חבורה של נאצים מקשישים נאספו באמצע יולי 1975, השבוע לפני 50 שנה, לטקס קבורה בבית עלמין בווינה. גברים בחליפות אפורות ונשים בשמלות שחורות, עונדות מחרוזות פנינים, צעדו שם לאט. בהליכה מדודה ובמבטים קפואי מבע הם ליוו כד אפר ובו שרידיו של קצין האס־אס הבכיר אוטו סקורצני. עוד לפני הכד, בראש שורת מניחי הזרים, נישאה כרית קטיפה ועליה שלל מדליות ועיטורי כבוד מפוקפקים שקיבל מי שכונה פעם "האיש המסוכן באירופה". בתום הטקס, לפני שהתפזרו, הניפו הנוכחים את ידם הימנית בהצדעה היטלראית. בסרטון שצולם שם אפשר להבחין כי לחלקם נמלט קצה חיוך בלתי ראוי לאירוע, מסגיר את חדוות פגישתם המחודשת עם שותפיהם לדרך שהפכה מוקצית מחמת מיאוס.
לפי ידיעה קטנה שפורסמה במרכז עמוד 32 בגיליון הניו־יורק טיימס מ־17 ביולי 1975, סקורצני, "הנאצי יליד וינה שהיה אחראי על משימות נועזות עבור היטלר, נקבר בעיר הולדתו". הוא מת בגיל 67 בספרד, ארץ מגוריו לאורך עשרים שנה ויותר. "הקבורה התקיימה באווירה טעונה מתח. אנשי צבא פיזרו את הקהל אך לא היו תקריות. חברים גרמנים ואוסטרים של קולונל סקורצני, עונדים את עיטורי המלחמה שלהם, עמדו זה לצד זה עם ניאו־נאצים צעירים וסטודנטים ימנים במדים". איש לא ידע אז, מלבד אולי האלמנה הטרייה בהירת השיער שהרכיבה משקפי שמש גדולים וכהים, שבין הנאספים בהלוויה האנטישמית עומד גם ישראלי אחד, איש המוסד לשעבר. "סקורצני חלה בסרטן", מספר לנו עודד עילם (71), בעצמו בכיר לשעבר במוסד. "כששכב על ערש דווי בבית חולים במדריד, הוא ביקש מאשתו שתיצור קשר עם המפעיל שלו במוסד ותזמין אותו לבוא. והיא, אחרי כמעט עשור שלא היה להם קשר עם המפעיל, הצליחה להגיע אליו. הוא כבר לא היה אז במוסד. והוא לא הספיק להגיע לפני מותו של סקורצני, אז הוא בא ללוויה הנאצית".
עילם, שפרש מהמוסד ב־2005, פרסם לאחרונה סיפור קצר, "איש מועיל במיוחד" (הוצאת שוהם קראוס רמת־גן, בפלטפורמת הספרות ברשת "עברית"). עלילה דמיונית אך מבוססת על אדני אמת, שמתארת כיצד מי שהיה יד ימינו של היטלר גויס לשירות סוכנות הביון של המדינה היהודית.
לסיפורו של סקורצני התוודע עילם בשנות התשעים. "הייתי אחראי על הכשרה של חניכים בתפקידים מבצעיים במוסד, וכחלק מההדרכה רציתי להציף סוגיות של אתיקה, מוסר וערכים בתוך מקצוע שאחרי הכול הוא די מלוכלך. משקיטים בו אנשים, הופכים אנשים טובים לבוגדים. אתה פועל בעולם בעייתי, ורציתי לעורר דיון על הדילמות. מה מותר, מה אסור, מהם הגבולות. ביקשתי מהמזכירה שלי דאז, אישה מבוגרת, שתביא לי תיק מסוים מהארכיון שזכרתי שיש בו כל מיני דילמות מוסריות. היא הניחה על השולחן שלי תיק אחר. אמרתי לה שזה לא מה שרציתי, והיא ענתה: 'קח אותו, זה מה שאתה צריך'. פתחתי את התיק, ונדהמתי: נאצי בשירות המוסד".
