בפתח השיחה עם אלישבע ויאיר וולנסקי, הוריו של סמל אביעד ז"ל, מציג יאיר תמונה שצילמו חבריו של אביעד, שהיא כנראה תמונתו האחרונה. "שלחו אותה בקבוצה הפלוגתית ב־19 לחודש (מרץ). בתאריך הזה הם היו בכפר טייבה בדרום לבנון, והגיעו אליהם כדי להביא אוכל. אביעד ירד מהטנק כדי לקחת את הארגז. תסתכלי על החיוך שלו, זה ילד שרצה להיות שם", אומר יאיר. "שימי לב שהם לבושים במעיל, אז בטח יש שם גשם, ומזג האוויר קר ולא נעים, אבל זה לא ילד מסכן או אחד שיש לו ספקות. ישב פה חגי לובר, כשחקן הוא מומחה בזיהוי מימיקות אקראיות. הוא הסתכל על התמונה ואמר לי שאלה פנים של אדם ששלם עם מה שהוא עושה. אביעד היה שלם עם מה שעשה, ועל כך גאוותנו".
אביעד אלחנן וולנסקי | קברו של אביעד ליד קברו של אלחנן קליין ז"ל | צילום: דובר צה"ל | באדיבות המשפחה
אנחנו משוחחים בבוקר יום שני השבוע בבית המשפחה בשכונת הר־חומה בירושלים, רגע לפני שהם יוצאים אל המתחם שבו יקבלו את המנחמים הרבים. סמל אביעד אלחנן וולנסקי, בן 21 בנופלו, הוא בנם הבכור של יאיר ואלישבע, לוחם בגדוד 77 של חטיבת השריון 7. ביום חמישי שעבר הוא נהרג מירי נ"ט של חיזבאללה לעבר טנק בדרום לבנון. טיל אחד הושמד באמצעות מערכת "מעיל רוח", השני פגע בטנק. ארבעה לוחמים נפצעו קל באירוע.
אביו, תא"ל במיל' יאיר וולנסקי, מבקר מערכת הביטחון, פיקד בעבר על צוות הקרב של חטיבת גולני שכלל את גדוד 77, שבו שירת לימים בנו. אביו של יאיר הוא הרב עודד וולנסקי, מוותיקי הר"מים בישיבת הר המור. אביעד הניח אח ואחות תלמידי י"ב.
אלישבע מתארת ילד חברותי, שמתחבר עם כולם. "היה מדהים לראות, גם בגיל 21־22, כשכל אחד בעולם שלו, את מגוון החברים שהיו לו. חלק תורניים או דתיים יותר, חלק פחות, חלק הלכו לישיבה וחלק בחרו דרך אחרת – וכולם היו חברים שלו. היו לו מעגלים שונים של חברים, והוא כל הזמן ויסת בין כולם. אף פעם לא היה לו חיכוכים. החברים הקרובים שלו הגיעו אלינו הביתה בליל שבת אחרי שהוא נפל, וחברים נוספים באו במוצאי שבת".
עם סיום לימודי התיכון, מספר האב, פנה אביעד ללמוד בישיבת איתמר. הוא התכוון ללמוד שנה ולהתגייס, אבל החליט להמשיך למסלול הסדר. "ראינו שינוי גדול באישיות שלו בשנים האחרונות שבהן למד בישיבה", מתארת אימו אלישבע. "מעבר להתפתחות הרוחנית היה גם משהו במידות, בנועם, בעזרה בבית. למרות שהוא היה מאוד חברותי, ותמיד היינו צוחקים עליו שהחברים והחברה הם אצלו מעל הכול, גם המשפחה הייתה חשובה לו, והוא פיתח את החברותיות שלו גם בתוך המשפחה המורחבת".
אולם בשנה השנייה ללימודיו בישיבה פרצה מלחמת חרבות ברזל, והיה ברור שהמסלול לא יתקיים כמתוכנן וכי רבים מבני הישיבות יתחיילו מוקדם מהצפוי. כך החלו לימודי ההסדר של אביעד, כשהוא על זמן שאול, ממתין ליום פקודה שבו יודיעו לו כי גיוסו הוקדם.
"בסופו של דבר השאירו את הגיוס של ישיבת איתמר בתאריך המקורי, והוא המשיך ללמוד עוד שנה וחצי", מספר יאיר. "במהלך התקופה הזאת שאלתי אותו מה איתו, יש מלחמה בחוץ ומתי הוא מתגייס. הוא הוציא לי את כרטיס החוגר שכבר הספיק להנפיק ואמר שהוא כבר שייך לצבא, וברגע שהצבא ירצה בכך הוא מתגייס. היה חשוב לו להתגייס עם כל החבר'ה ביחד. במוצאי שבת אחרי שהוא נפל ישבו אצלנו החברים וסיפרו שאביעד קיווה מאוד שיקדימו להם את הגיוס. כשהוא כבר התגייס הוא רצה לסיים את המסלול כמה שיותר מהר ולהגיע לפעילות מבצעית, אבל אז יצאה לפועל עסקת החטופים והחלה הפסקת האש בעזה. הוא מאוד התאכזב שהפעילות הסתיימה לפני שהוא הצטרף אליה".
