כדי לצאת למלחמה באיראן היה צריך שני משוגעים לדבר - נתניהו וטראמפ. שניים שהסכימו, בעיניים פקוחות לרווחה, לשלם את מחירי המלחמה: המשק שיואט, האזרחים שיישאו בנטל, העורף שייפגע והביקורת הציבורית שתבוא. הרוק נבלע בשקט. כי כשנושאים עיניים לעתיד ומאמינים שהוא יכול להיות טוב יותר, אפשר לסבול את העכשיו.

אנחנו מסוגלים לדמיין מהפכות בסדר גודל אסטרטגי, שינוי משוואות אזוריות וניסוח מחדש של פני המזרח התיכון, אבל אנחנו לא מצליחים לדמיין שיום אחד תתרחש מהפכה גם בסדר היום של ילדינו והוא יתאים למציאות חיינו. ובזמן שאנחנו צופים מדי יום בשינויים טקטוניים בזירה הגלובלית, הפיל הביתי עומד בסלון ומנפנף באוזניים. והפיל הזה הוא השאלה: מה לעזאזל עושים עם מערכת החינוך?

כולנו כבר מכירים את הטקס. משהו קורה במציאות ושוב מתבטלים הלימודים. הציד היומי אחר המחשב הפנוי מתחיל, ואיתו הריב עם הילד שייכנס לזום. המורה שמנסה לקיים שיעור לחצי כיתה שיושבת בפיג'מה ומונה את הדקות. שעה שלמה של בלגן דיגיטלי שלא מניב כלום ומותיר את כולם מרוקנים ומתוסכלים.

הפתרון הרי פשוט עד כאב: כל יום לימודים שאבד במלחמה יושלם בקיץ. במדינה שבה ממילא מצטברים כארבעה חודשי חופש בשנה זו לא בקשה מופרזת. אבל לא, כי ארגוני המורים. הם צריכים להגיד ש"היו לימודים". המשכורות צריכות לזרום. אז השקר נמשך, וכולם סובלים יחד וממשיכים להעמיד פנים.

המדינה הזאת עברה שש שנים מטורללות, מתוכן שנתיים קורונה ושנתיים וחצי מלחמה. כולם נרתמו למאמץ - אנשי מילואים ורפואה, חברות פרטיות, אזרחים שקפצו להתנדב. ומשום מה המערכת שהכי אמורה לייצג ערכיות וסולידריות מתקפדת בעמדותיה המוכרות, וסמוטריץ' ויואב קיש רבים זה עם זה ברשת על השלמת ימי הלימודים. הבדיחות כבר מדברות על ילדים שיסיימו כיתה ג' עם שפם ועל דור שלא יודע לכתוב משפט אחד תקין בעברית. הבדיחות העצובות שרצות ברשת על מצב החינוך הן סימן שהציבור התייאש מהאפשרות שמשהו ישתנה.

לפני שמישהו מתחיל לצעוק, אני רוצה להגיד דבר מה בכנות: הבעיה היא לא במורים. היא אף פעם לא הייתה. ואני לא אומרת את זה בהסתייגות נימוסית אלא כי אני באמת מאמינה בזה. ילדיי זכו לאורך השנים במורים הטובים ביותר שניתן לדמיין; אנשים מסורים שנושאים את כובד המקצוע בטוב וברע. ביקורת על מערכת החינוך היא לא ביקורת על המורים, בדיוק כמו שביקורת על הצבא אינה ביקורת על החיילים.

יותר מזה - המורים עצמם הם קורבנותיה הראשונים של השיטה הקיימת. כשאני מדברת איתם אני שומעת שגם הם רוצים לראות כאן שינוי. רבים מהם מרגישים שארגוני המורים לא מייצגים אותם אלא משניאים עליהם את הציבור. וצריך גם להציב מראה מול פני ההורים, כי גם אנחנו חלק מהבעיה. מי מאיתנו לא שמע על אם שכתבה מסרון למורה בעשר בלילה, או אב שהתלונן להנהלה כשמורה העז לומר לילד שלו "לא"? ההורים הפכו בשנים האחרונות ללקוחות תובעניים של מערכת שהם מרגישים שמגיע להם ממנה הכול ומיד. אנחנו מטרחנים את המורים, מטשטשים את הגבולות ומחנכים את ילדינו בלי משים לפקפק בסמכות המורה בפניהם. כדי שהמהפכה הזו תצליח, גם ההורים יצטרכו לחזור לתפיסה שהמורה הוא שותף ולא ספק שירות. שיש לו סמכות מקצועית שראוי לכבד.

בדרך לשינוי עוצרות אותנו תקנות מנדטוריות שפסו מן העולם, חופשות שלא תואמות שום מציאות ישראלית שבה שני ההורים עובדים, ובעיקר הפחד להגיד בקול רם שהשיטה הקיימת, עם מנופי הלחץ של ארגוני המורים והקביעוּת והחופשות, פשוט לא עובדת. מול מי שמעז לומר זאת עולים מיד הדי הזעם הקדוש: "אנחנו לא בייביסיטר", "תבואי לשעה בכיתה ונראה אותך". וכך, שנה אחרי שנה, הסטטוס־קוו מנצח לא מפני שהוא טוב, אלא מפני שלא מוצאים את הנחישות לגעת בו.

תראו מה קורה בעולם המכינות: ביקוש שיא של צעירים שרוצים לחנך ושל תלמידים שרוצים ללמוד. לא כי התנאים טובים יותר, אלא כי הצליחו לבנות שם תרבות של קידום על בסיס כישורים ותחושת משמעות. טל לוריא מ"מורים מובילים לשינוי" כבר פירט מה צריך לעשות, ויש לא מעט מורים שהולכים אחריו. הפתרונות קיימים, ומה שחסר אינו תוכנית פעולה אלא משוגע לדבר, הטראמפ של מערכת החינוך שיחליט שהוא מוריד את השאלטר על הקיים.

בשביל מהפכה צריך אחד שלא רואה בעיניים, שמוכן לספוג שביתות ומחאות ועלבונות ושועט קדימה בכל זאת. יצעקו עליו, יבקרו אותו, ובסוף, אחרי שההוראה תהפוך למקצוע נחשק ומבוקש - כולם יגידו תודה. וכן, זה לא יהיה נעים. ראשים יעופו. אנשים שמחזיקים אותנו עשרות שנים כבני ערובה של מערכת מתיישנת יצטרכו להיבעט החוצה. והם יזעקו ויתמרדו וישבתו.

זה יהיה רועש ומכוער ויימשך זמן רב. אבל יום אחד, אם נצליח, הסערה תשקע ומערכת חינוך חדשה תקום מן האפר. וכשנביט לאחור לא נאמין שחיכינו עם זה כל כך הרבה זמן.

rachelm@makorrishon.co.il