עמדותיי די גלויות לקוראי המדור הזה, שמביא את דבר המאבק למען ההר מאז היותו תופעה שולית שבשולית ועד לשלב הנוכחי שבו למחולליו נציגות במרומי השלטון. ולמרות זאת, ב-14 שנות עיסוקי העיתונאי בהר הבית הקפדתי מכל משמר – על אף כמה וכמה פיתויים לאורך הדרך – על מעמדי כמסקר ומתעד של המאבק, לא כמשתתף בו. לא התפללתי בהר ולא השתחוויתי בו עד שהדבר הותר רשמית. צִייתּי בחריקת שיניים לכללים המקוממים במקום הקדוש בעולם ולא חרגתי מהם. רק כאן, במדור הזה במקור ראשון, התרתי לעצמי למחות בקול על העלבון ולפרוק את התסכול המצטבר – ממש לא רק שלי אלא של רבים רבים שקולם כמעט לא נשמע. בהר עצמו הסתפקתי בתיעוד, צילום ודיווח אודות אלו שבחרו להפר את כללי האפליה.
לפני מעט יותר משלוש שנים עוכבתי בכל זאת ביציאה מההר. המשטרה גם החרימה אז את מכשיר הטלפון שלי ורק מחאה תקשורתית שהתעוררה הרתיעה אותה והביאה לשחרורי. התקשיתי אז להבין מדוע עוכבתי. בירור מאוחר יותר העלה שהעוולה שנמצאה בי היא בעובדה שצילמתי צעיר משתחווה בהר. חשוב להסביר שבעיני משטרת מרחב דוד – שאוכפת בדרך קבע באתר המקודש כללים שאף חוק איננו מסמיך אותה לאכוף – צילום של השתחוויות, הנחת תפילין, נטילת לולב או תקיעה בשופר הוא בגדר עבירה חמורה יותר במנעד ה"עבירות" מאשר הפעולות הללו עצמן. למה? כי בהר השקיפות היא אויב. מודעת לחלוטין לכך שהבסיס החוקי של מעשיה שם מפוקפק מאוד, ואדרבה – החוק ועקרונות הדמוקרטיה עומדים דווקא לצד פעילי המאבק, נוח למשטרה לבצע את מעשיה במתחם במחשכים ועם תשומת לב ציבורית מועטה ככל האפשר.
עוד כתבות בנושא
זו הסיבה שנקלעתי להתנגשות פנימית מסוימת, ראשונה מסוגה כמדומני, כשבני בארי בן ה-15 הביע השנה עניין להשתתף במאבק על הבאת קרבן פסח בערב החג. את הטלה הוא השיג בכוחות עצמו, דאג לו וטיפל בו במסירות. אחיו הצעיר, קוה בן ה-13, התעקש אף הוא להצטרף למעשה. שנה אחרי שנה אני מצלם ומפרסם יהודים שמביאים גדי או טלה עד קרוב ככל האפשר להר הבית – וזוכים לא פעם מצד המשטרה ליחס שווה למי שבאו לבצע פיגוע. והילדים שלי? הם היו בסביבה וקלטו מה שקלטו, הסיקו מה שהסיקו.
הכי מעניין
קרבן פסח הוא מצוות יסוד ביהדות, שוות ערך לברית מילה ומי שמבטל אותה חייב בעונש כרת. בניגוד להנחה המקובלת ניתן בהחלט לקיים אותה בימינו אלה מבלי לגעת לרעה במבנה מוסלמי כלשהו בהר, מפני שמקום המזבח מקדם הוא בשטח פנוי ממזרח לכיפת הסלע. הציניקנים שאלו מדוע שני בניי לא נטלו עמם גם סכין שחיטה. פקפקו ברצינותם. התשובה היא שלו היו מביאים עמם סכין הם היו עצורים עד רגע זה. ממש כמוני גם הם אינם בקיאים בהלכות שחיטה ובכלל לא העלו בדעתם שיצליחו לעקוף את המחסומים המשטרתיים ולהיכנס לשטח ההר. זו היתה מחאה – מהסוג המקובל לעייפה בישראל – על הפגיעה בחופש הפולחן היהודי מצד מדינה המתיימרת להיות יהודית ודמוקרטית. וכן, זו היתה גם הצהרה כלפי שמיא שהם מצדם עשו כל שיכלו.
