ברית פוליטית בין מסוחררי ה"אחדות" הסרוגים לתומכי קפלן - מסוכנת מאוד

במוצאי שמחת תורה תשפ"ד, בעיצומו של הטבח המשתולל בדרום, התייצב ראש ממשלת ישראל בפני האומה, הבהיר את המצב וציטט בין השאר שורה ידועה של ביאליק: "נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן". השיר שממנו נלקחו המילים הללו, "על השחיטה", נכתב בעקבות פרעות קישינב ב־1903, שבהן נהרגו כמעט 60 יהודים, ואשר זעזעו את העולם היהודי בכלל ואת מנהיגי הציונות בפרט. מספר הנרצחים בטבח שמחת תורה היה גבוה פי 20. מבלי שהתכוון לכך, נתניהו נתן בציטוט זה ביטוי לעובדה שהטבח לא היה רק כישלון ביטחוני של ישראל, הוא היה גם כישלון של הציונות. למרבה הבעתה, המילים הללו נותרו רלוונטיות גם כעבור 120 שנה, כאילו לא השתנה הרבה במצב היהודים בתקופה שבין שני האירועים. הפוגרום הגדול ביותר בעם היהודי מאז השואה התרחש דווקא על אדמת ישראל, והלא הציונות הבטיחה לנו שמדינת היהודים תגן עלינו מפוגרומים.

כמובן, כישלונו של המפעל הציוני במערכה אחת אינו הופך אותו לכישלון כולל. גם אם אכן מדובר באחת ממטרותיה העיקריות של הציונות, אם לא העיקרית בה"א הידיעה, לא נמחקו השנים הרבות שבהן מטרה זו הושגה בשורה של ניצחונות מפוארים. לא נמחקו גם הישגיה של הציונות בתחומים אחרים, גם אם הללו לא היו ממטרותיה המרכזיות, כגון יצירת התרבות העברית החדשה, פריחת עולם התורה בארץ, כינון כלכלה מערבית משגשגת, קדמה מדעית וטכנולוגית ועוד. "הכל לפי רוב המעשה", אמר רבי עקיבא, ובמבחן רוב המעשה הציונות עדיין מובילה, ובמידה ניכרת, על מתנגדיה. ועם כל זה, כישלון בסעיף כה מרכזי של רשימת ההבטחות הציונית היה אמור להביא לחשיבה מחדש, ובעיקר לחילוף משמרות נרחב.

במצב תקין, טבח שמחת תורה היה צריך להביא להשעיה זמנית של כל איש ואישה שישבו על יד הגה ההנהגה הביטחונית מאז 6 ביוני 2004, יום קבלת החלטת הממשלה על ההתנתקות, ועד היום – הן מממשלות הימין, הן מממשלות השמאל, הן מן הצמרת הצבאית. ההשעיה הזמנית הייתה צריכה להתקיים עד לבירור מידת האחריות של כל אחד, במיוחד בנוגע למדיניותה של ישראל בסוגיה העזתית. שלושת המחנות הללו היו מתקוטטים בשאלת חלוקת האחריות, אך כל בר דעת מבין כי לכל אחד מהם הייתה אחריות, והשאלה היא רק חלוקת האחוזים ביניהם.

הדבר לא קרה, בין השאר בשל אילוצי השעה. מיד לאחר הטבח יצאה המדינה למלחמה קשה ותובענית. זמן הבירור הנוקב נדחה, ולפי שעה נאלצנו להפקיד את גורלנו בידי אנשים שהיו אחראים, במידות שונות, למחדל. אלא שגם המלחמה לא סיימה את תערובת הכישלונות וההצלחות. לצד הצלחות מרשימות במלחמה מול חיזבאללה ומול איראן (לא אכנס כאן לספקות בעניין גודל ההצלחה מולה, ואסתפק בקביעה הכללית שהייתה הצלחה), אפשר לקבוע בצער כי ישראל נחלה כישלון גדול וקשה מול חמאס בעזה. אני נזהר מן המילה "תבוסה", אבל המצב קרוב לכך. המערכה מול חמאס הייתה המערכה העיקרית של המלחמה, ולכן הכישלון בה צורב במיוחד. אכן, אין בכך כדי לפסול את המלחמה הרב־זירתית כולה ככישלון, אך כישלון בזירה המרכזית איננו עניין של מה בכך.

