ד"ר גבי ברקאי הותיר אחריו מורשת אדירה - ולא רק בהר הבית

ביום שני אחר הצהריים, כשחלקת יקירי ירושלים בהר המנוחות התמלאה בקהל מלווים שהורכב בעיקר מארכיאולוגים ומחוקרי עיר הקודש, כוסה קברו של ד"ר גבי ברקאי בעפר הר הבית האפור משרפת החורבן, ושני מומחים שעמדו לידי תהו אם העפר הזה סונן קודם לכן לחלוטין מממצאים שהסתתרו בו. מפעל חייו של ברקאי, שהלך לעולמו השבוע בגיל 81 והיה איש רב פעלים, הוא ללא ספק מה שעסק בו ב־25 השנים האחרונות: מיזם סינון העפר שהושלך כלאחר יד מהר הבית בידי אנשי ראאד סלאח. במספידים בלוויה היה מי שהזכיר בהקשר הזה את הפסוק מתהילים ק"ב "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".

ברקאי נולד ב־1944, ביום שאימו נכנסה לגטו בודפשט. בעגלתה היו שני דברים יקרי ערך: תינוק בן־יומו וספר תורה מהמאה ה־19 – ירושה משפחתית. ספר התורה הזה נשאר עם ברקאי, והוא משמש עד היום בבית הכנסת שבו התפלל בירושלים. בגיל חודשים אחדים כבר נלקח עם אימו לתחנת הרכבת המקומית בדרך להשמדה, בעוד אביו נמצא במחנה עבודה נאצי באוקראינה. אלא שמטוסי בעלות הברית הפציצו את מסילות הברזל, והרכבת כלל לא הגיעה לתחנה. בלית ברירה נאלצו הנאצים לאפשר ליהודים שהמתינו בתחנה לשוב לגטו ולהישאר בחיים.

הוריו של ברקאי היו ציונים נלהבים. אימו לימדה יהדות בגימנסיה היהודית, ובתלמידיה הייתה גם חנה סנש. "סנש העניקה לאימא שלי תמונה שעוד נמצאת אצלי ושלחה לה מכתבים מנהלל. למעשה אימא שלי הפכה אותה לציונית", סיפר ברקאי.

שם משפחתו המקורי היה ברסלבר. האב, ציוני גדול, עברת בבודפשט את שם המשפחה לברקאי. "לפי החוק בהונגריה היה אפשר להחליף את שם המשפחה לשם הונגרי בלבד, אבל אבא שלי החליף אותו בכל זאת לשם עברי בזכות אומן עבר הונגרי מוכר שנשא את השם הזה, ברקאי, ולכן הוא נתפס בידי השלטונות כבעל צליל מקומי".

ב־1950 עלתה המשפחה ארצה, לאחר שהאב נאסר בהונגריה בעוון פעילות ציונית. גבריאל הקטן היה אז בן שש. מאז ועד יומו האחרון ירושלים הייתה ביתו. הוא למד בגימנסיה העברית והיה העולה החדש היחיד בכיתה.

אחד התלמידים בכיתתו היה מתן וילנאי, לימים אלוף בצה"ל וגם שר. אביו של מתן, חוקר ארץ ישראל זאב וילנאי, הדריך את התלמידים כמה פעמים. אחת ההזדמנויות הללו הייתה כנראה הרגע שבו נדבק ברקאי בחיידק הארכיאולוגיה.

בתום השירות הצבאי החל ברקאי ללמוד ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית. אחרי מלחמת ששת הימים נשלח לסקור את עשרות מערות הקבורה מימי בית שני המצויות בכפר השילוח. הוא וארכיאולוג נוסף דפקו בנימוס על דלתות הבתים, ובנימוס ביקשו מהמשפחות לאפשר להם לסקור את מערת הקבורה שמתחת לבית. כמו כן הוא חפר בתל באר־שבע, בתל־משוש, בתל־יזרעאל, בחפירות תל־לכיש, בתילי העפר החידתיים בדרום ירושלים המכונים "רוגם־גנים" (ברקאי הציע שהרגמים היו אתרי מספד למלכי יהודה), ובאתרי העתיקות ברמת־רחל ובקריית־יערים.