בכל אופן, היה לי ברור שהמשטרה תתייחס לצילום המעשה – בטח כשהוא נעשה בידי אביהם של האוחזים בטלה – ממש כמו למבצעים עצמם. מצד שני, על אף שהתוצאות היו ברורות לי – לא עלה על דעתי לבקש מבארי ומקוה לוותר על הנסיון להביא את הטלה לכיוון הר הבית. משראיתי שהשניים נחושים להמשיך בתוכניותיהם החלטתי להתלוות אליהם, הן כדי לצלם את המעשה ולהעניק לו תהודה והן במטרה למנוע התנכלות ממסדית כלפיהם. לשם השוואה, כמה וכמה קטינים – וגם בגירים – שנעצרו בימים שקודם החג בגלל הבאת גדיים לקרבן נשלחו לבלות את הלילה במעצר במגרש הרוסים ועברו שם חיפוש בהפשטה מלאה, תוך שאנשי הביטחון מתבדחים על חשבונם. מה חיפשו על גופם של הצעירים? שום דבר מלבד הזדמנות להשפיל אותם. שוטר אחר דחף בכוח את אחד ממביאי הגדיים כשהוא אזוק והפיל אותו על גבי גללי הגדיים. לא רציתי שילדיי יחוו התעללות כזאת – והתלוויתי אליהם.
מתפללים יהודים בהר הבית, פסח תשפ"ה | צילום: נעמה שטרן
לפני היציאה מהבית ניגש בארי לאשתי מעיין וביקש שתברך אותו. היא ברכה אותו והוסיפה שגם אם ייאלץ לבלות את ליל הסדר במעצר, הוא יהיה בן חורין – "עבד ה' הוא לבדו חופשי" כמאמר רבי יהודה הלוי.
בארי וקוה התקדמו אם כן עם הטלה במעלה עיר דוד כשאני מצלם אותם לאורך הדרך. כשהגענו לשער האשפות עיכבו אותנו השוטרים, כצפוי. הטלה הוחרם, בארי נעצר מאחר שהוא זה שנשא את הטלה. קוה וגם אני שולחנו בשלב הזה לחופשי לאחר שהצגתי תעודת עיתונאי. בארי נלקח ל"קישלה" – משטרת מרחב דוד ליד שער יפו, תחנת משטרה שלה היסטוריה ארוכה של כליאת לוחמי חופש בתולדות ישראל. לפני 96 שנה הובא לאותו המקום בדיוק קרוב משפחתנו הרב משה צבי סגל לאחר שתקע בשופר בכותל במוצאי יום הכיפורים. מחקר עדכני של ד"ר דותן גורן טוען שהרב סגל לא תקע בשופר כי לא מצא שופר, אלא רק ביקש לתקוע בו ועל כך נעצר. כמו הרב סגל ישבו בקישלה בשל עילות דומות רבים וטובים כדוגמת אורי צבי גרינברג, זאב ז'בוטינסקי, אביו של יצחק רבין והשופט שמגר. כעת הגיע תורנו.
החקירה שנערכה לבארי עסקה בחלקה הבלתי מבוטל בנסיון – שכשל, אגב – לגרום לו להודות שאני שלחתי אותו לבצע את המעשה. במקביל לא בזבזו במשטרה זמן וביקשו וקיבלו את רשותו של ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרה לזמן גם אותי לחקירה, על אף שאני עיתונאי. בצהרי החג נדרשתי אם כן להגיע מיידית לקישלה בעצמי. הבנתי היטב במה מדובר. ליתר ביטחון השארתי את מכשיר הטלפון בבית. יש להניח שאילו נהגתי אחרת הטלפון היה עדיין בידי המשטרה. צעדתי לקישלה.
