לקראת חג הפסח התעוררה בקרב עולי הר הבית תסיסה סביב קורבן פסח. כמי שעולה להר זה ארבעים שנה, קיבלתי הזמנות רבות להימנות על קורבן הפסח ופרסומי שיעורים על החובה להקריבו בימינו. במדור הזה כתב ארנון סגל בגאווה על בנו בן ה־15 שנעצר בידי המשטרה ליד שער האשפות ובידיו טלה, במאמר שכותרתו "דבר הדור הבא". השנה נעשו 11 ניסיונות נוספים לקרב טלה או גדי לשערי הר הבית, חלקם הגדול בידי ילדים – שיא של כל הזמנים מאז 1967. שנים אני מחכה להתעוררות של עם ישראל לנושא הר הבית, אך מזה לא רוויתי נחת. מדוע?
עוד כתבות בנושא
במשך כל השנים ניסו לצייר את הר הבית כעניין של תמהונים ומשיחיים. בשנים האחרונות הדימוי הזה משתנה. אנשים ממרכז החברה, בפרט במגזר הדתי־לאומי, מצטרפים לעלייה ותורמים לקרב את הנושא לקונצנזוס הלאומי. דתיים מהמרכז או אפילו מהשמאל המתון רוצים להתנסות בעלייה להר הבית, ורוצים לשמוע את ההלכות ולקבל המלצות על מועדי העליות. תפילות שחרית ומנחה שמתקיימות בשנים האחרונות בהר תרמו לשינוי התודעתי. בעבר העליות הצטיירו בעיני רבים כמעשה פוליטי, ועתה הן נתפסות כמעשה דתי מובהק, שיש לו זיקה לשגרת החיים היהודית.
קורבנות הם עניין אחר. הישראלי הממוצע רואה בהקרבת קורבנות מעשה פרימיטיבי, אפילו פגאני, שקשור לתרבויות עתיקות ולא לתקופתנו. הקורבנות עשויים לעורר פחדים גם אצל אנשים הלכתיים בעלי רגש דתי עמוק. הניסיון לחדש נורמה השייכת לתרבות עתיקה בפרקטיקה הדתית של ימינו, ללא הכנה ממושכת ומעמיקה, רק ירחיק את העם מעניינו של הר הבית. לפני שמקדמים את הקרבת הקורבנות נדרש תהליך יסודי וממושך של עיסוק בלימוד ובהסברה כדי שהקורבנות יקרבו את האדם לא־לוהים, לימוד שיהיה רלוונטי לעולמו של בן הדור הזה. לימוד פרטי זבחים ללא הבנה של מהותם ומטרתם משאיר את הקורבנות כעניין חיצוני ללא נשמה.
הכי מעניין
שוטרים בהר הבית. | צילום: נעמה שטרן
כשעליתי להר בחג שבועות תשפ"ה עלה באותה הקבוצה בחור צעיר שניסה להניף את שתי הלחם במקום המזבח ליד כיפת הסלע. הדבר הטריד אותי מאוד. בעיני הצופה מן החוץ המעשה נראה כקיום טכני של מצוות הבאת שתי הלחם, ולא כעבודת ה' עמוקה. מצוקה חזקה מכך ביטא גם אדם דתי שעמד לידי. הוא רצה לעלות לרגל להר הבית בחג, אבל לא הזדהה עם ריצת האמוק, תוך עימות עם המשטרה, אל לב ההר עם סל של "אושר עד". לא כך נראתה לשנינו גאולה.
נושא הקורבנות, שהיה תמיד רגיש, נעשה נפיץ הרבה יותר מאז שנת הרפורמה המשפטית והסערה שסביבה. גם מי שחושב שאת המפגינים הניעו פחדים ודמיונות לא ריאליים, צריך להכיר בכך שהפחדים הללו היו ממשיים לגמרי בשבילם. הרפורמה המשפטית, השינוי הדמוגרפי והרכב הממשלה הנוכחית עוררו פחדים חזקים. המפגינים ציירו בדמיונם מדינת הלכה עתידית ועַם משיחי השבוי בתפיסות פונדמנטליסטיות מנותקות מהמציאות ומהנורמות המקובלות במערב. התחילו אז לדבר על הפרדה לשתי מדינות – מדינת יהודה שבירתה ירושלים, ומדינת ישראל שבירתה תל־אביב. הפילוג הקשה, שהחריף בשנה הזו והגיע לשיאו ביום כיפור תשפ"ד, נשא את פירותיו בהתקפת החמאס על יישובי עוטף עזה בשמחת תורה, כשאויבינו זיהו את הפילוג בתוכנו וראו בו חולשה.
ראוי שנלמד מהעבר. אחרי שנתיים וחצי של מלחמות עם אויבינו בשבע חזיתות אסור לנו לשוב ולהתעלם ממה שעלול לאיים על שלמות העם. אל לנו לבוז לפחדים של אחינו, שהם שותפינו לשיבת ציון ולבניין חיינו בארץ. אירועי שמיני עצרת קרו לכולנו - ימין ושמאל, חילונים ודתיים. הם עלולים לקרות שוב. מתוך חברות עמוקה עם אנשים מכל הקשת הפוליטית והדתית הישראלית, אני מקבל את הרושם שאם הקורבנות יתחדשו בשנים הקרובות, תתעורר בחברה הישראלית תבהלה שהשסע שאירע בשנת הרפורמה המשפטית יחוויר לעומתה. מתוך ערבות לכלל ישראל אני רוצה למנוע זאת.
אכן, הקורבנות הם חלק מרכזי בתורה, ועל כן קשה לי לדמיין שהם לא יתחדשו בשום שלב של תהליך שיבת ציון שהתורה חזתה. המשאלה לחידוש הקרבתם מופיעה ברבות מתפילות הסידור. קורבן פסח, שביטולו מחייב בכרת, יהיה כנראה הראשון שיתחדש. קיים בסיס הלכתי איתן להקרבתו אף ללא מקדש וללא פרה אדומה. אבל אין זה אומר שכבר הגיע זמנו. עלינו להיזהר מתנועות שתובעות לממש את מטרותיהן "עכשיו". גאולתם של ישראל היא קמעא קמעא. ייתכן שרבים נרתעים מהקורבנות דווקא משום אורם הגדול. גם אור גדול שיופיע בטרם עת עלול לסנוור אותנו, לסמא את עינינו, ולהיחוות כחושך. מי שרוצה לתרום לקידום גאולת ישראל צריך להיות מודע ורגיש למצב העם.
לפי חז"ל, בת שבע היתה ראויה לדוד מששת ימי בראשית, אלא שהוא אכלה פגה – הקדים את הזיווג איתה קודם שהגיע הזמן הראוי. החיבור שהיה אמור להיות שיא הקדושה נהפך לחטא, והחטיא את המטרה. אף בחתירתנו לזיווג בין שמיים וארץ בהר הבית, אם נדלג על שלבים בהתפתחות העם ונקדים את המאוחר אנחנו עלולים להמיט עלינו אסון במקום להביא גאולה. מי שרוצה לקדם את השראת השכינה בהר הבית צריך להתאזר בסבלנות, ולצעוד קמעא קמעא מעט לפני העם. המבוגרים הם שצריכים להוביל, לא הילדים.
ד"ר יעקב פרידלנד, מוותיקי עולי הר הבית, הוא במאי, מורה לקולנוע וד"ר לתיאטרון. סרטו "את המקום מרחוק" תיעד את העלייה להר הבית ב־1994