צביה סביר מכפר־זיתים בגליל התחתון היא המומחית מספר אחת בישראל למנחות סולת. לאחרונה אף הביאה לייסוד קו ייצור של סולת כשרה וטהורה למקדש בחברת טחנות הקמח "שטיבל".
אבל מפעם לפעם סביר מתירה לעצמה לפנות לתחומים נוספים בהווי המקדש. וכך, כיום היא פועלת בתחום צמחוני פחות: טיפוח עדרי בקר וצאן הכשרים לשמש כקורבנות.
הבעיה הקשה: על פי תקנות מחלות בעלי חיים (סימון צאן) התשל"ט־1978, נאסר על בעל עדר צאן או בקר להחזיק בכבשים, עיזים או פרות שאינן מסומנות בתגים. הנוהג הקיים הוא להצמיד את התג אל אוזן בעל החיים ובכך לנקב אותה, מה שהופך את הבהמה מיד לבעלת מום הפסולה לקורבן.
הכי מעניין
"בכל חודש במקדש נזקקים לכשבעים כבשים - לשני קרבנות התמיד בכל יום, ושניים למוסף שבת", מזכירה סביר. "בראש חודש מוקרבים שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים, וכן על זו הדרך. בשביל כל זה יש להכין עדרי צאן ובקר לא קטנים".
תג הזיהוי הנדרש כיום משמש לטיפול השוטף של החקלאי: הוא מוכיח שהטלה קיבל חיסון נגד קדחת מלטה, העוברת מבעלי חיים לבני אדם, ובכלל לצורך מעקב וטרינרי. בנוסף התג חשוב לזיהוי הצאן במקרה של קנייה ומכירה ובמקרה של גנבה, לדברי סביר, אולם דווקא בעלי עדרים שסובלים מגנבות מתעניינים מאוד באפשרויות זיהוי חלופיות: "כאשר גונבים צאן או בקר כיום, כל מה שהגנב נדרש לעשות כדי לטשטש ראיות הוא ליטול מזמרה ולגזור את התג", היא מסבירה.
רועה וצאנו, נובמבר 2025 | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
זיהוי חלופי של כל פרט בעדר יכול להתקיים במחיר זול יחסית בעזרת בדיקת דנ"א, אולם זו דורשת כמה ימים עד למתן תשובה ואיננה יעילה דיה. לצידה קיימת צורת זיהוי נוספת שמקובלת מבחינה חוקית במדינות באירופה, אולם רק בנוסף לתג האוזן: מעין גלולת קרמיקה הנושאת שבב אלקטרוני שהפרות או הכבשים בולעות.
"הגלולה נתקעת במיקום מסוים במערכת העיכול שלהן ולא ממשיכה הלאה, ובעזרת סורק אפשר לגלות את זהותו של כל פרט בעדר", היא אומרת. "זה זיהוי ודאי מצוין שיעיל למניעת גנבות, לכן באירופה אוהבים את זה.
אם הרשויות יתעקשו שאי אפשר להסתפק רק בגלולה הזו ושנדרש סימן זיהוי נוסף, אפשר ליצור קולר מיוחד שיישבר אם ייתפס בחפץ כלשהו, כך שבעל חיים לא ייחנק ממנו. לקולר הזה יוצמד תג הזיהוי, וכך לא תידרש הטלת מום בבהמה כפי שנעשה כיום".
בהשראת חותמות השעווה מימי קדם, שמקבלי האיגרות נאלצו לשבור בטרם היו יכולים לקרוא אותן, היא מציעה דגם דומה, מודרני יותר, לצורך זיהוי בעל החיים: סגירת הקולר על צוואר הבהמה בהטבעה מחומר פלסטי שביר, שיוצמד לאבזם הקולר כך שכל ניסיון להסירו ישבור את החותם. אגב, ייתכן שאין כל צורך בשינוי לשון החוק בעניין, כי זה איננו מתעקש דווקא על ניקוב אוזנה של הבהמה לצורך הצמדת התג.
המניעים של סביר אינם בהכרח רווחת בעלי החיים או מניעת סבלם אלא רצון לחדש ימינו כקדם בהר הבית, ובכל זאת היא מציינת שנוסף בהחלט גם השיקול הזה: "ניקוב אוזן הבהמה גורם לכאבים חזקים ואף לחולשה ממושכת של הטלה או הגדי, חולשה שעלולה להימשך ימים אחדים. התג עצמו עלול להסתבך בענפי עצים, שיחים או גדרות ולהביא לתלישת אוזן הבהמה, מה שקורה לא פעם". זו עוד סיבה לעבור אל גלולת השבב ואל התג התלוי בקולר.
אך כשהצעתי לה לקדם את השינוי בעזרת חברי כנסת מהשמאל, בטיעון המנצח של טובת בעל החיים, ענתה סביר שאינה מעוניינת לטשטש את המניע האמיתי.
על פי הרשום בתקנות החוק, עלות התקנתו של תג זיהוי כיום היא 22 שקלים ליחידה, סכום בלתי מבוטל למגדלים. כמוסת קרמיקה, השבב שבתוכה, הסורקים האלקטרוניים והקולר השביר עם ההטבעה הפולימרית יעלו ודאי לא פחות מכך; לכן סביר שוקלת לערוך התרמה כדי לאפשר את הנעת התהליך. היא משוכנעת שהשימוש בתג אלקטרוני מתקדם וחדשני יסייע במניעת מעשי רמייה ובהסדרת התחום הפרוץ באופן שייטיב גם עם רשויות החוק.
לפיכך היא לא שוללת סבסוד מצד המדינה כדי לאפשר את התמורה, ומציינת שבמדינות אחדות אכן מסבסדים את כמוסות הזיהוי הללו מתוך הבנת חשיבות העניין. אם זה טוב במניעת צער בעלי חיים וגם רווחי למדינה, ודאי נשמח לאמץ את התקן האירופי הזה ובכך נאפשר את סלילת דרכם של רבים מהעדרים הללו היישר אל המזבח.