"הייתה לו גבורה של ארץ ישראל": הוריו של יהודה שרמן מספרים על חייו ועל מותו

ביום שישי לפני כשלושה חודשים סערה בחוץ הסופה ביירון. רוח קרה וגשם חזק הרעידו את המבנים הזמניים של חוות "שובה ישראל" בצפון שומרון. סימה ויהושע שרמן הגיעו לשם מאלון־מורה, עם אוכל מבושל לשבת. התוכנית הייתה לבקר את בנם דניאל, 25, שאשתו והתינוקת הקטנה שובה, הצטרפו אליו באותו שבוע למגורים בחווה, ולאסוף הביתה לשבת את הבן הצעיר יותר יהודה, העובד שם עם אחיו הגדול.

"היה מזג אוויר נוראי, נרטבנו רק מלהעביר את האוכל מהרכב אל הבית, הצריפון, של דניאל", מספר יהושע. "יהודה היה עסוק, נופף לנו מרחוק, כולו רטוב מגשם. קראנו לו לבוא לומר שלום. הוא ניגש אל המכונית, הכניס את הראש דרך החלון, ואמר שהוא צריך להישאר. שיש בחור שהתנאים הפיזיים יותר קשים לו, ולכן הוא יבוא איתנו, במקומו. בירכנו אותו ברכה של שבת, ונסענו. זה היה מאפיין שלו - העוז של ארץ ישראל, הכוחות הענקיים האלה". "ולב רגיש", מוסיפה האם סימה. יהושע: "לב ענק ורגיש. היו חשובים לו החברים, האנשים וגם כיבוד הורים".

"הדבר היחיד שהפריע לו בזה שהוא לא חוזר הביתה, היה כיבוד הורים", אומרת סימה. "הוא ידע שמצער אותנו שהוא לא בא, ולכן לפעמים הוא באמת הגיע. אחרת, מבחינתו, היה בחווה. הוא היה כולו חיוּת שם. גם בבית היה ישן לא פעם על מזרן בחוץ. ככה היינו מוצאים אותו בבוקר. היה זקוק לאוויר הפתוח".

שבעה ילדים יש למשפחת שרמן, יהודה שמואל, בן 19, היה האמצעי. הסנדוויץ'.

השבוע הם יושבים עליו שבעה באוהל מנחמים שהוקם צמוד לבית המשפחה באלון־מורה. את המזוזה שעל משקוף החלון הגדול, שדרכו יוצאים הנה מהסלון, קבע יהודה עצמו כשהיה ילד. אימא סימה מציגה את התמונה הזו בתוך אלבום תמונות שעשו לו לבר המצווה. מכל דף שם הוא ניבט, מחייך חיוך ביישני, עם עיניים מלאות אור.

יהושע הוא איש מפלגת "הציונות הדתית", סגן יו"ר הקרן הקיימת לישראל. סימה ממונה על המשפחות השכולות מטעם מרכז חוסן שומרון. רבות מהן מגיעות עכשיו לנחם אותה פה. לנגב את הדמעות ששבות ופורצות.

"העבודה היומיומית בחווה היא קשה, ואם לא עבדת קשה ונסעת פעם בשבוע לשבי־שומרון להביא מים, אין לך מה לשתות", אומר האב. "אם לא הבאת מספיק מים או שהיה לך חור בצינור או תקלה בשוקת, אתה צריך לנסוע שוב. כל הדברים האלה דורשים לוגיסטיקה וזמן ואנרגיה. אם יש בלילה רוח חזקה - האוהל עף ואתה נרטב. מיותר לציין שאין בגדים להחלפה ואין מזרן להחלפה. זו באמת מסירות נפש לארץ ישראל, שלמדנו ממנו עוד בחייו. לא רק עכשיו.

"זה היה בשיח שלו כל הזמן. 'מה שחשוב לארץ ישראל'. החבר'ה מספרים גם על העמידה שלו מול אירועים של תקיפות שהיו להם שם, מול ערבים. עם יהודה היה הכי טוב לבוא. עומד, לא מפחד. לא זז ולא נע. היה נותן את הגב והתמיכה לכולם בעוצמות שלו. בחוזק".

סימה: "הערצנו אותו. אמרנו שזה דור אחר. דור הגאולה, שעומד זקוף. הם מדהימים. ויותר משהם לא מפחדים, הם לא מתבלבלים. מחוברים לאמת שלהם, לקדוש ברוך הוא, לנצח. הם פשוט שם. המורכבות לא מעניינת אותם. הם מתחברים לאמת והולכים איתה. וזה מופת שצריך ללמוד ממנו. זו עוצמה. העוצמה כל כך חזקה, כי יש שם בהירות של הדרך".

