מחקר חדש של חוקרים מאוניברסיטת אריאל מציג ממצא חד־משמעי: הציונות הדתית נושאת בנטל הסיכון הביטחוני במלחמת חרבות ברזל בשיעור חריג, הגבוה באופן ניכר מחלקה באוכלוסייה. בה בעת, דפוסי המעורבות של חברה זו מערערים את תזת ה"הדתה" וההשתלטות האידיאולוגית על צה"ל.
מאמרם של החוקרים, ד"ר רועי נאון ופרופ' עוזי בן־שלום, פורסם השבוע בכתב העת האקדמי "חברה, צבא וביטחון לאומי", ומבקש לבחון מחדש שאלה מרכזית בשיח הציבורי: עד כמה מעורבת הציונות הדתית בלחימה עצמה – ולא רק בהתגייסות ליחידות קרביות – ומהם מאפייני המעורבות הזו.
עד כה, רוב הדיון הציבורי והמחקרי על הנשיאה בנטל נשען על נתוני הגיוס שפרסם צה"ל: מי התגייס ליחידה קרבית ומי שובץ לתפקיד לוחם. אלא שהנתונים האלה, טוענים החוקרים, אינם משקפים בהכרח השתתפות בלחימה בפועל או חשיפה אמיתית לסיכון. לכן בחרו נאון ובן־שלום מדד אחר - נתוני הנופלים.
הכי מעניין
לדבריהם, נתונים אלה חושפים את רמת הסיכון האמיתית שהחייל נחשף אליה במהלך שירותו. הם גם מאפשרים מדידה שווה של הסיכון לחיילי סדיר ומילואים, והנתונים לגביהם זמינים לציבור באתר צה"ל, ואינם תלויים בהגדרות פנימיות של יחידות או תפקידים.
חיילים מחטיבת כפיר. למצולמים אין קשר לנאמר | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
לצורך המחקר בחנו נאון ובן־שלום את כלל החיילים שנפלו מפרוץ המלחמה ב־7 באוקטובר 2023 ועד 28 באוקטובר 2025. מבין 915 נופלים סוננו חיילים שנהרגו שלא במהלך פעילות צבאית, ובהם חיילים סדירים שנהרגו ביישובי העוטף שלא במסגרת תפקידם, משתתפי מסיבת הנובה, חברי כיתות כוננות שנפלו בקרב, חללי פיגועים בעורף והנהרגים בתאונות אזרחיות. לאחר הסינון נותרו 851 חיילים שנפלו בשירותם הצבאי הפעיל.
גם בנושא הזהות הדתית דקדקו החוקרים: נופלים מסורתיים סווגו כלא דתיים, בשל הקושי לזהותם באופן עקבי. שישה נופלים שסיווגם הדתי לא היה חד־משמעי נותחו בנפרד, וחוזרים בשאלה הוגדרו כלא דתיים – אלא אם זוהו במובהק כחלק מהקהילה הדתית גם כיום.
הממצא הבולט ביותר של המחקר חד וברור: 257 חללי צה"ל, שהם 34 אחוזים מכלל הנופלים (ו־35 אחוזים מכלל הנופלים היהודים), הם דתיים. זאת, בשעה שחלקם של הדתיים־לאומיים באוכלוסייה הכללית עומד על פחות מ־10 אחוזים. מדובר בשיעור נופלים שגבוה פי ארבעה כמעט מחלקם באוכלוסייה הכללית, ופי 2.5 מחלקם באוכלוסייה היהודית החייבת בגיוס. זהו ייצוג יתר חריג גם ביחס להשערת המחקר, שקבעה רף של "פי שניים" כמדד לייצוג יתר.
לשם השוואה, שיעור הנופלים שאינם דתיים זהה כמעט לחלקם באוכלוסייה, וכך גם שיעור הנופלים הדרוזים: בני העדה הם 1.8 אחוזים מהאוכלוסייה של בני 20 עד 64 בישראל, ו־1.65 אחוזים מהנופלים במלחמה.
ההשערה השנייה של החוקרים הייתה שנופלים דתיים יגיעו בממוצע מיישובים במעמד חברתי־כלכלי גבוה יותר. הנתונים הפריכו זאת.
רוב הנופלים הדתיים מגיעים מיישובים באשכולות החברתיים־כלכליים הנמוכים (1־5), בעוד שאצל נופלים שאינם דתיים נמצא קשר חיובי ברור: ככל שהאשכול גבוה יותר, כך מספר הנופלים גדול יותר. החוקרים מציינים כי הממצא קשור, בין השאר, לריכוז דתי־לאומי גבוה ביישובי יהודה ושומרון ובירושלים, המאופיינים בדירוג חברתי־כלכלי נמוך יחסית. בכך מאשש המחקר באופן חלקי את תזת "צבא הפריפריה", אך רק ביחס למגזר הדתי־לאומי.
