רעם סוללת התותחים הסמוכה לביתה של ד"ר אורנה שמחון, מנהלת מחוז הצפון במשרד החינוך, מלווה את שיחתנו. כתושבת אבן־מנחם, הסמוך לגבול בגליל המערבי, היא חוותה את כל התלאות שעברו על תושבי קו העימות. "במבצע חיצי צפון פונינו מהבית, ועכשיו, בגלל שאנחנו גרים ממש על הגבול, יש לנו אפס זמן התרעה לפני נפילות. יש כאן תכונה רבה, גם של כניסות חוזרות ונשנות למקלטים וגם של פיצוצים אינסופיים מעל היישוב, וגם התותחים פה לידנו מחרישי אוזניים. אז גם כשיש הפוגה שומעים את הבומים של כוחותינו. זה לא נעים בלשון המעטה, ואני מקווה שהפעם הצבא יעשה את מה שצריך כדי להסיר את האיום מעל תושבי הצפון. היישובים בקו העימות והערים הגדולות כמו נהריה סובלים מאוד. המערכה הפעם היא בכל הארץ, אבל הצפון חוטף פעמיים – גם מאיראן וגם מלבנון, ולפעמים בו זמנית".
למרות המצב הרעוע הם לא מתכוונים ללכת לשום מקום, וגם ילדיה של אורנה גרים בסביבה. "הבן נשאר לגור במושב עם שלושת ילדיו. הם נעו ונדו בזמן הפינוי, עברו ארבעה מקומות בתוך חודשים ספורים - תארי לעצמך מה זה עושה לילדים. ויש לי בת בנהריה שבעלה מגויס למילואים והעיר מטווחת מאוד, אז גם שם לא פשוט".
כתושבת הצפון שנים רבות היא עברה מערכות צבאיות שונות, וזה נותן לה פרספקטיבה נוספת על מורכבות המצב הנוכחי. "כשפינו אותנו לא ספגנו את הטילים, אבל הייתה פרידה מהבית. כל כך טראומטי להיות מפונה ועקור בארצך, שאנשים בצפון לא רוצים לזכור את התקופה. הייתי רוצה למחוק אותה מהזיכרון שלי. אולי זו הסיבה שעכשיו אנשים לא מדברים על עזיבה, למעט קריית־שמונה, שם חלק גדול של האוכלוסייה יצא להפוגות, אבל במרבית היישובים אנשים נשארים כי הם מבינים שזה קרב על הבית. חיזבאללה רוצים לגרש אותנו, ואנשים נאחזים בקרקע, עם כל הקושי".
העובדה שאנשי הצפון נשמעים להוראות פיקוד העורף, היא מדגישה, היא שמאפשרת את ההישארות במקום. "בלי עין הרע, ביחס לכמות חומר הנפץ שנוחת כאן בכל יום, מספר הנפגעים, שכואב על כל אחד מהם, הוא מצומצם למדי. אנשים מגלים משמעת ברזל וחוסן, ופחות שומעים בכי ונהי הפעם. הם מוכנים לספוג כדי לאפשר לצה"ל להרחיק את האיום. גם הילדים מתורגלים, אני רואה אפילו את הנכדים שלי, הם כמו שעון שווייצרי באזעקות והולכים ברוגע לאזור מוגן, ובכל פעם שהם מגיעים למקום חדש הם בודקים איפה הממ"ד או מתיישבים בפוזיציה שהם יוכלו להתפנות מהר. הילדים גדלים עם חוסן מסוים אבל גם עם קשיים, ואנחנו במערכת החינוך מטפלים בהם".
לקראת החזרה של תושבי הצפון לביתם לפני כשנה החלו תהליכי שיקום, אולם המערכה החדשה עצרה את התהליכים ואף החזירה את המצב לאחור. "עסקנו בשיקום וצמיחה, תושבים חזרו, חוץ מקריית־שמונה הגענו כמעט למאה אחוז, ובמקומות מסוימים אפילו ראינו צמיחה בזכות הגעת אוכלוסייה חדשה. בית הספר במטולה לא נפתח השנה והתחלנו להיערך לפתיחה בשנה הבאה, אבל עכשיו נראה מה המלחמה הזאת תעשה לתושבים. אנחנו הולכים בצעד תימני, צעד קדימה ושניים אחורה".
