צליל קבוע של הלמות ברזל קיבל את פניי בשטח הפתוח שבו עבדו החבר'ה של "גדוד העבודה". אומנם השעה רק עשר בבוקר, אבל כבר אפשר היה לראות חלק מגדר הצאן ש־30 הפועלים הצעירים שבכל יום אחר בחודש לומדים בישיבה, מקימים היום בשביל חוואי בהר חברון. למרות ואולי דווקא מאחר שמדובר בעבודה סיזיפית וקשה כל הקלישאות יתארו היטב את האווירה - חדוות עשייה, להט נעורים או ניצוץ בעיניים. "אין דבר כזה ללכת להביא משהו, אנשים רצים. יש אווירה של הסתערות וראבאק". אומר אייל שפיגל מהגדוד, "חודש שלם כל אחד בעיסוקו ופעם בחודש אתה מגיע לעבוד ונותן את כולך אז גם יש הספקים מדהימים. נראה לי השיא שלנו זה 3,000 בזנטים (מוט ברזל שמקבעים באדמה, א"ז) ביום, 30 דונם כרמים ביום אחד. לחקלאי נדרשים חודשים להשתלט על דבר כזה".
רבים מהפועלים הצעירים חושבים שגם ריאיון הוא לא סיבה לעצור את העבודה, ובכל זאת נווה ארנון, אייל שפיגל ומנהל הגדוד אוריה בלזם, עצרו לרגע כדי לדבר. ארנון (20), התחתן לאחרונה, גר בחיספין ולומד בישיבה בראש־פינה, הצטרף לגדוד לפני שש שנים, כשהיה תלמיד כיתה י' במצפה־רמון. הוא זה שהביא את שפיגל (19), תלמיד ישיבת אביתר, לפני ארבע שנים לגדוד, "למדתי שנה מתחת לנווה בישיבה התיכונית, ומאז שאני בשביעית אני חלק מהגדוד". בלזם (21), נשוי וגר באש־קודש, היה בעצמו נער בגדוד והיום הוא המנהל של הפרויקט הזה שמתקיים תחת המטרייה של עמותת "עורי ארץ אהבתי", שמפעילה מגוון פרויקטים שקשורים ליישוב ארץ ישראל.
אייל שפיגל, נווה ארנון, אוריה בלזם | צילום: נעמה שטרן
את העמותה, ובכללותה "גדוד העבודה", הקימו איתן זאב יחד עם אשתו לאה שנפטרה מסרטן, ואחיו חגי. עוד לפני שאיתן ולאה הקימו עמותה הם בנו את החווה החקלאית שדה־אפרים שבמערב בנימין, ואז כחוואים הם ראו שיש צורך בגוף שיסייע לעשות פרויקטים גדולים שחוואי בודד אינו מסוגל להרים לבד, כמו הגידור שהם עסוקים בו כשאני פוגשת אותם. "ביומיום חוואי נמצא עם מתנדב או שניים", מסביר ארנון, "כדי לגדר שטח כזה צריך לעשות רק את זה במשך חודשיים. זו לא אופציה באמת כי יש עדר שצריך לתחזק, חקלאות וצרכים שונים. אז גדוד מגיע ועושה פרויקט שידחוף את החווה קדימה".
בתחילת הדרך הקימה משפחת זאב גדוד אחד, "שדמה", שמורכב מבני ישיבות שונות שהיו מגיעים ליום אחד בחודש של עבודה. לפני ארבע שנים, כשהבינו שיש מספיק חבר'ה, הוחלט לפתוח עוד גדודים. תלמידי הישיבה התיכונית במצפה־רמון היו הראשונים, ובעקבותיהם הצטרפו עוד ועוד - ישיבות תיכוניות, ישיבות הסדר וישיבות גבוהות, ובהן סוסיא, דימונה, חיצים, רגבים, חיספין, מרחבים ועוד.
עוד כתבות בנושא
היום ישנם עשרה גדודים פעילים, בכל אחד מהם כ־40 חבר'ה ולכל גדוד יש מנהל שעומד בקשר עם בלזם. "אני מקבל פניות מחוואים ומתאם בין הפרויקט לגדוד המתאים", הוא מסביר. "החוואי צריך להכין את כל החומרים לעבודה, אנחנו מגיעים עם עגלה שבתוכה 20 הלמניות (מתקן מתכת איתו דופקים את הבזנט לקרקע, א"ז), 11 קונגואים, גנרטורים ומותחנים לתיל. יש מצב שיש לנו הכי הרבה קונגואים בארץ, כי אין עוד כוח אדם כל כך גדול שפועל בו זמנית. החוואי משתתף בעלות סמלית של אחזקת העגלה ב־2,000 שקל, ועוד החזרי דלק למתנדבים ואוכל. בסוף, עבודה שהייתה עולה לו 50 אלף שקל מסתכמת ב־4,000".
