מחיר. אבל החוק הנוכחי מוכיח שזה לא נכון – והוא משקף נאמנה את המציאות בשנתיים וחצי האחרונות. למחרת הטבח, באסרו חג סוכות תשפ"ד, השמונה באוקטובר 2023, החזיק חמאס ב-251 חטופים. גם לנוכח הזוועה חסרת התקדים הזו סירבו הישראלים לשחרר מחבלי נוח'בה שהשתתפו בטבח. ההתעקשות הישראלית ניצחה: החמאס התקפל, חטופינו שוחררו והטובחים נשארו בידינו. מה שאומר שאנחנו מסוגלים להתעקש ולא לוותר – ושההתעקשות הזו משתלמת. למה אנחנו לא מפגינים יותר את קו האופי הזה, שהוא גם מוסרי יותר וגם מעשי יותר?
שלוש שאלות - ותשובה מופרכת אחת
העליתי כאן בעצם שלוש שאלות: למה רק לנוכח הנוח'בות מתאחדת כל הזירה הפוליטית; למה דווקא מולם מצליחים לוין ומיארה לשתף פעולה באופן יעיל וענייני; ולמה דווקא שחרורם היה קו אדום נחוש בעסקאות חטופים, בעוד כל ניסיון אחר לעמוד על אינטרסים לאומיים חיוניים נכשל בהקשר הזה.
לשאלות הללו יש תשובה מתבקשת, שהיא לכאורה פשוטה, אך למעשה מופרכת: לנוכח שיא הרוע ושיא הזוועה נפקחות העיניים, וכל שיקול אחר מתגמד. למה התשובה הזו מופרכת? כי כשהעיניים נפקחות הן אמורות לראות הרבה יותר. אם אדם הזניח את שיניו ונזקק לטיפול שורש יקר ומכאיב, אפשר אכן לצפות שלפחות את הטיפול הזה ישלים בהקדם. אבל אפשר לצפות ממנו גם להרבה יותר: אם נגלה שלמחרת הטיפול הוא גונז את מברשת השיניים שלו ומסתפק בשטיפת הפה בקולה לפני השינה, אפשר להניח שנהיה מאוכזבים מאופיו. אפשר גם להניח שהוא ימצא עצמו שוב במהרה מתחת למקדח.
מחבלי הנוח'בה במעצר | צילום: דוברות השב"ס
הרמן ווק היה סופר יהודי דתי, שכתב סדרה של רומנים היסטוריים מצליחים מאוד. בשניים מהם – "רוחות מלחמה" ו"מלחמה וזיכרון" – הוא סיפר על קורותיה של משפחה אחת בזמן מלחמת העולם השנייה. אחת הגיבורות, נטלי, היא יהודייה אמריקנית המתכחשת ליהדותה, רואה אותה כקוריוז ביוגרפי זוטר וגם נישאת לגוי. בזמן השואה היא מוצאת את עצמה בטרייזנשטאט ואחר כך באושוויץ, ובסוף המלחמה אנו פוגשים אותה שוב – והיא אישה אחרת לגמרי. יהודייה עד לשד עצמותיה, היא מבינה שגורלה הוא גורל עמה, וכנראה מתכוננת גם לעלות לארץ ישראל. זוועות הגיהינום שעברה לא רק עוררו בה כעס מר על הנאצים הספציפיים שפגעו בה; הם שינו לנצח את מבטה על העולם כולו ועל מקומה בתוכו.
ברוך השם, בטבח שמיני עצרת תשפ"ד לא עברנו את אושוויץ; רחוק מזה. אבל עברנו כמה שעות של אושוויץ – ודי בזוועה הזו כדי לטלטל את עולמנו. אוי לנו אם הטלטלה הזו תתמצה רק בזעם יוקד כלפי הטובחים המסוימים שהיו במקומות המסוימים ההם בשעות הנוראות ההן. אוי לנו אם נחזור לסורנו, ומאום לא נלמד גם הפעם. מגיע לנו יותר.
עוד כתבות בנושא