ברקאי היה חבר סגל ההוראה של אוניברסיטת תל־אביב בשנים 1970־1997. ב־1986 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת תל־אביב, אך פוטר במפתיע מהאוניברסיטה הזו ב־1997. "לא שרתי לפי התווים של מנצח המקהלה, והמנצח לא רצה מישהו ששר לפי תווים אחרים", הוא הסביר לימים את "חטאו". בכינוי "מנצח המקהלה" כיוון כנראה לפרופ' ישראל פינקלשטיין, במקור תלמידו בחוג ועד לאחרונה ראש הקתדרה לארכיאולוגיה של ארץ ישראל באוניברסיטת תל־אביב, שהוביל את הגישה שנהוג לכנות "הכחשת המקרא", הגורסת שהממלכה המאוחדת של דוד ושלמה, למשל, היא בדיה מאוחרת. ברקאי חשב אחרת.

בהמשך השתלב כמרצה מן החוץ באוניברסיטת בר־אילן. גילו המבוגר למדי מנע ממנו קבלת תקן קבוע, והוא לא מונה לפרופסור. אך גם בלי תוארי כבוד הוא לא קפא על שמריו.

פסגת התגליות

עוד בטרם הצטרף לסגל ההוראה בתל־אביב, בסוף 1969, הגיע ברקאי לאיראן כחבר במשלחת צרפתית ששוגרה לחפור בשושן. "חוקרים ישראלים בשושן הבירה", הכריזה כותרת בעיתון על המשמר באביב 1970. העיתונאי תום שגב סיפר שם בין השאר על הסטודנט מהאוניברסיטה העברית ששמו גבי ברקאי, והוסיף שהחפירות "מאשרות את הכתוב במגילת אסתר על התפארת והמותרות של שושן הבירה".

מנקודת מבט מרוחקת, יותר מיובל שנים אחרי הביקור ההוא, ברקאי שִחזר: "הייתי באיראן שלושה חודשים. טיילתי הרבה בכל רחבי המדינה והתרשמתי מאוד. זו ארץ יפה מאוד והאנשים בה טובים. ממש בזמן שהייתי שם התגלה על שפת נהר שאהור ארמון של מלכי פרס. זה ארמון מפואר במיוחד המכונה 'אפדנה', שעשוי להתאים לתיאורים של ארמון אחשוורוש במגילת אסתר".

שלוש שנים וחצי אחר כך השתתף ברקאי במסע ארכיאולוגי מסעיר נוסף מחוץ לגבולות המדינה, בשטח שנכבש במלחמת יום הכיפורים בין קונייטרה לדמשק. עבודות הביצורים הצה"ליות באזור איימו על העתיקות הרבות שם, ולכן בשוך הקרבות נשלחה חוליית חוקרים שתערוך סקר מהיר.

"היינו שם חמישה ארכיאולוגים", סיפר ברקאי. "זה היה המקרה היחיד שצה"ל הקים חוליית ארכיאולוגים שסקרו את השטח. היו שם מבנים של שני קומות שנבנו בתקופה הרומית, נותרו על עומדם והוסיפו לשמש למגורים עד ימינו. גילינו שם המון מבנים מהתקופה הרומית, בעיקר בכפר נאסג'. גילינו גם אבני מיל רומיות".

פסגת תגליותיו הייתה במה שכינה "כתף הינום", השטח שנמצא כיום מאחורי מרכז מורשת בגין, במעלה מגיא בן הינום אל תחנת הרכבת הטורקית ("החאן"). בחפירותיו שם בין 1975 ל־1994 גילה ברקאי שבע מערות קבורה מסוף ימי הבית הראשון ומתקופת החורבן שאחריו. נמצאו שם עשרות שלדים, חיצים שירו הבבלים וכנראה ניקבו את גופם של חלק מהקבורים כאן, וכן שתי לוחיות כסף מגולגלות.