אחרי קרוב לשנתיים של לחימה נגד ארגון של פורעים עם "כפכפים, קלצ'ניקובים וטנדרים", ללא חיל אוויר, ללא חיל ים, ללא חיל שריון, ללא חיל תותחנים וללא ארגוני מודיעין משוכללים – חמאס לא רק שרד, הוא אף מסובב את המעצמה החזקה במזרח התיכון על אצבעו הקטנה, מציב לה תנאים קשוחים, קובע את סדר יומה, מעורר בתוכה קולות הרסניים ומצליח להביס אותה במערכה הדיפלומטית – בין השאר בהעלאתו המחודשת של רעיון המדינה הפלסטינית אל ראש סדר היום המדיני.

דמו של מי סמוק יותר

יהיו מי שיאמרו: מה לעשות, הם מחזיקים בקלף סחיטה ענק – החטופים. אכן, החטופים בידיהם, אך משקלם והשפעתם על המערכה היו בידינו. הפיכת החטופים לשיקול מכריע בהתוויית המערכה הייתה שגיאה קשה, והיא חלק מן הכישלון. אכן, כל מי שחושב כך מוצג בתקשורת כערל־לב, משיחי והזוי. לפיכך טוב נעשה אם נפנה אל ההיסטוריה כדי לראות מהו הסטנדרט המקובל ומהי הסטייה המוזרה ממנו.

בכל תולדות המלחמות בזמן המודרני לא מצאתי תקדים למדינה שעצרה מלחמה בעלת יעדים אסטרטגיים כדי להציל 20 בני אדם ו־30 גופות. בישראל מופעל לחץ עצום להביא לכך, ובינתיים צה"ל כבר נסוג פעמיים משטחים שכבש, ונסיגה מעין זו היא הפסקת־מלחמה זוטא. לא מצאתי גם מדינה בזמן המודרני שקבעה את הצלתם של עשרות אנשים כיעד מרכזי של מלחמה. אני מזמין כל אחד מהקוראים לנסות להציג בפניי תקדים כזה (רק בלי גידופים, בבקשה). כל ניסיונותיי לבקש מידידיי מן השמאל תקדימים למקרים כאלה עלו בתוהו. במקרה הפחות טוב אני מקבל מתקפות על עצם העלאת השאלה, במקרה הטוב יותר אני מקבל תשובות בנוסח "מה היית אומר אם הבן שלך היה חטוף", או "המדינה הפקירה את החטופים ובכך הפרה את החוזה החברתי עימם, ולכן היא מחויבת במיוחד להחזירם". מיד אתייחס לאמירות הללו.

מעבר לשאלת התקדים – שיש בה כדי ללמד מיהו הצד ה"נורמלי" בוויכוח ומיהו הצד הסוטה מן הנורמה – עומדת כאן שאלה מוסרית איומה: מי הוא זה ואיזה הוא אשר לקח על עצמו את האחריות לקבוע את תעריף הדמים והסבל שבו דמו של חטוף סמוק יותר מדמו של חייל הנלחם בעבורו?! עשרות חיילים נהרגו ומאות נפצעו בשל הצורך לכבוש מחדש אזורים שצה"ל פינה במסגרת עסקאות חטופים. מי החליט שסבלן של המשפחות השכולות שאיבדו את יקיריהן במהלכי הכיבוש־מחדש קשה יותר מסבלן של משפחות החטופים? מי החליט שייסורי הגוף והנפש של הפצועים – בהם פצועים קשה ונכים לצמיתות – גדול מסבלם הנורא של החטופים?