איך הבחורים יודעים את העבודה?
"אם זה משהו ספציפי בעל החווה מלמד, בדרך כלל הם מגיעים עם ידע מעבודות קודמות. זו לא תורה גדולה ואם צריך אז מישהו ותיק בגדוד עובד בצמד עם מישהו חדש כדי לעזור לו ללמוד. לא מזמן עשינו מפגש של כל מנהלי הגדודים ולימדנו את כולם את העבודות שבדרך כלל עושים, אז גם הם יכולים להעביר לחבר'ה".
ארנון: "פעם כל גדוד היה נפתח בזה שחקלאי מסביר איך לתקוע בזנט, אחרי 20 פעמים יכולנו ללמד אותם. היה גדוד של ישיבת רגבים שהמומחיות שלהם הייתה לבנות מצפים, היה להם פורמט של ספסלים עם סככה ומגן דוד ענק מברזל. רק הם ידעו לעשות את זה והם עבדו כמו מכונה, כל אחד ידע בדיוק מה הוא עושה בכל שלב ביום. הם בנו איזה 15-20 כאלה".
בגדוד העבודה מתנדבים נערים שחוואות היא לא המקצוע שלהם, ולרוב אלה בחורים שבכל יום אחר יושבים בבית מדרש. ואף על פי כן, פעם בחודש כולם מתייצבים, "מבחינתם זה כמו צו 8", מסביר בלזם שבעצמו כרגע בשירות מילואים, "הם מקבלים את התאריך מראש ואין דבר כזה לא להגיע, למישהו יש רופא שיניים? הוא ידחה את התור. הם מסורים לזה ממש, זה מילואים לארץ ישראל".
צילום: נעמה שטרן
ארנון מספר שיום עבודה מתחיל בשבע בבוקר עם תפילה וארוחת בוקר. "אחר כך מתחלקים לצוותים וכל אחד יודע בדיוק מה הוא עושה. חבר'ה מגיעים נעולים, באים לרוץ, לתת בראש. גם מבחינתם זה יום אחד בחודש שהם יכולים להרגיש משמעותיים ולהיות חלק ממה שקורה פה, למרות שרוב הזמן הם לומדים תורה. באמת יש לזה אפקט בשטח, היום אני נוסע בהר חברון או ציר אלון ורואה בצד הדרך את הכרם הזה שנטענו, את הגדר ההיא שבנינו, וזה מטורף, ממש צובעים את ההר בירוק. זה כבר לא עדר שרק מסתובב. זאת נוכחות יהודית ברורה שמובילה לבלימה של ההשתלטות והבנייה הערבית, למשל בשטח בין מעלה־חבר לכרמל נוצר רצף יהודי בעזרת החוות. רק לפני שנתיים זה נראה משהו בלתי אפשרי".
שפיגל מוסיף שהם לא פועלים רק ביהודה ושומרון, "היינו בכל הארץ, גם בנגב ובגליל. במרחבעם למשל היינו אצל בחור שאין לו חווה אבל החליט להקים כרם. ביום אחד הרמנו אותו, עד 12 בצהריים תקענו 2,500 בזנטים, זה היה מטורף, אבל האמת זאת אדמה רכה, ביהודה ושומרון הכול סלעים וצריך הרבה עבודה עם קונגו, שם זה קל".
הוא מסביר שההתמחות של הגדוד שלהם היא בזנטים, לפעמים בשביל לטעת כרמים ולפעמים כדי לגדר שטח מרעה, "יש את החבר'ה הראשונים שעושים סימונים, אחריהם אחרים פורשׂים את הבזנטים, ואז רצים זוגות עם הלמניה וקונגו קודח שתוקעים אותם באדמה. כשאנחנו מגדרים יש גם עמודי פינה שצריך לרתך כדי שהבזנט לא יזוז והגדר תישאר מתוחה לאורך שנים. בדרך כלל אנחנו עושים גדר אוסטרלית (פתרון מהיר לתיחום שטח חקלאי. א"ז) לאזור מרעה של כבשים אבל לפעמים גם גידור תיל לבקר, יש קצת שריטות בידיים אבל זה עובד טוב".