שלוש שנים עברו עד שהצליחו במעבדת מוזיאון ישראל לפתוח את לוחיות הכסף. שם ה' המפורש התגלה בהן, אולם נדרשו עוד שלוש שנים כדי לזהות שהן מכילות נוסח כמעט מדויק של ברכת הכוהנים מן המקרא. באחת הלוחיות חרות עוד פסוק מספר דברים: "הא־ל הגדול שומר הברית והחסד". הממצא נחשב מכה לתומכים בגרסת ביקורת המקרא שהתורה חוברה רק בימי הבית השני, שהרי הן כאמור מימי הבית הראשון. ברקאי הסביר את הדרמטיות בתגלית הזו: "אלו פסוקי המקרא הקדומים ביותר שיש בידינו, ובעצם בעולם כולו, ואלו פסוקים שמוכרים לכל ילד יהודי גם כיום".

נגד הרס עתיקות

ב־1999, כשכבר עבר ללמד באוניברסיטת בר־אילן, לימד ברקאי באוניברסיטה קורס בארכיאולוגיה של ירושלים. הארכיאולוג צחי דבירה היה אז מתלמידיו. לרגל יום ההולדת השמונים של ברקאי הוא כתב על רגע לידתו של מפעל סינון העפר: "הייתי סטודנט בשנה השלישית. יחד עם חברי לספסל הלימודים ארן ירדני ערכנו סקר קצר של העפר שנחפר בצורה הרסנית ובלתי חוקית, הוצא מהר הבית בידי הווקף המוסלמי ונשפך בנחל קדרון.

"נזקקנו לעזרה בזיהוי הממצאים הקטנים והשבורים שאספנו ובתארוכם, אך לאחר שהצגנו אותם לשלושה מרצים בכירים באוניברסיטה הבנו שאנו זקוקים למומחיות רבה יותר. הייתה לנו היכרות אישית מעטה עם גבי ברקאי, מלבד השתתפות בשיעור שלו, ומכיוון שחשנו כלפיו יראת כבוד התביישנו לפנות אליו בנושא.

"בסופו של דבר התגברנו על חששותינו וצלצלנו אליו ביום שישי אחד לפני הצהריים. להפתעתנו הרבה הוא אמר שאנו יכולים לבוא לפגוש אותו בביתו מייד. לעולם לא אשכח את התרגשותו כשבאנו ופרשנו את החומר המלוכלך על שולחן האוכל שלו; וגם לא אשכח לעולם את יכולתו לזהות ולתארך כמעט את כל הממצאים.

"במקום לבקר אותנו על עריכת סקר ארכיאולוגי ללא רישיון רשמי, שלכאורה היה בעל ערך ארכיאולוגי מועט כפי שחשבו ארכיאולוגים רבים באותה עת, הוא היה נרגש לבחון את הממצאים ושיבח אותנו בציטוט ממסכת אבות: במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".

בעקבות המפגש הקים ברקאי עם אחרים את "הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית". הוועד ערך מסע מחאה מתוקשר נגד ההרס, הגיש כמה עתירות לבג"ץ ויצר תהודה עולמית למסע ההחרבה האסלאמי בהר. פעולות הוועד נשאו פרי בהדרגה, ככל שהציבור וגורמי הממשל הפכו מודעים יותר ויותר לחשיבות שימור העתיקות בהר הבית, כולל מבקר המדינה שערך בדיקה מקיפה בנושא. כל זה, מסביר דבירה, "הוביל למצב ששום בנייה או שיפוץ אינם נעשים בהר הבית ללא אישור ופיקוח של רשות העתיקות ורשויות נוספות.