משפחת וולנסקי ביום הגיוס של אביעד | צילום: באדיבות המשפחה
המוטיבציה הגבוהה של אביעד קיבלה ביטוי גם בסעודת השבת האחרונה שלו עם משפחתו, לפני כחודש. יואב, אחיו הצעיר, שאל את אביעד מתוך דאגה מתי הוא חוזר לישיבה. "יש פה בבית מודעות גדולה למלחמה ומחיריה, אבל גם לכך שצריך לעשות את זה. יואב לא 'חי בסרט' שהכול דבש, לכן הוא שאל את השאלה הזאת. אביעד ענה לו שזאת מלחמה ושהוא לא יודע מתי יחזור. היה ברור לו שבטווח הארוך הוא יחזור לישיבה, שהוא היה מחובר אליה מאוד, אבל אמר ש'עכשיו תורי'. זה הראש שאיתו הוא יצא למלחמה, והוא לקח את זה עד הקצה. כואב להגיד את זה כי המחיר הוא נורא, אבל לא היו לו ספקות. לכן אני מאוד מאוד גאה בו.
"כשהודיעו להם שהם עולים ללבנון", ממשיך יאיר ומספר, "הייתי בבית והוא התקשר אליי. הילד היה באורות. שמתי אותו על רמקול כדי שאדבר איתו יחד עם אלישבע. הוא אמר לי 'אבא תקשיב, זה מתחיל, אנחנו עולים ללבנון'. אמרתי לו להירגע, שגם אימא שומעת אותו", משחזר יאיר בחיוך.
"ביום רביעי בשבוע שעבר, יום לפני שהוא נפל, הם יצאו מלבנון בגלל איזו תקלה טכנית והוא התקשר אלינו. זו הייתה הפעם הראשונה ששוחחתי איתו מאז שהוא נכנס ללבנון, וזו הייתה גם השיחה האחרונה. הוא דיבר איתי בהתלהבות נדירה. הייתי בממ"ד במשרד הביטחון, בזמן אזעקה, עם עשרות אנשים סביבי. הוא אמר 'יש לנו בעיה בטנק, אבל אנחנו מנסים להתגבר על זה ואנחנו עובדים כמה שיותר מהר כי אנחנו רוצים להיכנס בחזרה ללבנון, ויש לנו עוד תכנונים להמשך'. הוא לא הסגיר שום דבר כמו מה הם עושים ולאן הם הולכים, אבל היה נלהב מהמשימה. הוא הלך בראש מורם, האמין ושמח בפעילות הצבאית, הרגיש צורך להיות חלק מזה כי הוא 'פספס' את חלק הארי של המלחמה עד שהתגייס".
משמעת ברזל
אף שהיו לו נסיבות מקילות, אביעד התעקש להתגייס לתפקיד קרבי. לאורך השנים הוא התמודד עם אסתמה ונזקק לתרופות מניעה. "הוא סבל מזה מגיל שנה־שנתיים ועד יומו האחרון", מספר יאיר. "תמיד היה לוקח איתו משאף ונטולין ומשאף סטרואידים. אדם שלוקח תרופות לאסתמה ומצהיר על כך, מקבל מיד פרופיל עורפי. כשהוא הבין שזה הנוהל בצבא, הוא אמר לי שאין מצב שלא מגייסים אותו כלוחם. בצו ראשון אמרו לו שהוא לא יכול להיות קרבי. הלכנו יחד לרופא מומחה, הוא תחקר אותו ואמר לו שהוא גבולי־מינוס. בדיקת הריאות יצאה 'סבירה מינוס מינוס'. בסוף הגענו לפשרה עם הפרופסור שהוא ייתן לו פרופיל שיאפשר לו ללכת לשריון, ומקסימום אם יהיה לו קשה יוציאו אותו. במקביל אביעד החליט לקחת את עצמו בידיים, פצח באימוני כושר והתחיל לטפל במשקל. הוא לקח מדריך כושר שבנה לו תוכנית אימונים. הייתה לו משמעת ברזל. בסוף הוא הגיע מוכן לצבא ועבר הכול בהצלחה מלאה בלי שום הנחות. הוא היה מתקשר ומספר שסיים את מבחן ה'בר אור' הראשון למרות שהיה קשה, בזמן שאחרים, בלי אסתמה, לא סיימו".