למה יש צורך לגדר את השטח, הרעיון הוא לא לרעות במרחב?
"החוואי פה לא מאכיל את הצאן בדיר בכלל, אז הוא היה חייב לצאת למרעה, עכשיו הוא יכול לשחרר בראש שקט את העדר בחלקה שגדרנו, ולהתעסק בזמן הזה בדברים אחרים. בחורף יש רק איזה עשר שעות עבודה, אם שש שעות הולכות על מרעה אז לא נשאר לו זמן לקדם את החווה. אנחנו בסך הכול באנו יום אחד ודפקנו בזנטים, ולו זה ממש משמעותי, שינינו לו את המציאות. זה עוזר לחקלאים לחלום בגדול, למשל לשים בצד כסף כדי לטעת כרם כי הוא יודע שיש כוח עבודה שיוכל לבצע את זה וגם יחסוך לו את עלויות העבודה".
ארנון מסביר שלחוואי עם כרם קל יותר לשרוד כלכלית, "זה גידול עם פחות עבודה ויותר הכנסה אז יש לו מקור הכנסה קבוע שלא תלוי בגשמים או בתמותה כמו אלו שמגדלים בעלי חיים, אז הוא יכול להחזיק חווה ולאפשר לה להתפתח".
צילום: נעמה שטרן
איך הגעתם לגדוד?
בלזם: "אני הייתי אצל איתן זאב בחווה, הם הקימו את הגדוד אחרי שהתגייסתי, אז נכנסתי לעניינים רק כשהשתחררתי, מאז אני מחויל לארץ. אחרי שלאה נפטרה הקמנו לזכרה את חוות העיטם ליד אפרת בגוש עציון. ואחרי שיהודה יהלום, חבר שלנו מהגדוד ומהחווה, נהרג במלחמה גם חזרתי לעבוד ב'עורי ארץ אהבתי'. זה התחיל כי היה קמפיין לבנות בחוות בתי מדרש לזכרו אז בשנה הראשונה הייתי עסוק בזה, בנינו אצל איתמר כהן, במצפה־ יאיר ובמכמש מבנים יפים. אחרי זה עברתי בעמותה לנהל את הגדוד".
ארנון: "נכנסתי לגדוד בשישית, הגענו לחווה של דליה הר סיני ליד סוסיא, שאחרי זה נתנה לנו שיחה של החיים, זה היה מטורף. כולם היו גדולים מאיתנו, שיעור ב' וג' והם לא הסכימו לשחרר את הרתכת, חגי זאב שהיה המנהל אמר להם 'חאלס, נגמר היום', אבל הם לא שחררו. בפעם אחרת אחד החבר'ה נשאר שעה וחצי אחרי שסיימנו לחפש איזה פטיש. הם היו חבר'ה נעולים, חיות, ואתה שישיסט שלא יודע כלום מהחיים ונדבק בג'וק הזה בשנייה, זה סוחף אותך פנימה". אחרי שנה הוא הרגיש שהם יכולים יותר מזה והציע להקים גדוד של הישיבה התיכונית במצפה־רמון, "ידעתי שיש בחורים חזקים, שהיום משרתים ביחידות הכי מובחרות בצה"ל, שרוצים לתת מעצמם. הישיבה תמכה בזה, היא מוציאה הסעות ורבנים מגיעים. הם רואים ערך בחיבור לחוות. זה מטורף שזה מחזיק עד היום".
שפיגל: "וואי אני זוכר את השיחה שנווה התקשר אליי. זה היה סודי כזה והייתי הראשון מהשכבה שבא, לאט־לאט כל מפגש של הגדוד עוד אחד נכנס".
ארנון צוחק, "כולם רצו לבוא, זה היה של המגניבים".
שפיגל: "לפני כמה חודשים עשינו טקס פרידה לחבר'ה שהתגייסו, סיימנו קצת יותר מוקדם את העבודה בחוות נגוהות ונתנו להם מתנה. בסוף בן אדם במשך ארבע־חמש שנים בא כל חודש ונותן את כל כולו והיה ממש קשה להיפרד, אני מעדיף לא לחשוב על היום שאני אצטרך לעזוב, ומה אגיד בנאום הפרידה. כל אחד מהעוזבים עלה ודיבר על הגדוד, זה היה דיבור חזק עם פתיחת הלב. אחד אמר שכל פעם שהוא קיבל הודעה שיש גדוד הוא הרגיש כמו שחבר התארס, אומר לעצמו כזה 'יש'".