"בשנת 2001 שיתפתי פעולה עם גבי בהשגת היתר לביצוע מחקר רשמי של העפר שהוצא מהר הבית, ובשנת 2004 קיבלנו סוף־סוף את ההיתר והקמנו את מיזם סינון העפר מהר הבית. חשבנו שהוא יימשך כמה חודשים בעזרתם של כמה סטודנטים לארכיאולוגיה ומתנדבים". יותר מעשרים שנה אחרי תחילת פעולות הסינון, עבודת המחקר במיזם הזה עוד רחוקה מסיום.

למרות הנזק והחרפה בעצם ההרס, המפעל הזה היה גם בשורה: זו הייתה הפעם הראשונה שהופק מידע ארכיאולוגי מאדמת הר הבית, ואף שהממצאים לא נחשפו באתרם כמבוקש בשדה הארכיאולוגיה, הם ממשיכים להיחקר וחושפים מידע יקר ערך על ההר. בעבודת נמלים אותרו עד היום חצי מיליון ממצאים במפעל הזה, מכל התקופות. כך הולך ומושלם התצרף העצום, וחידת ההר מתפענחת לאיטה. פיסת מידע אחת מצטרפת לאחרת, והתמונה הולכת ומתבהרת.

הממצאים מחולקים ל־120 קטגוריות. "תהליך הניתוח והפרסום של החומר הזה הוא משימה אדירה", מתאר דבירה. "רק חוקר בשיעור קומתו של גבי היה מסוגל להתמודד עם מגוון רחב כל כך של חומר ותקופות, במיוחד כשחלק גדול מופיע בצורת שברי ממצאים קטנים. הארכיאולוגיה כיום הפכה למדע של מומחיות צרה, וארכיאולוגים כמעט אינם יודעים דבר על תרבות חומרית שאינה בתחום התמחותם הישיר. רק ארכיאולוג מהאסכולה הישנה, בעל ידע נרחב ופתיחות לגישות ושיטות חדשות, היה מסוגל להתמודד עם חומר כזה".

מרכז הסינון שוכן כיום במצפה המשואות בהר הזיתים. בעפר התגלו כלי נשק מכל התקופות, מראשי חץ של חיל המשמר של שלמה המלך במאה העשירית לפני הספירה, דרך חיצים בבליים, אשוריים ורומיים ואבני קלע של הסלווקים ממלחמות יהודה המכבי, ועד קליעי רובה מששת הימים ואפילו כדורי גומי מפיזור ההתפרעויות בהר. נוסף על כך התגלו בסינון יותר מ־6,000 מטבעות: מימי הפרסים (ראשית תקופת המטבעות העולמית), דרך מטבעות של אנטיוכוס אפיפנס ומטבעות מחציות השקל שהובאו למקדש, ועד נפוליאונים מוזהבים מהמאות האחרונות ומטבעות מנדטוריים וירדניים.

נמצאו שם גם לא מעט עצמות שרופות של בעלי חיים כשרים להקרבה שנשרפו כנראה בשרפה הגדולה של החורבן, וכן עצמות שועלים מהתקופה שנאמר עליה באיכה (ה, יח) "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו". נמצאו גם קוביות משחק ששימשו כנראה את החיילים הרומים המשועממים ששמרו בהר, מסמרים מפרסות סוסי הצלבנים ועוד, ועוד, ועוד.

במפעל הסינון השתתף הציבור הרחב, כולל ילדי בית ספר, צעירים וזקנים, וגם לא מעט תיירים מחו"ל. ב־21 שנות קיומו השתתפו בו בסך הכול יותר מרבע מיליון איש.

כולם בוחשים

"מתי תסיימו את סינון העפר מהר הבית?", שאלתי את ברקאי בריאיון לפני כשנתיים וחצי, והוא ענה: "בעוד כעשור, אבל יש עוד הרבה ערמות עפר שנותרו במזרח הר הבית, ואת זה ייקח עוד שנות דור לסנן".