בניית אמון מחודש
איך אתם מתמודדים עם מה שקורה בקריית־שמונה? לפני שבועיים אמרה אסנת רון, מנהלת אגף החינוך בעיר, שעשרות אחוזים מתלמידי בתי הספר היסודיים לא רכשו את הקריאה.
"אני לא הולכת אחרי סיסמאות ולא מתרגשת ממי שרץ לתקשורת להגיד בלי כיסוי שכל ילד שני לא קורא. זה לא ראוי, לא נכון ולא לכבודה של קריית־שמונה. אנחנו במערכה חודש ימים, זאת אומרת שהילדים הפסידו 22 ימי לימודים, עיכוב של חודש לא מונע מילד ללמוד לקרוא. נכון, יש פערים מצטברים כי הייתה מלחמה קודמת וילדים נדדו בין בתי ספר. עשינו מאמץ עליון לצמצם פערים. אף אחד לא עומד מאחורי האמירה שכמות כזו של תלמידים לא קוראים, בינתיים אף אחד לא מדד את זה. נכון שיש פערים, בכל המקומות ובכל שכבות הגיל, ואנחנו צריכים לגשר עליהם".
למה קריית־שמונה שונה?
"מתוך 26 אלף תושבים 23 אלף חזרו. בין עשרת אלפים ל־12 אלף תושבים נשארו ביישוב ולא יצאו להפוגות. זאת עיר גדולה שפונתה, והיה צריך לשקם את האמון שאפשר לחיות שם, חלק מהתושבים לא רצו לחזור במרץ בשנה שעברה אלא חיכו לסוף שנת הלימודים. ההנהגה של קריית־שמונה ביקשה להמשיך את הפינוי ואפילו הלכה לבג"ץ נגד הממשלה. הממשלה לא צידדה בזה מחשש שהעיר תתרוקן עוד יותר.
"אנחנו עשינו מה שאפשר כדי לפתוח בזמן את מערכת החינוך, שיפצנו את המוסדות באפס זמן, סגרנו בתי ספר של מפונים ופתחנו אותם בעיר. חלק מהמהלכים שעשינו היו נגד הזרם. אני לא שופטת את הרשות המקומית, היא הקשיבה לתושבים ורצתה לתת מענה, אבל בסופו של דבר המאבק הזה פגע בעיר לדעתי. אז התושבים חזרו למרות הספקות, ועכשיו, אחרי שסיפרו להם שכבר אין סכנה, הם שוב רצים למקלטים. אז הם מעדיפים לצאת משם. זאת קהילה חבוטה מאוד שאיבדה את האמון, וצריך לשקם אותו בהנהגה נחושה שאומרת שאנחנו פה למרות הכול, ונפעיל את הלחץ על מי שצריך כדי להסיר את האיום. אני לא שופטת גם את התושבים, שחלקם לא ממוגנים ושומעים את הנפילה לפני האזעקה, זאת לא חוויה שכל אחד יכול להכיל. צריך להסתכל על זה כאירוע גדול, כי קריית־שמונה היא עיר מחוז ועוגן קריטי שנותן שירותים לכל הסביבה. אבל דרוש שילוב ידיים עם התושבים וההנהגה ברשות. התפקיד שלנו הוא לסייע לעיר ככל האפשר, עכשיו וביום שאחרי".
אפשר ללמוד גם מרחוק
ד"ר אורנה שמחון בת 64, נשואה לשר וח"כ לשעבר שלום שמחון, להם שני ילדים, חמישה נכדים ויקב ומשק במושב. היא שימשה בתפקידי ניהול שונים במשרד החינוך עד שנבחרה בשנת 2007 לנהל את מחוז הצפון. במקביל בין השנים 2017־2020 ניהלה גם את הטלוויזיה החינוכית.
מבחינת שמחון, המטרה היא לשמר את השגרה כמה שאפשר ולתחזק את הקשר עם התלמידים. במקומות שפיקוד העורף מאפשר בהם, הם חתרו לפתיחת מוסדות החינוך, ובמקומות אחרים השקיעו בלמידה מקוונת. "אפשר להגיד שזה לא תמיד עובד ושהתלמידים לא נכנסים, אבל למידה מקוונת היא כן סוג של למידה והיא קשר עם התלמידים. נתַנו למורים הכשרות רחבות איך להשתמש בה נכון, הן ללמידה והן לקשר אישי. גננות ממשיכות את הקשר בזום או בשיחות וידאו אישיות וגם שולחות ערכות פעילות. יש דברים מקסימים בגנים כמו קבלות שבת, חלות ושירים. פתחנו מפ"לים (מרכז פעילות לילדים), גם הנכד שלי הלך לחֶברתון כזה אצלנו כל יום לשלוש שעות בצהריים עם מדריכים וגננת. למרות איום הטילים, מנהלים, גננות ומורים מבקרים את התלמידים בבתיהם.