מזימות בינלאומיות
עילם לא הסתפק בתיק, שהכיל רק תקציר, והחליט לראות את החומר הגולמי. "ירדתי לארכיון המוסד - מדפי ברזל שנעים על מסילות ועליהם התיקים, במרתף מעופש למדי, עם ריח של ניירות ישנים. ישבתי שם על שרפרף קטן במשך שעות. ראיתי התכתבויות, תמונות, צילומים של הבית שלו, שרטוטים, הערות, פתקים. לא תמיד הכול היה מרוכז יחד, אבל קראתי עוד ועוד, והצלחתי ליצור את התמונה המלאה של האירוע הזה".
הכרת את הסיפור קודם?
"לא שמעתי על כך בחיים. ידעתי מיהו סקורצני, אבל ממש בגדול, בלי פרטים. ידעתי שהוא היה גיבור מלחמה נאצי, ושהיטלר חיבב אותו והטיל עליו את כל המבצעים המיוחדים, כמו חילוץ מוסוליני כשנאסר בידי מתנגדיו והיה כלוא בהר בדולומיטים. או מעלליו ב'קרב על הבליטה' לקראת סוף המלחמה, כשהוא התחפש למפקד כוח אמריקני וחצה כך את הארדנים. אחר כך קראתי עוד. הוא היה איש גדול פיזית, 1.90 מטר, עם צלקת שנותרה לו על הלחי מדו־קרב שניהל בצעירותו.
"בתום המלחמה סקורצני נמלט ממחנה השבויים בדכאו, גם זאת כשהוא מחופש לאמריקני, והתמקם בספרד. הוא הפך שם לאיש עסקים מצליח, ולא ממש הסתתר. חי חיי פאר בשמו האמיתי, התראיין, סיפר על קורותיו, וחמור מכול – הקים רשת של הברחת נאצים לדרום אמריקה, שבמסגרתה הוברח לשם גם אדולף אייכמן".
המבצעים המיוחדים של חילוץ הרודן האיטלקי מוסוליני וחטיפת ראש ממשלת הונגריה הורטי הוטלו עליו. היטלר לוחץ את ידו של אוטו סקורצני, 1943 | צילום: Ullstein Bild - גטי אימג'ס
כבר לפני כעשור היה עילם מקור לכתבות שסיפרו לראשונה את הסיפור הבלתי נתפס על האוברשטורמבאנפיהרר שעבד בשירות המוסד. בתיק מחקר שנכתב מאז בידי אנשי מוסד, ונמצא כיום בארכיון המדינה, מתוארים מעשיו של סקורצני במהלך המלחמה. בין השאר הוא שירת ביחידה ששמרה על חייו של היטלר, ופיקד על יחידת קומנדו של האס־אס שחטפה את נשיא הונגריה מיקלוש הורטי מארמונו, כשרצה להיכנע לבעלות הברית. "היטלר העניק לסקורצני את אותות ההצטיינות הגבוהים ביותר, שבועות מעטים לפני שהתאבד", נכתב בתיק. לפי מכון ויזנטל, סקורצני גם השתתף בפרעות ליל הבדולח בעיר הולדתו וינה.
עוד כתבות בנושא
כעשור לאחר הגעתו לספרד התראיין סקורצני בריאיון מצולם, שאפשר לצפות בו היום באתר רשות השידור האוסטרית. לשאלת העיתונאי הוא משיב שיש בבעלותו משרד הנדסה, ושהוא עוסק בתחום הפלדה. כשהוא נשאל אם יש מדינות שפנו אליו כדי לנצל את יכולותיו הצבאיות, תשובתו חיובית. "הראשונה הייתה ארצות הברית. הם רצו שאעשה עבודה מיוחדת כלשהי", אומר שם סקורצני, ומסרב לדבר על פרטי הג'וב. הוא מאשר שגם קובה פנתה אליו, באמצעות שליחים. על עברו הנאצי הוא אומר בריאיון אחר: "הייתי עושה את זה שוב היום". אגב, סקורצני מתראיין ומשיב באנגלית, אף ששנים ספורות קודם לכן, כאשר נחקר בידי האמריקנים בתום המלחמה, הוא שוחח עם החוקרים בגרמנית דרך מתורגמן, מכיוון שלכאורה לא דיבר את השפה.