בתחנת המשטרה – שקולות הטלה המוחרם של בארי הדהדו בכל רחביה – נלקחו ממני טביעות אצבע וצולמתי כנהוג לגבי פושעים אמיתיים. בסיומה של החקירה הציע החוקר "לבוא לקראתי" כך שכל שאדרש הוא לחתום על הרחקתי מהעיר העתיקה למשך יומיים, עד לדיון המשפטי. סירבתי. לא עשיתי דבר רע ואין כל סיבה שאסכים להרחיק את עצמי. הודעתי לחוקר שאם צריך אשב שם גם חודש והתכוננתי כבר לבלות את הסדר במעצר. כעבור עשר דקות נוספות החליטו קציני האגף לשחרר אותי גם בלי חתימה. וכך, מצויד בזימון לדיון המשפטי שעתיד להיערך בחול המועד יצאתי מהקישלה, בחזרה למלאכת ריסוק החזרת במטבח הביתי. בארי שוחרר זמן לא רב אחר כך. את הסדר ערכנו בבית, בלי קרבן פסח אבל בני חורין באופן יחסי.
טקס סמלי המדמה את הקרבת קורבן הפסח | צילום: פלאש 90
את הדיון המשפטי שנערך למחרת החג הראשון ניהל נשיא בית משפט השלום השופט שמואל הרבסט. קצין החקירות ביקש מהשופט להרחיק את בארי ואותי מכל העיר העתיקה למשך לא פחות מ-45 יום בחשד להתעללות בבעלי חיים (!) ולסיכון ביטחון הציבור. הרבסט לא מיהר להתרשם: "בדו"ח שלך אתה מדבר במושגים של 'האזור הרגיש ביותר במזרח התיכון'. אני סמל במילואים ומבין מעט, אבל להגיד שאם הרחקתי אותם משם פתרתי את הבעיות במזרח התיכון, ולחילופין אם נתתי להם להיכנס עם גדי גרמתי לבעיות בכל המזרח התיכון – אלו טענות שצריך להוכיח ואין דרך להוכיח".
הרבסט גם תהה מדוע חושדת בנו המשטרה בהתעללות בבעלי חיים. "אם אני לוקח גדי ורוצה להקריב אותו – זו התעללות", השיב נציג המשטרה. השופט תהה מדוע אם כן המשטרה איננה מחזיקה בעמדה דומה לגבי כל שוחטי ואוכלי הבשר בארץ, ונציג המשטרה השיב: "שחיטת גדי ואכילה בשר (במקרים אחרים. א"ס) לא נחשבת התעללות, כי השאלה היא האם זה לצורך – ובמקרה של הקרבה זה לא לצורך".
עורך דיננו נתי רום שייצג אותנו מטעם עמותת חוננו, טען שחקירתי נעשתה בניגוד לחוק ותהה מדוע המשטרה איננה מזמנת את אלפי המוסלמים השוחטים ברחבי העיר כבשים ועזים במהלך חג הקרבן.
עליית יהודים להר הבית | צילום: נעמה שטרן
בהחלטתו בחר השופט הרבסט להרחיב עד מאוד בדיני קרבן הפסח בדגש על ביטויי החירות בו, ולא – לא כדי להביע הסתייגות ממעשינו. ראוי להביא כאן חלקים נבחרים שהוקראו בידי השופט בעוד קצין החקירות שייצג את המשטרה נראה מתקשה למצוא את מקומו:
"קרבן הפסח הוא אחד המצוות המרכזיות והחשובות בחג", פתח הרסבט, "המהווה מוקד מרכזי לזיכרון יציאת מצרים וגאולת עם ישראל. הקרבן, שחייב להיות מן הצאן – כבש או עז, זכר בן שנתו תמים וללא מום – מוקרב ביום י"ד בניסן לקראת ערב. מועד זה מעוגן בבירור בספר שמות (פרק י"ב, ו'): 'וְהָיָה לְכֶם לְמִשְׁמֶרֶת וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כָּל קהַל עָדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם". בזמן שבית המקדש היה קיים, חל איסור מוחלט להקריב את הפסח במקומות פרטיים, וכל העם עלה לירושלים כדי לקיימו בהתאם לציווי המופיע בספר דברים (פרק ט"ז, ו'): 'כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יבחַר ה' אֱ-לוֹהֶיךָ לְשָׁכֵן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפּסַח'.
"לאחר שחיטת הקרבן, זריקת הדם על המזבח והקטרת החלבים, בשר הקרבן נאכל בליל ט"ו בניסן – ליל הסדר – באווירה של חירות, על ידי קבוצות של אנשים שהתאגדו ו'נמנו' על הקרבן מראש. מכלול דינים אלו נועדו להמחיש את החיפזון שביציאת מצרים ואת הפיכתם של בני ישראל מעבדים לעם בן חורין.