אין כאן אטימות ועורלת לב. מצבם האיום והנורא של החטופים מזעזע, והלב נכמר למראיהם. כולנו רוצים לראותם בבית. כולנו גם רוצים לראות בבית את חיילי צה"ל, ולראות כמה שפחות שמות של חללים ופצועים. מלחמה היא דבר קשה ואכזרי, ודווקא משום כך הרגישות לשכול ולסבל איננה יכולה להיות קצרת ראות או ממוקדת בצד אחד. השאלה הרטורית "מה היית אומר אילו הבן שלך היה חטוף", אינה חזקה יותר מן השאלה הרטורית "ומה היית אתה אומר אילו הבן שלך היה נהרג במסגרת כיבוש מחדש בעקבות עסקת חטופים". בשני המקרים הייתי מעדיף את חיי בני על פני כל שיקול אחר. אלא שצירוף שתי השאלות הרטוריות מלמד רק דבר אחד: סובייקטיביזציה של הדיון המוסרי איננה מקרבת אותנו אל ההכרעה הנכונה אלא רק מרחיקה אותנו ממנה.

גם טענת ה"הפקרה" והפרת החוזה החברתי נוקטת פרשנות חסרת תקדים של המושגים הללו: מדינת ישראל עברה מתקפת פתע בעקבות כישלון מודיעיני חמור, ועל האחראים עליו לתת את הדין. אבל בשום מלחמה בהיסטוריה לא שמענו שמתקפת פתע נחשבה בעיני אזרחי המדינה המותקפת להפרת החוזה החברתי עימם, ובוודאי לא שמענו שבגלל כישלון כזה צריכה המדינה להקריב הכול, ללא חשבון, כדי לפצות את נפגעיו הישירים של המחדל. אבות תיאוריית "האמנה החברתית" – הובס, לוק ורוסו – היו מתהפכים בקבריהם אילו שמעו את הפרשנות הזו למשנתם.

מקצת משפחות החטופים אומרות כי אצל בכירי השלטון בארצות הברית הן מקבלות אמפתיה ואוזן קשבת הרבה יותר משהן מקבלות אצל ראשי המדינה בישראל. ראוי להזכיר: בארצות הברית, קו המדיניות הרשמי זה שנים רבות הוא שאין מנהלים משא ומתן עם טרוריסטים, ואין משלמים שום מחיר לשם הצלת בני ערובה, כדי לא להעניק לשיטה הזו הצלחות ולא לעודד את הטרור. הרבה אוזן קשבת, אך אפס פשרות עם הטרור. אילו ישראל הייתה מאמצת קו קרוב יותר למדיניות האמריקנית, מצבנו היה שונה.

אכן, אני מדבר על "קו קרוב יותר" ולא על "קו זהה", משום שבסופו של דבר איננו ככל הגויים. מתוך סולידריות יהודית, סבלם הנורא של החטופים נוגע בלב כל אחד מאיתנו. גם סבלן של המשפחות שלא זכו להביא את יקיריהן לקבורה ממלא את ליבנו הזדהות. כולנו מבקשים להצילם, גם במחירים כואבים. ואולם אם האמריקנים מייצגים קו קיצוני לכיוון אחד, ישראל מייצגת קו קיצוני אחר, שגובה מחירים ממשיים בחיי בני אדם ובשלמות גופם. גם להם מגיעה חמלה (ולא אאשים באטימות לב את מי שאינם שוקלים את סבלם, אלא רק בחשיבה קצרת ראות).

מדיניות החטופים של ישראל במלחמה הנוכחית איננה יכולה אפוא לשמש תירוץ לכישלון, אלא מהווה בעצמה חלק מן הכישלון. ומי שאימץ מדיניות זו, בין מצד עצמו ובין בשל לחץ התקשורת, שמתעלמת בעקביות משאלת המחירים שהצגנו, אחראי לחלק זה של הכישלון. מנהיגות אמורה להיבחן בקבלת החלטות נכונות גם כנגד לחצים עזים.