את קשריו עם ישראל נמנע הנאצי מלהזכיר בשיחות עם התקשורת. "סקורצני היה רברבן לא נורמלי, אבל מעולם לא דיבר על המוסד", אומר עילם. "הוא חשש מהחברים שלו. זו הרי הבגידה האולטימטיבית, לעזור ליהודים".
לשכת גיוס
הקשר הלא צפוי נוצר בעקבות ההתעצמות הצבאית של מצרים בהנהגתו של גמאל עבד אל־נאצר בסוף שנות החמישים. בין השאר פיתחה קהיר מערך טילי קרקע־קרקע, ובישראל עלה חשש שחלקם יצוידו בראשי נפץ לא קונבנציונליים. למלאכת הפיתוח נשכרו מאות מהנדסים וטכנאים גרמנים בעלי עבר נאצי, שכמה מהם היו אפילו בכירים למדי במשטר היטלר. הם נרתמו ברצון למפעל שאיים קשות על ביטחון ישראל, ואולי אף על עצם קיומה. "האנשים האלה חיו במצרים כמו מלכים - אחוזות, כסף - והקימו לנאצר מפעל טילים עם אופציה לגרעין", מספר עילם. "ראש המוסד איסר הראל ראה בכך איום קיומי ואמר שצריך לעשות הכול כדי לעצור את הפרויקט - כולל לחסל את המדענים".
עודד עילם | צילום: באדיבות המצולם
פרשת "המדענים הגרמנים" הסעירה את ישראל הצעירה, והפכה לאחד מנושאי העיסוק המרכזיים של המוסד. ב־1963 הראל אפילו התפטר מתפקידו, על רקע חוסר ההצלחה בבלימת תוכנית הטילים המצרית. מאמצי איסוף המודיעין העלו בין השאר כי לסקורצני, דמות נערצת על המדענים ומפקדם של כמה מהם בעבר, תיתכן השפעה עליהם. בהמשך לכך הגיע הרעיון לגייסו. בספר "איש הסוד" סיפר השר לשעבר ואיש המוסד רפי איתן ז"ל, כי את הרעיון העלה אברהם אחיטוב - בכיר בשב"כ ולימים ראש הארגון, ש"הושאל" באותה תקופה למוסד כדי לסייע במאבק בתוכנית הטילים. בתחילה נתקל אחיטוב בספקנות מצד ראשי המוסד. איתן מעיד שהוא דווקא סבר שהרעיון טוב, ושסקורצני ייענה להצעה - אם בתמורה ישוחרר מהחרדה שליוותה את בכירי הנאצים מאז לכידת אדולף אייכמן בארגנטינה ב־1960.
"היה צורך במישהו שיוכל להגיע אל המדענים", מסביר עילם, "ואחרי עבודה מודיעינית עמוקה, הגיעו למסקנה שהאיש המתאים הוא סקורצני. ואז החלה דילמה קשה, גם בתוך המוסד. איך מגייסים אדם כזה? איך מכשירים את השרץ, ונותנים לו בעצם תעודת ביטוח? המוסד היה אז ארגון קטן, וחלק ניכר מהעובדים בו היו שורדי שואה, או בני משפחות של שורדים ושל נרצחים. מצאתי סיכומי דיון שמצטטים אמירות: בשום פנים ואופן לא, המטרה לא מקדשת את האמצעים, עם ישראל לא יכול לעשות דבר כזה, זה לא מוסרי. מצד שני, היו אנשים שאמרו שהקיום של מדינת ישראל מונח על הכף, והדיון הוא לא על מוסר וצדק, אלא על החיים". הביצוע של משימה כזאת, הבינו במוסד, לא יהיה פשוט גם ברמה האנושית: "צריך להבין שבין מפעיל למגויס יש קשר אישי. אתה כמגייס הופך לדמות משמעותית בחייו".
