אף שהמנגלים ושעשועוני יום העצמאות מאחורינו, הרשו לי לחוד לכם, כאקורד סיום, חידה מתולדות המדינה: בשל איזה אירוע תוקנו בחופזה, שלושה חודשים אחרי קום המדינה, התקנות לשעת חירום למניעת טרור - אירוע שדוד בן־גוריון כינה "הפשע המתועב שבוצע בחוצות ירושלים על ידי חבר רוצחים טרוריסטים נגד אנשים בלתי מזויינים"?

לא מדובר בפיגוע שביצעו מסתננים מירדן או ממצרים, אלא ברצח הרוזן השוודי פולקה ברנדוט בידי אנשי לח"י, אחרי שהגיש לאו"ם את הצעתו לעדכון תוכנית החלוקה, שכללה את העברת ירושלים לתחומי המדינה הערבית. בן־גוריון מיהר לעגן את התקנות ב"פקודת מניעת טרור תש"ח־1948", לא לפני שמועצת המדינה הזמנית נעמדה לדקת דומייה לזכר הנרצח.

סירובו העיקש של בן־גוריון לאפשר את קיומו של כוח צבאי שאינו נתון למרות הממשלה מובן לגמרי. עם זאת, אי אפשר להתחמק מהעובדה שההגדרה המשפטית לטרור לא נוצרה כדי להיאבק באויב שנשבע להשמידנו, אלא כדי לרסק קבוצות התנגדות אידיאולוגיות שחששו מכך שהממשלה נמנעת לסכל סיכונים ממשיים לעתיד המדינה.

יורשי בן־גוריון שכללו את השימוש הציני במושג "טרור" לדרגת אומנות כדי לוודא שבני הפלוגתא הפוליטיים מושלכים הרחק מחוץ לגבולות הלגיטימציה. השיטה זכתה לעדנה מחודשת בתקופת אוסלו, כשמתנגדי ההסכמים הוצגו כבעלי אינטרס משותף עם ארגוני הטרור הפלסטיניים. יצחק רבין בשעתו כינה את הליכוד "סייען של ארגוני טרור" – עבירה המעוגנת באותו חוק של בן־גוריון, שדינה מאסר בפועל. כיום השימוש בטענות ל"טרור יהודי" לא נועדו להוקיע את האלימות היהודית ביו"ש, אלא כדי להשתיק את העיסוק הציבורי בשאלה איך מדינת ישראל מתכוונת להתמודד עם אוכלוסייה עצומה, שטופת שנאה וחמושה עד צוואר, ש־90 אחוזים מהמבוגרים שבה הביעו תמיכה בטבח 7 באוקטובר.

השאלה היכן עובר הגבול בין עבריינות על רקע לאומי לטרור הייתה יכולה להיות דיון ציבורי חשוב, אלמלא ההאשמות בטרור יהודי היו שמורות לימין בלבד. פעיל שמאל שהרביץ לחייל או הכה באגרוף בבטנו של רועה צאן בן 15 לא יכונה "טרוריסט" ולא יגרור דיוני חירום בכנסת. במשך עשור הגיעו פעילי שמאל אלימים לשטחי יו"ש מדי יום שישי ותקפו חיילי צה"ל, אך ראש המחלקה היהודית בשב"כ לא התראיין לשום עיתון.

אפילו אחרי שעזרא נאווי תועד במצלמת "עד כאן" מתרברב שהסגיר מוכר אדמות פלסטיני לעינויים ולמוות בידי הרש"פ הוא הואשם בקשירת קשר לביצוע פשע בלבד. לו ולשותפיו איש לא יקרא "טרוריסט", כי הכינוי הזה תלוי בעמדה פוליטית, לא במעשה.

כמו בימי אוסלו, השיח הזה הוא חלק מניסיון עיקש למסגר מחדש את הסכסוך הישראלי־פלסטיני לא כמאבק בין יהודים לערבים, בין שיבת ציון ל"מן הים עד הנהר", אלא כמאבק בין אויבי השלום לתומכיו, בין "מתונים משני הצדדים" ל"טרוריסטים משני הצדדים".

פעמים רבות מי שמתקשים לקרוא לטרור הערבי בשמו, גם כשהוא רוקד מולם דבקה עם סרט ירוק על המצח, מדביקים את התווית "טרוריסט" בנדיבות לכל זב חותם שריסס גרפיטי, שרף רכב או התעמת עם בדואים.

אין בכתוב כאן כדי להביע ולו בדל של תמיכה באלימות כלפי חפים מפשע, אלא רק להעיר שהניסיון ליצור סימטריה בין טרור ל"טרור" תמיד היה פוליטי. כבר שלושים שנה הוא משרת את מי שבשם אשליות השלום והדו־קיום מוכן לקרוע לגזרים את הסולידריות היהודית. אפשר להוקיע מעשים של יהודים גם בלי להשוות אותם לגרועים שבאויבינו. צריך לטפל בעבריינות מכל סוג, ועבריינות אלימה בפרט - וגם בתוך גבולות הקו הירוק.

ה"טרוריסטים" שבן־גוריון חוקק למענם את חוק המאבק בטרור מוכרים היום רשמית בידי מדינת ישראל, וזכו לעיטור לוחמי המדינה – העיטור המוענק ללוחמי הארגונים הצבאיים לפני קום המדינה. המעגל ההוא נסגר, והדבר האחרון שאנו זקוקים לו הוא מעגל חדש.

את כל הוויכוחים העזים והנוקבים על עתידנו כאן נקיים קודם כול כאחים. ואם את זה לא למדנו מהמלחמה הזו – לא למדנו כלום.