עוד כתבות בנושא
"בחינוך המיוחד פתחנו היכן שאפשר, ובמקומות אחרים המורים והמטפלים הגיעו לבתי התלמידים. אנחנו עובדים בתיאום עם פיקוד העורף, ככה הצלחנו לפתוח את כל מערכת החינוך במועצה המקומית כפר־כמא שבגליל התחתון בחדרים ממוגנים. לא היה מצב שהפסקנו את הלמידה, שמרנו על רציפות".
רבים רואים בזה פלסטר לא מספק. לא עדיף לוותר כעת ולהשלים את הלמידה בזמן אחר?
"מה האלטרנטיבה, לא ללמוד? זה מורכב וקשה, אבל זאת ברירת המחדל שלנו, אנחנו לא יכולים לשלוח מורה פרטי לכל ילד. זה לא אופטימלי אבל גם לא כל כך גרוע כמו שמציירים את זה. גם באוניברסיטאות הכי טובות בעולם יש קורסים מקוונים. אין להשוות סטודנטים לתלמידים, בטח בגיל צעיר, אבל זה אומר שלמידה איכותית יכולה להתרחש מרחוק. צריך את התנאים המתאימים: מורה טוב, משמעת של תלמיד ושיתוף פעולה של ההורים".
בכל יום המפקחים מקבלים ממאגר הנתונים של משרד החינוך מידע על נוכחות בכל בית ספר ומעבירים להם אותו למעקב. "אנחנו רואים שהנתונים עלו, בהתחלה היה קשה אבל לאט־לאט המצב השתפר. אם ילד לא נכנס לזום יותר משלושה ימים, מבחינתנו הוא כאילו לא הגיע לבית הספר ואנחנו בודקים. במקרה כזה ההורה לא יכול להיות אדיש. כמו שביום רגיל הוא שולח אותו לבית הספר עם סנדוויץ', ככה הוא צריך לדאוג להושיב את התלמיד. אם יש שיתוף פעולה עם ההורים זה עובד מצוין. הלמידה מותאמת, מובן שמתחשבים בסיטואציות שונות, ואם הילדים לא ישנו כל הלילה מתחילים מאוחר ומרעננים את המערכת. כדי לאוורר את התלמידים החזרנו את הפעילות הבלתי פורמלית במרחבים מוגנים, משרד החינוך השקיע תשעה מיליון שקלים בפעילויות הפוגה לילדי קו העימות".
ובכל זאת, הזמן עובר והמשבר נמשך ופער הידע נצבר. איך מגשרים עליו?
"מאז חרבות ברזל אנחנו עושים כל הזמן הערכות מצב לגבי התלמידים ופערי הידע, ולפי זה בנינו מתווי למידה ובגרויות. בתקופת הפינוי נתנו הקלות בבגרויות וחומר ממוקד. השנה האירוע הרבה יותר רחב וכולל את רוב תלמידי ישראל, אז נתנו לכולם הארכת זמן והורידו חומר. אם המצב יימשך אחרי פסח ניתן מתווה מיוחד לילדי קו העימות".
ייווצר מצב שלבוגרי מערכת החינוך לא יהיו מספיק יכולות וידע, לא?
"אנחנו בקשר עם המל"ג ומקבלים את האישור שלהם, אבל צריך להיות הוגנים, צריך לראות כמה זמן התלמיד לא למד ביעילות מאילוץ ביטחוני ולתת מענה. תלמיד שכל היום חוטף בומים ורץ עשר פעמים למקלט לא בדיוק מרוכז, זה לא מצב רגיל ולא למידה יעילה. הם לא אשמים שיש מלחמה. עם זאת, אף פעם לא ויתרנו על הבחינות החיצוניות, גם אם היה לחץ גדול לתת רק ציונים פנימיים. לא רצינו להזיק לתלמידים כי הם צריכים בסוף להגיע למוסד להשכלה גבוהה ולהצליח. אגב, בשנה שעברה ראינו שתלמידי ההקלות שמרו על ההישגים ואף הצליחו יותר".