סקורצני גויס לבסוף ב־1964. רפי איתן, בפרק שנקרא "כשצריכין לגנב מורידין אותו מעץ התלייה", אומר שאנשי המוסד כינו את סקורצני "המפלצת". על משימת הגיוס הופקד אחד מקציני האיסוף, "בחור בעל הופעה אירופית, גבה קומה ואלגנטי, שיצר את הקשר עם הבארונית, אשתו של סקורצני, הקסים אותה ושכנע אותה להפגיש את בעלה עם אחיטוב".
בתיק הארכיון של המוסד מסופר שהרעיה אילזה, בעצמה אחיינית של שר לשעבר במשטר הנאצי, "הייתה אז בת 45, אישה מושכת למדי ושופעת מרץ רב. עיסוקה היה תיווך קרקעות בקנה מידה בינלאומי". קצין האיסוף הישראלי "הציג את עצמו כעובד משרד הביטחון הישראלי בחופשה המנסה את מזלו בשטח התיירות הבינלאומית", כך לפי ארכיון המוסד. פרופ' דני אורבך, בספרו "נמלטים", יודע לספר שהקצין הזה היה רפי מידן. לאחר כמה פגישות עם אילזה, משרכש את אמונה וידידותה, אמר לה הקצין השרמנטי שעמית ממשרד הביטחון של ישראל פנה אליו וביקש שיפגיש אותו עם בעלה. היא העבירה את הפנייה, וסקורצני נענה. וכך הגיע ערב אחד הבכיר הנאצי לשעבר אל לובי בית מלון, לפגישה עם אחיטוב.
"קשה להגזים בגודל רתיעתו של אברהם אחיטוב ממבצע זה", נאמר בתיק הארכיון. "לאברהם, נצר למשפחה שומרת מצוות, יליד גרמניה ותלמיד 'חיידר' - בשבילו היה המגע עם המפלצת הנאצית חוויה מזעזעת שעמדה בסתירה לדרישות המקצוע".
בעדותו המובאת בתיק מתאר אחיטוב עצמו תחושות צמרמורת פיזית שפקדו אותו במהלך הפגישה הראשונה. באחד הרגעים הללו הרכיב סקורצני מונוקל על עינו כדי לקרוא, מה ששיווה לאיש גדול הגוף, מצולק הפנים, בעל העיניים התוקפניות - "דמות נאצית מושלמת". אחיטוב ננער שוב כשישבו יחד במסעדה, ומנהל המקום ניגש לבן שיחו, הקיש בעקביו בחוזקה ובירכו לשלום בגרמנית.
בפגישה הראשונה פתח אחיטוב בשיחה על נושאים כלליים, ודיבר על העולם ועל המלחמה - אך סקורצני חתר אל התכל'ס. "הוא הפסיקני ושאל במה אני עוסק", דיווח אחיטוב. "היה ברור שאין טעם לשחק במחבואים. השבתי שאני איש שירות. אינו מתפלא שהגענו אליו. בזמנים שונים היה קשור עם מדינות שונות ועם חלקן עדיין מקיים יחסים מצוינים. בהחלט הנו נכון להחליף דעות גם איתנו". לגבי חלקו של סקורצני בפשעי השואה כתב אחיטוב: "תמרנתי הלוך וחזור, כדי להיות שלם עם עצמי מבחינה מוסרית ומצפונית".