"לומדים מהילדים שלנו"

נסיבות האירוע הקשה בשעות אחר הצהריים של השבת האחרונה, עדיין נבדקות על ידי כוחות הביטחון. למשפחה אין ספק שמדובר בפיגוע מכוון. "הם יצאו לסיור, שמירה על הביטחון", מתאר יהושע. "הרעיון של חווה הוא שהיא יושבת בנקודה מסוימת ושומרת על השטח הפתוח. זה השינוי הגדול מול היישובים המסוגרים. היציאה אל המרחב, מול הרשות הפלסטינית שפורצת ויוזמת ובונה תשתיות ונלחמת בנו בהמון כסף אירופי. יש בשנתיים וחצי האחרונות התקדמות גדולה, גם במספר החוות שקמות כפטריות אחרי הגשם, גם ברמת השליטה בשטח. חווה תופסת שטח ענק. החווה של דניאל תופסת יותר שטח מאלון־מורה. הם יושבים בשטחי C, אבל המלחמה שלהם היא על שטחי A ו־B.

האב יהושע: "הדור הזה הוא דור של אמת. דור בוני המקדש. אם אתה אומר שחשוב לגור בארץ ישראל, אז הם לא מתבלבלים. הולכים עם האמת עד הסוף. לוקחים את המקום של המשימה הכי חשובה"

"הם עשו את הסיור בריינג'ר, הגיעו לירידה תלולה ומעוקלת. ראו טנדר ערבי שעולה מולם מהכפר. הטנדר הגיע למקום שיש מעין מפרץ בהר, נעמד עם הגב אחורה והפנים לשביל. כשהם עברו אותו, הוא יצא אחריהם וכשהגיעו לסיבוב נגח בהם מאחור במהירות גבוהה מאוד. שלושת הנוסעים בריינג'ר התעופפו ואיבדו הכרה. היו שם דניאל, יהודה ובחור נוסף.

"כשדניאל התעורר הוא צעק ליהודה. ראה אותו זרוק קצת רחוק ממנו. למרות שהיה כאוב מאוד, הצליח לגייס כוחות ולהגיע אליו. ראה שהוא מתקשה לנשום, ניסה לפתוח לו נתיב אוויר. הוא ביקש מהבחור הנוסף שהיה איתם שינסה להגיע לאחד ממכשירי הטלפון שלהם שעפו אף הם. במקביל הגיעו ערבים עד אליהם, חלקם התחילו לזרוק אבנים. דניאל דובר ערבית. הוא צעק להם – 'מה אתם רוצים, יש פה מת'. כמה נבהלו. דניאל ביקש טלפון מאחד הערבים, הוא לא הסכים לתת ואמר - תן לי מספר ואתקשר בשבילך. דניאל התקשר אליי ואמר 'אבא, ערבים העיפו אותנו מהכביש, יהודה פצוע קשה, תזמינו חילוץ'. נתן את המיקום בגדול. אמר שהוא מעורפל הכרה, והשיחה התנתקה. הערבי בעל הטלפון אמר שאין לו ווטסאפ, לא הסכים לשלוח מיקום".

שרמן האב התקשר לאנשי הביטחון של המועצה האזורית שומרון. "המשימה הראשונה הייתה לאתר אותם. הצבא קפץ מהר מאוד. בזמן שהיה נראה לי כמו נצח חיפשו אותם. רבש"ץ חומש הגיע אליהם ראשון, כ־35 דקות אחרי האירוע. פינו את יהודה־שמואל באמבולנס של הסהר האדום. הוציאו אותו לכיוון שבי־שומרון, שם חיכו כוחות ביטחון והצלה. כשהאמבולנס הגיע רצתי אליו, לקחתי את האלונקה. שמתי את היד על הצוואר של יהודה, והבנתי. ידעתי מה המצב. הבנתי שאין לי מה להתפנות איתו. חיכיתי לדניאל. הוא יצא אתמול בלילה מטיפול נמרץ", הוא מתאר ביום שלישי. "עכשיו שלחו לנו סרטון שהוא עומד על הרגליים. יש לו חוליות שבורות בגב ובצוואר. בעזרת השם הוא יהיה בסדר".

יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, קרא פומבית למערכת הביטחון "להודיע בבירור שמדובר בפיגוע, ולטפל בתשתיות הטרור בצפון שומרון כמו אחרי פיגוע".  כאמור, במערכת הביטחון עדיין בודקים האם מדובר בפיגוע טרור או בתאונת דרכים.

"בדור הזה אנחנו לומדים הרבה מהילדים שלנו", מוסיף יהושע. "דור של טבע ארץ־ישראלי. החיבור של הנערים האלה לארץ ישראל מנביע בהם כוחות שאין לתאר. יהודה היה לוחם של ארץ ישראל, עז נפש. גבורה ארץ־ישראלית שלא נשארת באיזה סטריאוטיפ גברי, אלא מתבטאת במעשים. לקום כל בוקר אחרי ששמרת בלילה ולצאת למרעה. לדעת שכל מה שקורה בחווה אתה צריך ליצור. לא מזמינים וולט ולא הולכים למכולת. מדובר בחבורה מצומצמת של משפחה וכמה בחורים שמה שהם יעשו יהיה, ומה שלא יעשו לא יהיה.

"ראינו את זה על יהודה עוד כשלמד בישיבת חיצים ובישיבת טל שמיים, ובשבתות וחופשים התנדב המון בחוות. היה חוזר משם עם כוחות ומשגע אותי - 'אבא צריך לעזור לו', 'אבא להוא אין כסף'. היינו מדברים הרבה בבית על האמירה של הרב קוק שהכול יצמח מארץ ישראל. אני מרגיש שזה החיבור של החבר'ה האלה לקרקע, ליכולת שלהם להיות בשטח, מחוברים לארץ".

סימה: "הם מחוברים לקודש, וזה מה שנותן את הקומה של הרוח. זה עושה את העניין כל כך עוצמתי. ובעיניי גם מביא את הגאולה. אנחנו ממש שם".

פער מדומיין

יש דיסוננס בין התרוממות הרוח שמרגישים פה לבין האווירה הציבורית לעיתים כלפי הגבעות?

יהושע: "זה דיסוננס שקיים בתקשורת, לא בציבור. משהו שהתקשורת מייצרת. הציבור אוהב את מפעל ההתיישבות מאז תקופת סבסטיה והעליות לשומרון ועד היום. הציבור מחובר לארץ ישראל. גם מי שדעותיו לא ימניות, לא מתבלבל מהי ארץ ישראל, מה המשמעות והחשיבות שלה. גם אם הוא ספציפית חושב על דברים אחרת, הוא עדיין מעריך את העשייה החלוצית שנעשית פה. העשייה של הנוער הזה שמוותר על התענוגות האישיים שלו, כל כולו תורם את עצמו עד כדי קורבן עולה, כמו שיהודה מסר את נפשו. מסירות נפש יום־יום ושעה־שעה. הציבור מעריך את זה, והציבור שם. התקשורת תופסת צד, כדי להחליש את עם ישראל. בתחילת המלחמה הזו כולם היו בעד ולאט לאט התקשורת נוגסת ונוגסת, מדברת על הפער מול ארצות־הברית. אותו דבר. הפער לא קיים בעם ישראל, הוא בתקשורת. ותמיד יש חלוצים, אנשים שהולכים לפני המחנה. כאלה הם אנשי החוות".

כסגן יו"ר קק"ל הוא מוסיף כי יש "המשך ישיר בין החלוצים שהקימו את הארץ, מי שתרמו כסף לבנות את ארץ ישראל, לקנות אדמות בה, ובין הנוער הזה שקונה היום את ארץ ישראל בדמים - של כסף וגם אחרים. דניאל־בנימין והחברים שלו שעלו לחווה השקיעו את כל מה שהיה להם, 200 אלף שקל, כדי לפרוץ ציר, הם שילמו מהכסף שלהם. עבדו בשביל כביש, עדר, מבנים".

האם סימה: "יהודה ידע שמצער אותנו שהוא לא בא הביתה לשבת, ולכן לפעמים הגיע. אחרת, מבחינתו, היה בחווה. גם בבית היה ישן לא פעם בחוץ. היה זקוק לאוויר הפתוח"

החווה קרויה על שם רב־סמל שובאל בן־נתן ששירת עם דניאל ונפל בלבנון, ועל שם סרן ישראל יודקין, מפקדם, שנפל בעזה.

סימה: "יהודה היה שם מהקיץ, מאז הקמת החווה בתמוז. נתן את עצמו כל הזמן. לא הרוויח מזה שום דבר. הוא פשוט היה שם כי צריך, והוא עושה מה שצריך".