"מחקריו מאמצים בדרך כלל גישה מקסימליסטית", כתב עליו דבירה, "בסוגיות כמו גודלה של ירושלים בתקופת הבית הראשון או הגרעין ההיסטורי של הסיפור המקראי". ספרו האחרון, שפורסם ממש באחרית ימיו, עוסק במגילת שיר השירים, ובין השאר מוכיח שבניגוד להנחות ביקורת המקרא היא חוברה כבר בתחילת ימי הבית הראשון ולא בבית שני.

בריאיון ההוא עם ברקאי שאלתי אותו מה תרם מיזם סינון העפר לידע על הר הבית. "הר הבית הוא חור שחור מבחינת הידע", הוא ענה לי. "זה המקום הכי חשוב לעם ישראל, ואנחנו לא יודעים עליו דבר. מעולם לא נערכה חפירה מבוקרת בהר הבית, ולכן כל מה שאנחנו יודעים עליו הוא מהסינון.

"מהסינון אנחנו יודעים למשל שראשית הפעילות האינטנסיבית בהר הבית הייתה במאה העשירית לפני הספירה (ימי שלמה - א"ס), וזה תואם היטב את הנתון המקראי. בזכות הסינון אנחנו יודעים היטב כיצד נראו המרצפות הצבעוניות המעוטרות של בית שני בימי הורדוס, שמוזכרות בספרים של יוספוס ובספרות התלמודית. אנחנו יכולים כך לקבל מושג שהייתה פעילות אינטנסיבית בהר הבית בתקופה הביזנטית, דבר שאיננו נזכר כלל בספרות הארכיאולוגית הידועה".

"היכן לדעתך עמד המקדש בהר הבית", שאלתי אז, והוא ענה: "על רחבת כיפת הסלע".

הרב אלקנה ליאור, למשל, ממקם בכיפת הסלע את המזבח, ולא את קודש הקודשים כפי שגורסת הדעה המסורתית. לדעתך יש צדק בדבריו?

"הרעיון הזה עלה כבר לפני עשרות שנים. זו אחת מהאפשרויות. אני לא מקבל אותה, אבל בתנאים של היום בהר אי אפשר להוכיח דבר. השערה כזאת מזיזה את בניין המקדש כולו מערבה, ויוצא שהקיר האחורי של העזרה נוגע כמעט בכותל המערבי".

היכן לדעתך נמצאים כלי המקדש האבודים?

"הם הותכו בבבל ולא קיימים כיום. אני משער שכלי בית שני הותכו ברומא גם הם".

מה דעתך על התנהלות המדינה בהר הבית מעבר להיבט הארכיאולוגי? על מעצר יהודים שמתפללים או משתחווים שם?

"אלו דברים מוזרים ביותר, אבל הם עובדות חיינו. מדינת ישראל מעולם לא החליטה מה היא רוצה לעשות בהר הבית. אנחנו מגמגמים שם. יש ריבונות בהר הבית, אבל היא לא ממומשת. יש שליטה בהר, אבל היא לא שליטה של ממש. לא החליטו מה רוצים. למדינת ישראל אין מדיניות בהר הבית. אותו הדבר גם ביהודה ושומרון".

הר הבית מעניין אותך גם מעבר להיבט הארכיאולוגי?

"כן, זה ליבו של עם ישראל. מה לעשות? זה המקום".

מה צריכה להיות המציאות שם?

"במצב אידיאלי? שליטה ממשית של משטרה חזקה, כולל הוצאת הווקף ושלטונותיו מהר הבית. כיום הירדנים בוחשים שם, מחלקת המדינה של ארצות הברית בוחשת שם, הוותיקן בוחש ומדינות ערב בוחשות. העסק מסובך".

מהן לדעתך חמש התגליות הארכיאולוגיות החשובות ביותר שנמצאו בארץ?

"בראש ובראשונה, ללא ספק, המגילות הגנוזות. אחרי זה מכתבי בר־כוכבא. אחרי זה תגליות מצדה. אחרי זה החפירות של אהוד נצר בהרודיון וגילוי קבר הורדוס. גם ברכת הכוהנים שגיליתי חשובה מאוד".