"אין מחסור במורים"
לא רק בהיבט הלימודי רואה שמחון עמידות גבוהה של התלמידים, גם מבחינה מנטלית היא מוצאת בתלמידי הצפון הבטחה גדולה לעתיד. "הם מתנדבים בכל מה שאפשר, אריזת סלי מזון, מד"א, כבאות, עזרה לקשישים ופעילויות לילדים. יצאנו בפרויקט התנדבות, וההיענות הייתה מדהימה. הם עושים דברים נפלאים, יוצרים תוכן, מתאגדים יחד ועושים דברים כדי לסייע לאחרים".
אבל התמונה מורכבת, וחיים תחת איום מולידים מצוקות, היא מודה. "יש גם תופעות אחרות. אנחנו מאתרים יותר תלמידים עם סימני חרדה ופחדים. הבדידות מעמיקה כי לא יוצאים מהבית, וההיבטים החברתיים נפגעים. זה נכון גם למבוגרים, הרבה אנשים נמצאים ממש בקצה - בהנהגת הרשויות, מנהלים, מורים והורים שהמשאבים הנפשיים שלהם מדוללים. צריך להכיל ולהרגיע אותם ולתת תקווה, והרבה לבלוע את חיצי הביקורות והעלבונות, כי כל אחד מגיב אחרת לסיטואציות כאלה. במסגרת החלטת ממשלה נתַנו מאות מיליוני שקלים לבתי ספר ולרשויות מקומיות להוביל מהלכים של חוסן, ויצרנו תוכניות חדשות בתוך בתי הספר כדי להתמודד עם נערים בסיכון. מספר התלמידים שפונים לקבל מענה רגשי הרבה יותר גדול מבעבר, אנחנו כל הזמן מנסים לסגור את הפער שם ולמצוא מטפלים כדי לטפל בנזקים המצטברים".
שמחון מדגישה כי ההשפעה של קולות המלחמה והריצה למקלטים לא שמורה רק לתלמידים. "אנשי החינוך עברו אינסוף סיטואציות משבריות בעצמם, גם עליהם עברו כל תלאות המלחמה והם הוכיחו איזו מסירות והקרבה יש להם. לאורך הדרך הם גם סיכנו את עצמם לא פעם, נסעו תחת אש לגן או לבתי הספר, כשהם דואגים לילדים שלהם בבית. המנהלים והמורים מחזיקים מציאות מלאה בחוסר ודאות, בכל רגע המתווים משתנים, אנשי צוות מתגייסים, צריך להכין מערכת חמישים פעם ולתת מענה חברתי ורגשי.
"אנשי החינוך מלווים גם את ילדי המגויסים ותומכים בהם, ולהבדיל מחבקים ילדים שאיבדו קרוב משפחה. רק השבוע ביקרתי את משפחת פרץ, שם שלושה ילדים איבדו את אביהם אורי. בשבוע שעבר נהרגה סטאז'רית להוראה, נוריאל דובין, היא לימדה בבית ספר הגומא בכפר־בלום, ובדרך חזרה מפעילות חינוכית בלתי פורמלית היא נהרגה. תראי איזו הקרבה מדהימה. גם אימא שלה מורה בבית ספר מצפה גולן בבני־יהודה. לא מעט אנשי חינוך נפגעו בעצמם במלחמה או איבדו קרוב משפחה".
בבתי הספר הכניסו את מרכזי החוסן, עיבו את המערך הטיפולי והעניקו תמריצים לאנשי טיפול. במקביל הנחתה שמחון את המנהלים להקצות חלק מתקציב תקומה או תוכנית גפ"ן לתמיכה רגשית בתלמידים ובצוות. במחוז הצפון מקיימים פעם בשנה ריטריט למנהלים וסדנאות עם המפקחים, וכעת נוספו סדנאות חוסן לגננות ולמורים והחלו קורסים לחיזוק מנטלי.
למרות המציאות המאתגרת, שמחון טוענת שאין מחסור חמור באנשי חינוך בצפון. "לפני 7 באוקטובר הצלחנו לאייש את כל המשרות. בחברה הלא־יהודית, שהיא 55 אחוזים אצלנו, יש עודף מורים. בממלכתי ובחמ"ד אם היה מחסור הוא היה נקודתי, ובדרך כלל של מורים למתמטיקה ואנגלית, והצלחנו לצמצם את הפער. בתקופת הפינוי היה הרבה יותר קשה, כי מורים היו צריכים להגיע לכל הארץ, היינו צריכים המון כוח אדם לכל בתי הספר הארעיים שפתחנו, אז גייסנו מורים בפנסיה והבאנו גם מתנדבים עם מקצועות ייחודיים.