האחריות העליונה

ואולם תהא זו טעות מרה, וגם חוסר הגינות כלפי החטופים ומשפחותיהם, להעמיד את הכישלון כולו אך ורק על סוגיית החטופים. הצגת הדברים באופן זה גם תסכל את התיקון הנדרש בכל אותן גזרות אחרות שבהן הכישלון אכל בנו בכל פה.

שוב ושוב הבטיחו לנו הפוליטיקאים שהניצחון המוחלט מצוי מעבר לפינה, שאנחנו "כפסע" ממנו, אך שוב ושוב מצאנו את עצמנו עומדים מול כוח נחוש שרחוק מאוד מלהתקפל. מסקנה: טעינו בהערכת כוח הלחימה של חמאס. שוב ושוב הודיעו לנו שגדוד פלוני של חמאס חוסל וחטיבה פלמונית שלו הושמדה, אך כעבור כמה חודשים שמענו על לחימה עזה מול אותם גדודים וחטיבות. מסקנה: טעינו בהערכת יכולת השיקום של חמאס. שוב ושוב אמרו לנו שחמאס "חנוק", "עם הגב אל הקיר", "בלחץ אטומי", ומשתוקק להשיג עסקה – ושוב ושוב מצאנו את עצמנו מול יריב קשוח, רחוק מהתרסקות, שולט בשטח, ושאינו מוכן להתפשר על פחות מהפסקת הלחימה ונסיגה מלאה של צה"ל מהרצועה. מסקנה: טעינו בהערכת מצבו של חמאס ובניתוח "תורת־משחקי" של התנהגותו במשא ומתן. כפי שאומר חברי ד"ר רון שלייפר: אנחנו משגרים אל הדיונים בוגרי קורסי משא ומתן באוניברסיטאות היוקרה של ארה"ב, ואילו הם מגיעים אליהם עם אנשים שבגיל חמש אימותיהם שלחו אותם לעמוד על המקח עם סוחרים בשוק.

וכאן עולות כל השאלות הקשות על סעיפי הכישלון שאינם קשורים לחטופים, שאלות שמשום מה אינן נשמעות: אמרו לנו שציר פילדלפי הוא "צינור החמצן של חמאס", והנה הצינור בידינו אבל החמצן ממשיך לזרום חופשי. מאיפה לעזאזל יש לחמאס נשק? מאיפה לו תחמושת בלתי נגמרת? מדוע עדיין יש לו תשתיות, כולל אינטרנט שבו הוא מפיץ את תעמולתו לכל עבר? כיצד יש לו די כסף למשכורות לפעיליו, שמעודדות את המשך ההצטרפות אליו, במיוחד בתנאי המחסור ברצועה? מדוע ההאקרים המוכשרים של המודיעין הישראלי, שהצליחו לשבש מערכות מחשב כה רבות ומוגנות באיראן, לא הצליחו לשבש את מנגנוני הזרמת הכספים לארגון טרור מתוחכם הרבה פחות? ובכלל, מדוע המלחמה הזאת נמשכת כבר כמעט שנתיים? מישהו שם בצמרת שכח שמלחמות ארוכות הן מלחמות שישראל מפסידה בהן?

כל אלה הם סעיפי כישלון נוספים, שאינם קשורים למדיניות החטופים. לכל אלה אחראיות ממשלת ישראל וההנהגה הצבאית שלה, והם מצטרפים אל המחדל הענק של הטבח עצמו. המסקנה הכואבת היא שיש לפנינו כישלון על גבי כישלון, ובסך הכול – כישלון קולוסלי. אכן, אין לשכוח את ההצלחות, אבל חשוב להבין: עזה היא המערכה העיקרית, חיזבאללה ואיראן הן רק נספחותיה.