לפי עילם, הסיפור מסובך יותר. המידע שבידיו, וכך גם תיאר בסיפור שכתב, מעלה שבמוסד החליטו שהדרך להגיע לסקורצני היא "להקים מגע" בבר במדריד, שרבים מלקוחותיו היו נאצים נמלטים. לטענת עילם, הגיוס לא נעשה דרך הרעיה: "זו גרסה לא נכונה. ניסו לעשות זאת, אבל לא הצליחו. הנובלה הקצרה שכתבתי מסתמכת על אירועים אמיתיים – כמובן, הוספתי ושיניתי ועשיתי את זה דרמטי יותר, אבל זה בגדול הסיפור של 24 השעות שבהן שני אנשי המוסד, גבר ואישה, יצרו קשר ראשוני איתו. לשם כך הם הגיעו לאותו הבר וסיפרו שנשדדו. סקורצני, שחשד בזהותם, הציע לעזור לכאורה, והזמין אותם אליו הביתה. שם הוא איים עליהם באקדח – והם אישרו את זהותם כאנשי מוסד, אך אמרו שבאו לגייס אותו".
תסמין ה"לשעברים"
הקשר עם סקורצני נשא פרי. בתיק הארכיון של המוסד מסופר כי הנאצי שכנע את פקודיו מהעבר שעבדו למען מצרים למלא משימות עבורו. בין השאר גויס קצין הביטחון של הפרויקט המצרי, הרמן אדולף ולנטין, שעמד בקשר עם סקורצני אך חשב שהוא עובד למען שירות ביון זר אחר.
איתן מתאר כי באמצעות התחבולה והמידע שנשאב מוולנטין, הושגו בתוך זמן קצר רשימות מלאות ומפורטות של כל המדענים, המהנדסים והטכנאים שעבדו עם המצרים. "רק אחרי מלחמת ששת הימים גילינו לוולנטין את האמת. זה לא הפריע לו כלל, ובמשך שנים אחדות עוד המשיך לעבוד בשבילנו, בידיעה מלאה שמעסיקיו הם אנשי המוסד הישראלי. (...) עד מותו ב־1975, סקורצני סיפק לנו הרבה מל"מ (מודיעין לקראת מבצע) על פעילות מצרית באירופה, וכן ביקר פעם או פעמיים במצרים והביא לנו מידע משם. ...(אבל) הוא לא עמד בציפיות שתלינו בו, ולא גייס לשירותנו מדינאים או פקידים בכירים מצרים".
ראש המוסד ראה בטילים המצריים איום קיומי. מצעד צבאי בקהיר, יולי 1965 | צילום: Gamma Rapho - גטי אימג'ס
סקורצני מצידו הציג בקשה: הוא רצה שהתקשורת הישראלית תפרסם כי ספריו תורגמו לעברית ומשמשים ללימודי אסטרטגיה צבאית בארץ – כפי שאכן היה. פרסום כזה, כך סבר, יסייע לו בתביעה שהתנהלה נגדו באירופה בדרישה לאסור את הפצת ספריו. בניגוד לדעתו של איתן, ראש המוסד דאז מאיר עמית וראש הממשלה לוי אשכול החליטו לדחות את הבקשה.
מתיק ארכיון נוסף של המוסד שעוסק בפרשת סקורצני - תיק קצר הרבה יותר, שרבות משורותיו מושחרות במחיקות צנזורה - עולה כי הנאצי ביקש את עזרת מפעיליו בפתרון בעיות התנועה הבינלאומיות שלו. למשל, מצוין שם שהוא נסע לחגיגת יום ההולדת של אמו בת התשעים בטוסקנה, אך לא חש שם בנוח, וידיד בא לאוספו במטוס פרטי. עוד נאמר שהוא חושש שיוצא נגדו צו מעצר בגרמניה, ושהוא נושא ונותן מול שלטונות אוסטריה על הצו שכבר תלוי ועומד נגדו שם. גם צרפת אסרה את כניסתו לתחומיה.
בקשה אחרת של סקורצני שלא נענתה הייתה מחיקתו מרשימותיו של צייד הנאצים שמעון ויזנטל. "לוויזנטל היה ארכיון גדול, וסקורצני היה ברשימה שלו - גם בגלל חשד לפשעים נגד יהודים במלחמה, וגם בגלל מה שעשה אחרי המלחמה", אומר עילם. "הלכו לוויזנטל וביקשו ממנו שיסיר את השם הזה, והוא סירב בכל תוקף. אז המוסד זייף מסמך, ונתן לסקורצני רשימה שלכאורה הושמט ממנה השם שלו".