הזיקה העמוקה לערך השירות בצה"ל ניטעה באביעד משחר ימיו, בבית שבו גדל. בארבע השנים הראשונות לחייו הוא הכיר אבא שמגיע הביתה לשבת אחת לשבועיים במקרה הטוב. שבוע לאחר לידתו נכנס אביו לתפקיד מג"ד 77, ולאחר מכן המשיך לשורה של תפקידים צבאיים אחרים ובהם סגן מפקד אוגדה 162 ומפקד חטיבה 401. "כשהייתי מגיע הביתה הוא היה נדבק אליי ברמה שאין מצב שאני יוצא לתפילה והוא לא צמוד אליי", זוכר יאיר. "הוא ספג בבית את הצבא מגיל אפס, הכיר את מורשת הגדוד, את אביגדור קהלני ואת הסרט 'עוז 77'. כבר כילד הוא היה יכול לספר את הסיפור של מלחמת יום הכיפורים. מצד שני נזהרנו לא לבנות ציפיות שהוא צריך להיות כמו אבא, כי הייתי שלושים ומשהו שנים בצבא. לא ציפינו שגם הוא יפתח קריירה כזאת; שיתפתח לאן שהוא רוצה. לכל אחד יש הייחודיות שלו וזה מצוין, אבל בדבר אחד אין ספק – כמו שאנחנו דתיים, ציוניים ומאמינים במדינת ישראל, כך גם הצבא הוא נושא מרכזי. אני חושב שלכן היה לו ברור שהוא חייב להיות לוחם. זה מגיע מהאווירה הזאת".
לאווירה הזו תרם גם הסב, הרב עודד וולנסקי בן השמונים, ששירת כלוחם במילואים עד גיל שבעים. בין השאר לחם במלחמת לבנון הראשונה ואיבד כמה מחבריו הטובים בהיתקלות עם מחבלים. בשנת תש"ע קיבל את תעודת הצטיינות הרמטכ"ל על התנדבות של 45 שנים במערך המילואים, כלוחם הוותיק ביותר בחטיבה.
"בשנים האחרונות היה לאביעד קשר מעולה עם אבא שלי, כך שהיה לו קל להזדהות איתו", מספר יאיר. "לפני שלושה שבועות כשהוא יצא הביתה, בגלל נסיבות המלחמה והתפקיד שלי, הייתי בהערכות מצב ולקח לי יותר זמן ממה שתכננתי. אמרתי לאביעד שייצא לבקר את סבא וסבתא במקומי. הילד ישב אצל ההורים שלי שעה וחצי, דיבר עם אבא שלי על הצבא והמלחמה. עם הזמן היו לו יותר נושאים משותפים לשיחה עם אבא שלי, כי הוא הפך ליותר 'ישיבתי' והכול התחבר לו. מבחינת אבא שלי, הצבא חשוב לא פחות מלימוד התורה. השילוב הוא חלק מתפיסת העולם. אצל אבא שלי צבא זה לכתחילה. לא הייתי תלמיד מצטיין בתיכון, והוא אמר לי שאני לא אלך לישיבה אלא לצבא. יש לי גיסים שעושים מילואים בגיל חמישים, בלי דילמה. זה חלק מהעולם שאביעד ספג".
שמו המלא של אביעד ז"ל הוא אביעד אלחנן, על שם סבו אלחנן, אביה של אימו אלישבע, שנפטר לפני 38 שנים. הנכד הגדול ביותר הקרוי על שמו הוא רב־סמל אלחנן קליין ז"ל, שנהרג כחודש לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל, בן 29 בנופלו. אביעד אלחנן נקבר כעת סמוך לבן דודו בהר הרצל. את השם אביעד קיבל על שם דודו אבי, אחיו של יאיר, שנרצח בפיגוע עם אשתו אביטל באוגוסט 2002. הם היו בדרכם מבית הוריה של אביטל במושב תקומה אל ביתם שביישוב עלי; איתם ברכב היו הבן יגאל בן שלוש, ונדב, בן שמונה חודשים. "שמנו לו הרבה על הכתפיים", אומרת אלישבע, "אבל לא עשינו מזה אירוע. היינו מדברים על זה, אבל זה לא באמת היה משהו שהוא הסתובב איתו בעולם".
"המשפחה הייתה חשובה לו מאוד. הוא היה קשור לבני הדודים, ומאוד אהב את השבתות עם המשפחה המורחבת. לאחרונה הייתה שבת בר־מצווה של אחיין, והיה לו חשוב להשתתף, אז הוא התחלף עם חבר כדי שישתחרר בה".
"בהלוויה אמרתי שלילד כזה פיללנו, זה לא משהו שאתה אומר כלאחר יד", מסכם יאיר את השיחה. "אתה לא מבין ולא שולט בסיטואציה, אבל פתאום הבן שלך מתגלה לפניך ואתה מבין שוואלה, הוא נהיה בחור. אתה שומע על הרצינות שלו מהישיבה, על המחויבות שלו לצבא, שהוא היה הכי אהוב בצוות, ואתה מבין שכל זה שלו, שהוא צמח להיות הבחור הזה בזכות עצמו".
עוד כתבות בנושא