"על פי המתואר במשנה (מסכת פסחים, פרק ה', משנה א')", הוסיף השופט, "כדי לאפשר מספיק זמן לשחיטת רבבות הקרבנות של כלל עולי הרגל לפני רדת החשיכה, נדרשו הכהנים לשנות את לוח הזמנים הרגיל ולהקדים את הקרבתו של קרבן התמיד היומי של אחר הצהרים. המשנה מפרטת שבעוד ביום חול רגיל נשחט התמיד בסביבות השעה שתיים וחצי בצהרים ('בשמונה ומחצה'), בערב פסח הוא הוקדם לשעה אחת וחצי ('שבע ומחצה').
תרגול הקרבת קורבן פסח בירושלים, לקראת חג הפסח תשפ"א. | צילום: שיר טורם, פלאש 90
"כיום", הקריא הרבסט, "בית המקדש אינו קיים וקרבן הפסח אינו מוקרב. המשיבים, אב ובנו הקטין, ככל הנראה מבקשים להחזיר עטרה ליושנה. נדמה כי הניסיון להכנסת הגדי הינו מחאה והפגנה כנגד הנהלים הקיימים כיום בהר הבית. אין בהחלטתי זו הבעת דעה באשר לרצונם של המשיבים או לנהליה של משטרת ישראל באשר לכניסה להר הבית או להכנסת גדיים לתוכו. סקירה זו באה להדגיש כי הקרבת קרבן פסח הינה מצווה המתוחמת בזמן. זמן זה כבר חלף והאימרה 'עבר זמנו בטל קרבנו' נכונה ומתאימה כאן מאין כמותה".
השופט דחה מכל וכל גם את טענות המשטרה להתעללות בבעלי חיים: "לא מצאתי כי קיים חשד סביר כנגד המשיבים בעניין זה, אפילו לא מעט ממנו. כולנו אוהבים בעלי חיים, אבל רובנו גם ניזונים מהם ולא יתכן לומר כי כל בעל חיים שסופו לשחיטה, יש בו כדי להכתיר את השוחט כמתעלל בבעלי חיים. זו טענה מרחיקת לכת ולא ניתן לקבלה".
הרבסט סירב לקבל גם טענת ה"מסוכנות": "לדברי המבקשת (המשטרה. א"ס) מדובר ב'מסוכנות ברף גבוה מאוד' מאחר ומדובר ב'אזור הרגיש ביותר במזרח התיכון' וב'אירוע בעל פוטנציאל נפיץ מאד'. התמחותי היא במשפט ולא בביטחון, אולם מקובל בעולמנו המשפטי כי לא ניתן להסתפק באמירות כלליות אשר אינן מגובות במסמכים רלוונטיים על מנת לבסס מסוכנות. העת האחרונה, המלחמות האחרונות והתמורות העולמיות מלמדות כי אקסיומות שונות שדוקלמו על ידי רבים נמצאו כשגויות בבסיסן והתמוטטו בקול רעש גדול, מהן אקסיומות מדיניות ומהן אקסיומות ביטחוניות. טיעון המסוכנות והנפיצות הרבה מצריך הוכחה – וזו לא הוצגה בפניי". בסופו של דבר הורחקנו בידי השופט הרבסט מהר הבית – שהיה סגור ממילא בפני כל אדם בארבעים הימים האחרונים – עד ליום אתמול. באופן מפליא זה היה התאריך שבו הר הבית נפתח מחדש לעליית יהודים ולא יהודים. מיד עם פקיעת ההרחקה מיהרתי לנצל אתמול את ההזדמנות המחודשת להתפלל ולהשתחוות.
באתרים הערביים קוננו בשבוע האחרון על כך שזה היה הפסח שבו נעשה מספר הנסיונות הגדול ביותר להביא קרבן להר. לא פחות מ-12 גדיים וטלאים הוחרמו בידי המשטרה. הקורא לתומו באתרים בערבית מקבל את הרושם שצבא גדול של נערים יהודים דוהר לאל אקצה כשהוא חמוש בעדרים-עדרים של צאן – ועומד לכבוש אותו. הסכנה גדולה.
משטרת ישראל בחרה שלא להגיב לדברים.