עילם אומר כי תהה לא מעט מה היה המניע של סקורצני: "זה לא רק הכסף שקיבל, ולא רק תעודת הביטוח לחיים שלו. הבנתי בדיעבד שהיה שם גם הצורך שלו להיות רלוונטי. במלחמת העולם השנייה הוא היה גיבור לאומי. כינו אותו 'האיש הכי מסוכן באירופה', הוא היה ידוען. וכשנגמרה המלחמה - נכון שהוא הצליח בעסקים, אבל היה חסר לו טעם החיים, להיות במקום שקובע גורלות. ואז בא המוסד והציע לו את זה. מכיוון שהאיש אופורטוניסט, זו הייתה מבחינתו הזדמנות. הנרקיסיזם שלו היה לדעתי מניע שהאפיל על כל דבר אחר. הוא היה איש אמיץ, החלאה, וזה היה מרכיב חשוב בדימוי העצמי שלו, שהלך ונשחק. הוא ניסה להתראיין, למכור את סיפוריו, אבל זה כבר לא עניין איש".
כמו הרבה "לשעברים".
"כן, כאלו שרואים בטלוויזיה", הוא מחייך. "זה לא כתוב בשום מקום, אבל מהניסיון שלי אני בטוח שזה אמצעי לחץ שהמוסד זיהה. כשאתה מגייס מישהו לעבוד בשבילך, אתה מחפש מניעים ונקודות חולשה אצלו, כדי לתת מענה לרצונות ולצרכים שלו. אתה מציע אפילו לממש לו את החלומות, ובתמורה הוא יעשה דברים בשבילך".
למיטב ידיעתך, זה הגיוס הכי יוצא דופן בתולדות המוסד?
"אני לא אוהב לעשות השוואות, אבל יש פה אלמנטים יוצאי דופן. תראי, מגייסים גם מחבלים שעשו דברים נוראיים, ועדיין זה שונה מיצירת קשר עם נאצי. אלו עוצמות אחרות של דילמה. אנחנו מדברים על תחילת שנות השישים, רק 15 שנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה, הכול עוד טרי ומבעבע. בעקבות משפט אייכמן הכול צף מחדש בתודעה הציבורית הישראלית. ומיד אחר כך – מגייסים נאצי".
| צילום: ללא
לבד מלכידתו של אייכמן, אומר עילם, המוסד לא שש לעסוק במרדף אחר פושעי מלחמת העולם השנייה. "זה לא תרם ישירות לביטחון ישראל. המוסד היה אז ארגון קטן, המון משימות, אויבים מכל כיוון, וזו משימה של צדק היסטורי שהייתה חשובה מאוד - אבל חשוב יותר לדעת שהסורים לא פולשים מחר, או להכיר את מבנה הצבא המצרי. הסיפור של אייכמן היה מהבחינה הזו ציון דרך. זה הקפיץ את המניות של המוסד לגבהים, ופתאום בארגון היו מבסוטים מהסיפור, והייתה התעוררות מסוימת בנושא של ציד נאצים.
"המוסד ניסה פעמיים להתנקש באלויס ברונר. פעם הוא איבד עין, פעם כמה אצבעות – אך לא נהרג. ניסו להתנקש גם בקלאוס ברבי בדרום אמריקה. בוולטר ראוף, ממציא משאיות הגז. אחרי יוזף מנגלה רדפנו הרבה שנים, אבל לא הקצינו מספיק משאבים. יכולנו לעשות יותר. אני לא בא בטענה, יותר מביע אכזבה. כי זו הייתה המציאות: היו הרבה משימות והמון נושאים בוערים. והראיה היא שבסוף פירקו את היחידה שעסקה בכך. ב־1977, כשבגין עלה לשלטון, הוא כינס את ועדת ראשי שירותי הביטחון והוציא מכתב שמורה לחדש את המרדף אחר הנאצים. ראיתי את המכתב, שדרש רשימת שמות, וגם את תשובת המוסד. המוסד חידש את המרדף, אבל כמעט בעל כורחו. לא ראיתי התלהבות יתר".