עוד על המלחמה בעזה
נשיאה חריגה בנטל
ניתוח הנופלים הדתיים לפי סוג השירות מצייר תמונה חדה. הדתיים הם כ־45 אחוזים מכלל הנופלים במערך המילואים, 27 אחוזים מהנופלים בקרב משרתי הקבע ו־29 אחוזים מהנופלים בקרב הסדירים. לנוכח הנתונים הללו טוענים החוקרים כי לוחמים דתיים מוּנָעִים פחות משאיפות קריירה צבאית, ויותר ממחויבות אידיאולוגית לשירות. הם משתחררים מוקדם יותר משירות קבע, אך ממשיכים להתייצב למילואים גם בשירות ממושך ומסוכן.
החלוקה לדרגות מחזקת את הטענה הזאת: 42.9 אחוזים מהנופלים בדרגות הקצונה הזוטרות (סגן־סרן) הם דתיים, ו־40.7 אחוזים מהנופלים בדרגות הנגדים הזוטרים (רס"ל־רס"ם), הדרג הלוחם במילואים, הם דתיים. בקרב החוגרים (סמל־סמ"ר), שיעורם של הנופלים הדתיים עומד על כ־30 אחוזים.
ביחידות ההנדסה, השריון וחיל הרגלים, שנשאו בעיקר הנטל בלחימה הקרקעית, שיעור הנופלים הדתיים גבוה במיוחד - יותר משליש. לעומת זאת, שיעור החללים הדתיים ביחידות המיוחדות ובחיל הגנת הגבולות נמוך יותר - רק 17% ו־11% (בהתאמה), אך עדיין גבוה משיעורם באוכלוסייה.
את שיעורם הנמוך יחסית של הנופלים הדתיים מקרב הנופלים בחיל הגנת הגבולות מסבירים החוקרים בכך שיש שיעור גבוה של נשים בחיל הזה, ובכך שהחיל מורכב מיחידות סדירות ששיעור הדתיים בהן נמוך מלכתחילה. ביחידות המיוחדות ההסבר מורכב יותר, וייתכן שהוא קשור לדפוסי מיון סוציולוגיים של "האליטות הישנות", כפי שמציעים מחקרים קודמים.
החוקרים מציינים עוד כי מספר הנופלים מן היחידות המיוחדות נמוך באופן כללי, מה שמקשה על הסקת מסקנות סטטיסטיות חד־משמעיות.
אחד הממצאים המעניינים ביותר נוגע למקום המגורים. בניגוד לדימוי ההסתגרות הדתית, כמעט מחצית מהנופלים הדתיים הגיעו מיישובים חילוניים ומעורבים: מספר הנופלים הדתיים שגרו ביישובים דתיים וחרדיים הוא כ־150, ומספר הנופלים הדתיים שגרו ביישובים שאינם דתיים הוא כ־140. מבחינה גיאוגרפית, הריכוז הגבוה ביותר של נופלים דתיים הוא במחוז יהודה ושומרון (כ־88 אחוזים מהנופלים במחוז), ואחריו מחוז ירושלים. במחוז תל־אביב, מנגד, שיעורם נמוך במיוחד: פחות מ־10 אחוזים.
המסקנה של נאון ובן־שלום ברורה. לדבריהם, הנתונים מצביעים על "נשיאה חריגה של הציונות הדתית בנטל הסיכון הביטחוני". המספרים גם שוללים, לטענתם, את התזה של השתלטות תיאוקרטית על צה"ל. לדידם ההפך הוא הנכון: הפיזור החברתי והגאוגרפי, ריכוז הנופלים בדרגות הזוטרות והדומיננטיות במילואים וביחידות המתמרנות – כל אלו מעידים "על אוכלוסייה שאיננה מתבדלת, והיא חלק מהחברה הכללית. מאפיינים אלה מצביעים לדעתנו על חברה אידיאולוגית המעורבת במערך הלוחם בצה"ל יותר לצורכי שירות הכלל מאשר לצרכים אישיים או לצורכי השתלטות תיאוקרטית או דתית".
שני החוקרים מדגישים כי אילו הייתה זו "השתלטות", היא הייתה ניכרת בריכוז גבוה בדרגות הבכירות, בשירות בקבע וביחידות העילית. "מממצאי המחקר אפשר לשער את קיומם של מנגנונים חברתיים ותרבותיים בציונות הדתית שמאפשרים התמדה בביצוע שירות מילואים ומסכן חיים, וכן עמידות בפני שחיקה גם מול אווירה ציבורית כללית שאינה מתגמלת אותם על שירותם", קובעים החוקרים.
הם מוסיפים כי "מנגנונים אלה ניזונים מסביבה יישובית, משפחתית, קהילתית ואידיאולוגית", והבנתם "חיונית להבנת דפוסי השירות והלכידות של צה"ל".
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