גם על הכישלון בעזה יתנהל מן הסתם ויכוח מי אשם יותר, הדרג המדיני או הצבאי. גם כאן התשובה היא כמו בעניין הטבח: ברור ששני הצדדים אשמים, והשאלה נוגעת רק לאחוזי חלוקת האשמה. ברם, בסופו של דבר הדרג הצבאי כפוף לדרג המדיני, ובכלל, הממשלה היא האחראית העליונה להתוויית המדיניות ולביצועה. אפשר גם להאשים את היועמ"שית, את ממשל ביידן (זוכרים? חלפו כבר שמונה חודשים מאז הוסר המכשול הזה בדרך לניצחון המוחלט) ואת העולם. אבל גם ההתגברות על המעקשים בדרך לניצחון היא באחריותה של הממשלה, ואם לא התגברה עליהם – הרי זה חלק מהכישלון ולא תירוץ לו. הממשלה היא שאמורה לספק ניצחון, ואם לא סיפקה – עליה לספק תשובות, ואם התשובות לא מספיק טובות – היא אמורה לתת את הדין בפני הציבור.

הכישלון הכפול הזה מצטרף לשורת כישלונות אחרים של הממשלה הנוכחית: הכישלון בהעברת הרפורמה המשפטית (שרובה צודקת מצד תכניה, אבל חקיקתה נעשתה בחוסר־תחכום גולמני), הכישלון בטיפול בפשיעה ובאלימות, הכישלון בפתרון בעיית גיוס החרדים, הכישלון במניעת ההטפות הפרוגרסיביות במערכת החינוך, הכישלון ברמת החינוך בכלל, הכישלון בפתרון בעיית הפקקים (שאינם מסתכמים בחוסר נוחות לנהגים אלא גורמים נזק עצום לכלכלה), הכישלון הצורב בהסברה, כישלון המאבק בשחיתות בשירות הציבורי וברשויות המקומיות (אם מישהו ניסה בכלל להיאבק בה), ועוד ועוד.

המסקנה המתבקשת לכאורה נוכח הכישלונות הללו היא החלפת הממשלה, וברמת הפרט – הצבעה בבחירות למפלגה ממפלגות האופוזיציה. דא עקא, גם זו איננה אופציה סבירה עבור כל מי שחרד מעלייתו המחודשת של השמאל לשלטון. מי שתולה את תקוותו במנהיגי מרכז וימין ש"רק" ילכו עם השמאל וישיבו את ה"אחדות" האבודה לעם ישראל – עושה שגיאה דומה לזו שעשו אנשי ימין שהצביעו ליצחק רבין בבחירות 1992. זוהי שגיאה הרובצת במיוחד לפתחם של חוגים שונים בציונות הדתית, שהכמיהה ל"אחדות" דמיונית מעבירה אותם לעיתים על דעתם, ולעיתים גם מעבירה אותם לחיזוק המחנה המתעב אותם. היא גם רובצת לפתחם של מי שנקעה נפשם מן השותפים החרדים של ממשלות הימין, ומוכנים למשכן את גורל המדינה כדי להכות בנציגי ה"משתמטים". יותר מכול היא רובצת לפתחם של אלה בציונות הדתית הנוטים ממילא אל המרכז או השמאל.

ברית מסוכנת

טיבו של היריב הפוליטי התגלה לנו באירוע לא רחוק, שבעיניי איננו "עוד אירוע" אלא ציון דרך סמלי: מאורעות יום כיפור תשפ"ד. בכמיהתה האינסופית ל"אחדות", הציונות הדתית מבקשת להשכיח ולמחוק מן התודעה את הטראומה הזו, את אותו יום נורא שבו יצאו אנשים ונשים מן העיר העברית הראשונה, בירת הפלורליזם הישראלי, מצוידים בזמבורות, בכלבים ובנקניקי חזיר, כדי למנוע מאחיהם ואחיותיהם את האפשרות להתפלל ברשות הרבים כמנהג אבותיהם. לכאורה, הפורעים הללו אינם מייצגים את כל השמאל, אך כאן יש להוסיף את ההתגייסות הגורפת של תקשורת השמאל ונציגיו הפוליטיים לטובת הפורעים, והתלונות שהשמיעו דווקא על העירייה והמשטרה שלא פיזרו את התפילות בכוח הזרוע. מפעילי הזמבורות הם אולי מיעוט קטן, תומכי הזמבורות הם בעיה נרחבת בהרבה.