דיברת עם אנשים מהמוסד שהיו בקשר עם סקורצני?
"בזמנו. כן".
היית מעורב בעצמך בדברים דומים?
"בטח, אני בא מהמבצעים. הייתי קצין איסוף. אדם שפועל בזירות שונות, כל פעם בזהות אחרת, בטכניקות אחרות".
אין פה אדמו"רים
סיפורו של סקורצני מובא גם בספר "נמלטים" מאת פרופ' דני אורבך, שעוסק בשכירי חרב נאצים שנשכרו על ידי שלל מדינות בתקופת המלחמה הקרה. "סקורצני גויס ב־1964, כשבישראל כבר הבינו שהטילים המצריים לא מסכנים את המדינה", אומר לנו אורבך, "אבל פרשת המדענים הגרמנים כבר הפכה לכזה סקנדל פוליטי, שהוא סיכן את היחסים הבינלאומיים של ישראל עם מערב גרמניה ועם ארצות הברית, והיה צריך למצוא לכך פתרון. הפתרון היה יכול להיות משיכת המדענים ממצרים לגרמניה, בשילוב של איומים ופיתויים. סקורצני היה אמור לשמש סוכן השפעה: לגייס את הרמן ולנטין, ששירת תחתיו באס־אס, וככה להשיג מידע על הפרויקט, שיסייע במשא ומתן מול הגרמנים.
החליטו ועשו. איש המוסד אברהם אחיטוב | צילום: Shamira, באדיבות ויקיפדיה
החליטו ועשו. איש המוסד רפי איתן | צילום: מרים צחי
"זה חשוב כי ב־1965, כחלק מפתרון הפרשה, הייתה עסקת נשק סיבובית מורכבת בין גרמניה המערבית, ארה"ב וישראל – שכללה בין השאר הכרה של גרמניה המערבית בישראל, ורצו להוציא את סיפור המדענים הגרמנים מהתמונה, שלא יפריע. כך שהגיוס הזה היה חתיכה קטנה בפאזל הרבה יותר מורכב".
להשתמש בשירותיו של נאצי בכיר לשעבר, זה גיוס קיצוני יחסית להיסטוריה של המוסד?
"יש מעט מאוד אדמו"רים בעולם הריגול", מחייך אורבך. "מגייסים אנשים מפוקפקים, זה מה שעושים בעולם הזה. האם ישראל עבדה עם נאצים? בטח, גם עם נאצים הרבה יותר גרועים מסקורצני. הדוגמה הכי מובהקת היא ולטר ראוף. סקורצני לא היה מעורב בשואה. שמעון ויזנטל טוען שהוא היה מעורב בשרפת בית כנסת בליל הבדולח, אבל ולטר ראוף היה ממציא משאיות הגז, וראש האיינזצגרופן שהייתה אמורה להשמיד יהודים בארץ ישראל. אין יותר מעורב בשואה מראוף.
"והוא עבד למען מדינת ישראל, אם כי בביון של משרד החוץ, לא במוסד. זה היה עוד לפני הקמת המוסד, בשנת 1949. מי שהפעיל אותו היה שלהבת פראייר, שהיה אחר כך אבי תוכנית הגרעין הישראלית. ראוף היה יועץ בסוריה, הסתכסך עם המשטר שם ורצה לנקום. אז כשהוא היה באיטליה, בדרך לדרום אמריקה, פראייר מצא אותו. הוא שאל אותו מה הוא עשה במלחמה, וראוף שיקר שלא היה לו קשר לעניין היהודים.