"הפרסומים בתקשורת על מחסור ב־700 מורים לא קשורים לדרך שבה המערכת עובדת. כדי לגייס מורים לפני תחילת השנה אנחנו מבקשים מהמנהלים לדווח כמה מורים חדשים הם צריכים, לפי מספר הפורשים או היוצאים לפנסיה. לפי המיפוי אנחנו מגייסים, ומצמצמים את הפער עד תחילת השנה. אני מעריכה ששנה הבאה יהיה יותר קשה לגייס, אבל במחוזות אחרים המצוקה הרבה יותר גדולה.
"קשה לתחזק את כוח האדם כי הוא נשחק מאוד; הרבה מנהלים פרשו מאז השיבה הביתה. ברור לי שלא כל מורה ירוץ ללמד במטולה או בגליל עליון, ולכן קיבלנו אישור לתמריצי מורים בצפון, לשימור ולגיוס. אני מאמינה גדולה באנשי החינוך, מאז הקמת המדינה התפקיד שלהם הוא לבנות את החוסן הלאומי ואת עמוד השדרה הערכי, והם עושים את זה בצורה מעוררת השראה. בזכותם יש אורך רוח לעם הזה להבין את המצב, ולתת לצה"ל את מרווח הנשימה לעשות את עבודתו. הילדים הם ההון האנושי של המדינה, ובזכות המחנכים הוא ההון הכי טוב שיש".
בתקופת הפינוי הייתה לשמחון תוכנית סדורה להחזרת מוסדות הלימוד לפעולה, וגם הפעם היא שואפת לכך. "בנינו בתי ספר בחודש וחצי מחול ואדמה, ואחר כך במו ידיי ניקיתי ושטפתי בית ספר כדי שנספיק להביא את התלמידים בחזרה. משרד החינוך נתן לי את המעטפת לכל מה שדרשתי, ודרשתי הרבה – משאבים, הקלות, ציוד, תקציב – נתנו הכול. אנחנו נוכחים בשטח 24/7, כל בוקר הערכות בחדר מצב מיוחד, ואז עוברים לפגוש את התלמידים, לראות את המורים ולשמוע את המנהלים, ומזה לדעת מה לבקש עבורם. ובמקביל צריך לנהל שגרה, צריך להכין את שנת הלימודים הבאה, לפרסם מכרזים, לבנות מבנים, לקלוט מורים – העבודה לא נעלמת כשיש מלחמה, יד אחת אוחזת במגל ויד אחת בחרב".
איך ייראה היום שאחרי?
"אנחנו לא יודעים מתי הוא יגיע, אבל אין ספק שהתלמידים יהיו זקוקים למענה רגשי מוגבר ולמנה גדולה יותר של פעילות חברתית, כי יש להם חסך מהתקופה הזאת. אנחנו נעסוק בהעמקת הקשר לארץ והשייכות אליה כמענה ערכי לתקופה הזאת, גם דרך טיולים. כדי לצמצם פערים נרכז מאמץ בתלמידי מעברים, ילדים סביב כיתה א', מי שעובר לחטיבת הביניים או לחטיבה העליונה ותגבור לניגשים לבגרות. במקביל נעריך את הקשיים כדי להבין את הנזקים ולתת להם מענה".
את בתפקיד כבר הרבה שנים. אחרי שנים קשות כל כך, יש מחשבה לעזוב?
"הכי קל וכיף לטוס לטייל בדרום אמריקה, אבל אני מרגישה מחויבת לתלמידים, לשיקום המערכת ולמימוש התוכנית שבנינו. אני לא נוטשת מערכת כי קשה לי. כשיש אתגרים אני נרתמת. אני מאוד אופטימית, ציונית נלהבת, מאמינה גדולה בחינוך, בטוחה שנתגבר על כל המשברים, ויותר מהכול - מאמינה בדור הזה. למרות הקושי הוא יהיה דור ההנהגה הכי טוב שידעה מדינת ישראל, דור שהתבגר בטרם עת, עבר משברים וקיבל אחריות. אלה יהיו המנהיגים הכי טובים של מדינת ישראל".
עוד כתבות בנושא