בלזם: "וואלה זה בדיוק ככה, אתה מקבל הודעה ומרגיש שהיום הזה נותן לך כוח לכל החודש, אני יכול לשבת ללמוד ויש לי ראבק".
ארנון, שאחראי על ניסוח ההודעות, קצת בהלם שהוא מפספס את החוויה הזאת, "אשכרה אין לי את זה, אני תמיד מוסיף איזה משפט בהתחלה שיכניס קצת רוח, ציטוט של טשרניחובסקי או רחל או משהו שאני כותב. גם על מתנת הפרידה למתגייסים כתבנו משהו, חרטנו על פרוסת עץ זית קטנה את השיר של אלכסנדר פן 'אדמה אדמתי, רחומה עד מותי'".
שפיגל: "פעם הייתי מדלג על הציטוטים שארנון כתב ורק מכניס את התאריך ליומן. מתישהו התחלתי להתייחס לזה וקלטתי שזה ממש מחבר אותי. זה לא איזה מחנה קיץ, יש פה מחויבות שהופכת להיות חלק ממך. זה נכנס לך לא רק ללו"ז פעם בחודש, זה נכנס למציאות ולחיים. זה נטמע בך כשכל חודש אתה מתייצב, חורף וקיץ, גשם וחמסין חום פסיכי. זה לא משהו חאפר, גם מבחינת העבודה, חשובה לנו המקצועיות. אם תהיה מתיחה לא מספיק טובה של גדר, החבר'ה יפרקו ויעשו את זה מחדש כי אנחנו באמת רוצים שזה יחזיק לחקלאי שנים קדימה, וגם ברמה הפרקטית הכול מסודר, לכל תחום יש אחראי, אנחנו עובדים עם ביטוח ובתיאום עם הצבא וכל מי שצריך".
גדוד העבודה נקרא על שם גדוד העבודה ההיסטורי שהקימו אנשי "החלוץ" ו"השומר", "טרומפלדור נהרג בי"א באדר תר"ף, 1921, בתל־חי וחצי שנה אחרי זה הקימו את גדוד העבודה לזכרו", מסביר ארנון. "הם למשל הקימו את קיבוץ עין־חרוד וסללו את כביש טבריה-צמח, הם חצבו את הדרך. זה לא כמונו, הם עבדו בזה, זה היה החיים שלהם. ראשי תנועות השמאל של אותה תקופה עשו את מה שאנחנו עושים היום. היה לנו חשוב להחיות את השם הזה כדי להגיד שאנחנו לא מנותקים, אנחנו המשך של מפעל ההתיישבות שהתחיל לפני יותר מ־150 שנה. כמו שבנו אז את ראש־פינה ופתח־תקווה אנחנו בונים היום וממשיכים אותם באופן ישיר ונושאים את אותה הרוח שאומרת שאנחנו רוצים לחזור להיות אומה חזקה בארץ שלנו ולהתיישב בכל מקום והר. אני מניח שיש אנשים שיתחלחלו לשמוע את זה, אבל האנשים של השומר ואנחנו – זה אותו הגדוד".
הוא מסביר שהם שואבים גם מהרוח של החוואים, לכן בכל יום עבודה של גדוד, החקלאי מעביר שיחה בהפסקת צהריים, "יש עניין של הרוח של הגדוד. אם למתנדבים אין את ה'למה', הם לא יתנדבו. אם אין רוח זה לא יעבוד. אז המשפטים בהודעות זו דחיפה קטנה כדי שהם ירגישו שהם מגיעים למשהו שיש לו סיפור אבל החקלאי חייב לבוא ולדבר איתנו, וככל שזה יהיה יותר עמוק ומשמעותי העבודה תהיה יותר טובה. יותר קל לרוץ אחר כך. באופן אישי אני אברך שבא מהגולן, אני צריך גם לעבוד ויש חברותות שמתבאסים עליי שאני לא נמצא, אבל אני אומר להם שיש פה משהו גדול ששווה את זה".
| צילום: נעמה שטרן
בלזם: "הם מתרגשים כשהם שומעים את הרוח שלו. זה באמת עושה לך צמרמורת כשאתה מבין מה אתה עושה פה".
ארנון: "השיחות האלה מאוד חשובות, היה לנו גדוד עכשיו אצל חקלאי וישבנו איתו שעה וחצי, הוא הסביר לנו למה צריך להיות בחוות. אבל זה לא שיושבים בשקט, גם לנו יש מה להגיד, אז גם מתווכחים".
על מה למשל?