איש מוסד בין הנאצים. הלווייתו שלסקורצני בווינה, 1975 | צילום: איי.פי
"ראוף לא רק העביר לישראל מידע שהיה ברשותו, הוא שקל לרגל למען ישראל במצרים. גיליתי במקרה בארכיון ויזנטל ראיות לכך שראוף התעניין כבר ב־1950 בדיור במצרים. כנראה הוא חשב באמת לעבור לשם ולרגל".
הצורך, אומר אורבך, יגבר לרוב על השיקול המוסרי וההיסטורי. "אפילו איסר הראל, ששנא את כל הגרמנים ומבחינתו כולם היו נאצים, ייסד את שיתוף הפעולה המודיעיני בין ישראל למערב גרמניה. זה רק מראה את החשיבות העליונה של הצורך. המוסר מופיע אחרי שהצורך נעלם. הנאצים כבר לא יכלו לסכן את מדינת ישראל ב־1949, אבל האויבים מסביב כן. ואז השאלה היא אם לתעדף את שלום המדינה הישראלית בהווה, על חשבון ההיסטוריה היהודית. ההחלטה מבחינת האנשים אז הייתה ברורה. לכן גם חתמו על הסכם השילומים".
אתה מסכים עם האמירה שהמוסד לא שש לרדוף נאצים?
"אף פעם לא ששו למשימה הזאת, כי לא היה באמת צורך, זה הגיע מתוך מוסר נטו. לפעמים זה עלה למעלה, כי טראומת השואה הייתה חזקה בישראל. למשל, את לכידת אייכמן אי אפשר לנתק מגל אנטישמיות ששטף את כל העולם ב־1959. היום חושבים שלפחות חלק מהגל הזה, בגרמניה המערבית, היה פרובוקציה סובייטית. אבל זה הניע את המוסד. היה אז גם ניסיון התנקשות באלויס ברונר בסוריה, אבל בגדול זה בא וחלף. ב־1968 החליטו לא להתעסק בזה כמעט. באמצע שנות השבעים התקבל ב'צומת', מחלקת המוסד שאחראית על הפעלת סוכנים, מידע על ביקור של ברונר באירופה. המידע היה לא נכון, אבל בכל מקרה לקח לצומת כמה חודשים להעביר אותו ל'עמל', המחלקה שעסקה בציד נאצים, אף שהיה ביניהן מרחק של שלושים מטר באותו מסדרון".
איך אתה מסביר זאת?
"בירוקרטיה, חוסר עניין, זה נדחק מטה ברשימה של מטלות דחופות יותר. מה שבאמת הביא לקהיליית המודיעין הישראלית את המעמד שהיא הייתה צריכה מול האמריקנים, היה כשהשיגו דברים שסייעו למערב מול ברית המועצות, ובהם הנאום הסודי של חרושצ'וב שגינה את סטלין. כשבגין, שהתנגד להסכם השילומים, עלה לשלטון, הוא אכן דרש מהמוסד לחזור לציד הנאצים, אבל טאטאו את זה מתחת לשטיח. הקימו מחלקה שהיו בה שני אנשים, וזה הלך ודעך. היה ניסיון לחסל את ראוף, אבל בסוף לא יצא מזה כלום".
להערכתך יש גם היום מקבילות לעבודה של המוסד עם סקורצני?
"אני בטוח שעובדים עם אנשים שהם לא בעלי אמות מוסר גבוהות. היו על סקורצני ויכוחים, היו ניצולי שואה במוסד שהתנגדו לזה בחריפות, אבל בסופו של דבר – הצורך גבר".
הוא מזכיר סיפור שמופיע בתיק הארכיון של המוסד על סקורצני: המפעיל הישראלי מדווח על שיחה שעסקה בנושאים רבים, "ממלחמת וייטנאם ועד לבעיית האפרטהייד בדרום אפריקה. הוויכוח היה לפעמים סוער, ובמיוחד כאשר פיתח שוב את התיאוריות הגזעניות שלו", נכתב שם. ואורבך חותם: "חייבים להודות שיש משהו כמעט משעשע בכך שמזדעזעים מגזענות של בכיר נאצי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il