ההורים מתארים כי הנקודה שבה נמצאת החווה, כמו גם נקודות חדשות שמתעתדים להקים בקרוב, נמצאות על אדמות מדינה. "דניאל למד בישיבת חומש, במשך שנים הם הביטו אל ההר הזה וכספו אליו. ראו איך תוכנית פיאד של הרשות הפלסטינית אוכלת את כל ההרים סביבם באמצעות פריצות שבילים, אספלט, תאורה, מים. אין בתים. תשתיות שנבנות בקצב מטורף, מתוכנן מתוזמן. מאוד תואם להחלטות של מדינת ישראל - אם היא מחליטה ששבים לשא־נור או לחומש, אז כל האזור הזה מתפתח בידי הרש"פ". בהספד שנשא בהלוויה תיאר האב כי "יחד עם ישיבת חומש וחברים נוספים נמשיך כבר בימים הקרובים את דרכו של יהודה שמואל. נעלה נקודות התיישבות חדשות בצפון השומרון – צור יהודה, נצח יהודה ופסגת יהודה".

יש לחווה מעטפת ביטחונית מטעם המדינה?

יהושע: "היום זה קיים לגמרי. הריינג'ר שלהם היה רכב שקיבלו כדי לשמור על עצמם. קיבלו מערכות סולריות, תאורת חירום. והצבא נמצא מסביב. מי שבוחר לגור במקום כזה יודע שהוא לוקח על עצמו סיכונים, אין לנו שום תלונה כלפי הצבא".

משוואה עקומה

איך מגדלים ילדים שהנפש שלהם יוצאת לארץ ישראל?

סימה: "בהרבה אהבה. גם דניאל וגם יהודה התחילו בחוות פה, ליד אלון־מורה. לרעות צאן, לעבוד בדיר. יהודה היה הולך לעזור בהמלטות, בשמירות, והוא אהב את זה. שם הנפש שלו הייתה. חיבור לאדמה, למרחבים הפתוחים של ארץ ישראל".

יהושע: "הדור הזה הוא דור של אמת. דור בוני המקדש. אם אתה אומר שחשוב לגור בארץ ישראל, אז הם לא מתבלבלים. הולכים עם האמת עד הסוף. לוקחים את המקום של המשימה הכי חשובה. הם שם. בשבילם אנחנו כבר מבוגרים, 'מבויתים'".

סימה: "כל פעם שאנחנו הולכים לחווה, אני חוזרת הביתה ואומרת - לא נעים. אנחנו פה בבית כל כך נוח לעומת התנאים שלהם. למרות שאסור לשכוח שגם פה באלון־מורה צריך להמשיך ולחזק, כי גם פה לא פשוט. גם כאן רחוק מכל מקום וקשוח".

בשבוע שעבר פרסמו רבני השומרון בראשות הרב אליקים לבנון קריאה פומבית למתיישבי הגבעות והחוות ביהודה ושומרון, ובה הדגישו בין היתר כי מתנהלים קמפיינים נגד ההתיישבות וכי יש להרחיק גורמים אלימים. כן קראו להימנע מפעולה אלימה נגד פורעים המנסים לפגוע בהתיישבות, אלא להזעיק את הצבא וגורמי הביטחון שיטפלו באירוע.

כמענה לשאלה בעניין, האם האבלה אומרת בכנות כי ההקשר שהשאלה עושה בין הדברים מכעיס אותה. "את רואה מה עומד במשוואה. מי האלים, ואיזו אלימות ועל מה שמים את הדגש. כשהלל ויגל יניב נרצחו בחווארה, היינו פה חצי שנה בתקופה של סיוט ואת אף אחד זה לא עניין. ואז שרפו כמה מכוניות הרוסות במגרש בחווארה, ועל זה כל הארץ רעשה. אז שחררי אותי".

יהושע: "זה שוב לקחת את הדברים השוליים שלא מעידים על כלום, ולעשות מהם פיל. לנסות להוציא את הנוער הזה, שהוא נוער של קדושה שדורש את ארץ ישראל, ולהציג אותו כפושע, כמי שעושה מעשים שלא ייעשו. זה לקחת את הקערה ולהפוך אותה על פיה. אין ערבי שייכנס ליישוב יהודי ולא יצא בחיים, ואין יהודי שייכנס לכפר ערבי ויצא בחיים. זו המשוואה האמיתית בכל הנוגע לאלימות".