"הוא נגיד אמר לנו יאללה צאו מהישיבות לארץ ישראל, וחבר'ה ראו את זה אחרת. אז מתווכחים על אידיאלים חשובים ואיך לסדר אותם. מתווכחים בין טוב לטוב. האם תורה בארץ ישראל היא לימוד בבוקר ואז יציאה למרעה או שזה אנשים שגדלים בתורה ואז באים לארץ, מה קודם למה. אני חושב שאם אתה לומד, תעשה את זה עד הסוף. הוא מאמין שכל אחד צריך לחיות על ההר שלו עם המשפחה, לחזור לנחלות של 12 שבטי ישראל. יש חוואים שמתרחקים מאוד מהתרבות המערבית או דברים כאלה, אני נגיד לא שם. הרוח היא מה שעוזר לך לרוץ ולחלק ערמות של בזנטים, שזאת העבודה הכי שחורה, ולעשות את זה בשמחה".
העבודה בגדוד מצמיחה לחבר'ה האלה כנפיים לחלום בגדול ולהגשים. ככה גם התחילו במסגרת הפרויקט לדגלל יותר משלושים קילומטרים של כבישי בנימין ושומרון. "הגדוד מאפשר לחקלאים למנף חלומות, וגם צורת המחשבה שלנו השתנתה באופן דומה, למדנו שאפשר לחלום ולהגשים, דברים נראים אפשריים". מספר שפיגל, "פעם כשעברתי ליד חוות מלאכי השלום ראיתי כמה דגלי ישראל בצידי הכביש, והתברר לי שתלה אותם מישהו שנפצע כשהגיע להוריד משם דגל פלסטין שהערבים מלכדו - נסעתי על הכביש והרגשתי גאה. מעבר לחיוך שזה העלה לי הבנתי שזה נותן ביטחון ושייכות, מזכיר לנו שהארץ שלנו, אז החלטנו בגדוד לעשות פרויקט דגלול של הכביש מהשומרון לירושלים". הם החליטו להתחיל בניסוי על קטע קטן ולתלות דגלים מצומת תפוח עד עיסאוויה, כארבעה קילומטרים. "עבדנו כמה חבר'ה איזה יומיים על הבזנטים, וכשהתחלנו לתלות את הדגלים זה היה טירוף, נהגים צפרו לעודד אותנו", הוא מספר.
אחרי שהמקטע הראשון עמד, הגדוד יצא לפרויקט דגלול של 17 קילומטר, מהמקום שעצרו בו עד לצומת המשטרה הבריטית. המבצע היה מורכב ותוכנן בקפידה כדי שיצליחו לסיים הכול בלילה אחד. שבוע לפני המועד פנו אליהם תושבים ממגדלים שרצו שידגללו גם את הדרך ליישוב שלהם, כך ברגע האחרון המבצע כמעט הוכפל ועוד גדודים נקראו כדי למלא את המשימה.
סמוך לתחנת הדלק בעלי התכנסו כ־80 חבר'ה, שם מתחת לגרילנדות חיכו למתנדבים כאלפיים בזנטים ודגלים שהולבשו מבעוד מועד על המקלות על ידי הנוער של אריאל, ועשרות צוותים יצאו לדרך, "זה היה מבצע מדהים, לא נחנו כל הלילה, אחד דופק את הבזנט, השני מחבר דגל. היו גם צוותי גובה שעלו לתלות דגלים בנקודות אסטרטגיות. כשעלה הבוקר התושבים נסעו בכביש אחר, מישהי אמרה לי 'תמיד אחרי שאני נכנסת ליישוב אני נושמת לרווחה ועכשיו אני מרגישה גם בדרך בבית'. המצב הקיים, שאנשים מפחדים לנסוע בכבישים, מעיד שארץ ישראל פצועה, התרופה האמתית היא התיישבות אבל זה לא קורה ברגע אחד ופרויקט הדגלים הוא משכך כאבים שמקדם אותנו לשם", מספר שפיגל.
גם הערבים באזור לא נשארו אדישים, וקבוצות הטלגרם של הכפרים רעשו וגעשו בימים הראשונים ואף נעשו ניסיונות לתלוש את הדגלים. "הגדוד דואג לתחזק ולחזור עם הצבא כדי לתלות את הדגלים מחדש ובמקביל הגשנו עם המשטרה תביעה נגד מי ששבר דגלים. אני קצת שמח שהם מורידים כי זה גורם לנו להסתובב שם בכפרים, נראה לי ש־40 שנה יהודים לא הלכו שם ברגל".