הציונות הדתית אוהבת לומר שיורד גשם כאשר יורקים בפרצופה, והיא מעדיפה להשכיח עובדות שמחללות את אשליית ה"אחדות", ולהבליט – כפי שקורה בעיתון זה כמעט מדי שבוע – את האנשים הטובים משני הצדדים, המאמינים שהרוב איננו קיצוני, עוין ומתלהם, וכי הוא שוחר אחדות כמונו. אבל גם אם היא מאמינה בטוב שבצד השני, הציונות הדתית אינה יכולה לתת לגיטימציה לאנשי הזמבורות ולתומכיהם. גם שונאי החרדים שבקרבה חייבים להתעשת ולזכור שהחרדים עדיפים ככלות הכול על תומכי הזמבורות. וגם אנשי מרכז־שמאל דתיים צריכים להבין שאת תומכי הזמבורות אי אפשר להעלות לשלטון, גם לא כשותפים בלבד בקואליציה.

אנשי מרכז־שמאל דתיים צריכים להקשיב היטב כאשר שוב ושוב מכנים את אחיהם, בני מגזרם, "משיחיים", "הזויים", "אוכלי מוות" ו"סרטן", וכיצד מציגים אותם ב"סאטירות" למיניהן. אין לבטל את הדברים כקולם של שוליים קיצוניים בלבד, שכן השוליים הללו ונציגיהם עלולים להגיע לשולחן הממשלה ולשבת בקבינט. אנשי מרכז־שמאל דתיים צריכים להתרחק מהם לא רק מתוך סולידריות מגזרית וציפוף שורות, אלא מתוך הכרת האמת והבנת הנזק הצפוי: נכון, גם להם יש מחלוקת עם אחיהם למגזר, והוויכוחים הללו אף מלהיטים את שולחנות השבת, אבל הם יודעים היטב שזהו ויכוח רעיוני, ענייני, בין שני הגיונות פוליטיים. אם הם יעלו לשלטון את הכוחות המבַצעים יום־יום דמוניזציה של כור מחצבתם כולו, זו לא תהיה תחילתה של אחדות אלא סופה.

העניין אינו נוגע רק לענייני דת או זהות. כיום, יותר מאשר לפני שנתיים או שנה, אנחנו מבינים שהסכנה רובצת לפתחנו גם במישור המדיני. אכן, כמה ימים לאחר הלם הטבח כבר שמענו קולות בימין המכריזים על קבורת רעיון השמאל הישראלי. אפילו לפני שבועות אחדים הגיעו לאוזניי דבריו של פוליטיקאי בכיר הטוען כי למעשה חזון השמאל נגנז, ועכשיו כבר לא צריך להילחם בשמאל אלא רק לדאוג שאנשי השמאל לא יחושו מודרים ולא ירצו לברוח לנו. אשרי תמימי דרך. אמירות כאלה הן ביטוי להנחה הנאיבית מראשית המלחמה שהשמאל ירד מהפרק.

ואולם השמאל לא הלך לשום מקום, ושום קריסת קונספציה לא תקריס את הקונספציה שלו. כפי שכתב לאחרונה בעיתון זה הרב חיים נבון, השמאל מורגל היטב בדיסוננסים קוגניטיביים, והתשובה שלו עליהם לעולם לא תהיה "טעינו מלכתחילה" אלא "טעינו שלא הלכנו רחוק מספיק". כעת, בחסות הכישלון המהדהד של הממשלה ושל צה"ל בעזה, אנו חוזרים לשמוע קולות מוכרים שלא התגעגענו אליהם. הדרישה להפסקת המלחמה כבר איננה מתורצת רק בגורל החטופים אלא גם בגורל אומללי עזה, "האזרחים החפים מפשע". ואם לפני כמה חודשים עוד שמענו את הקריאה "נשחרר את החטופים עכשיו, נילחם בחמאס אחר כך", עכשיו כבר עולות בגאון הקריאות נגד "המלחמה המיותרת" בחמאס. השמאל הישראלי חזר, ובקול גדול.

ברית פוליטית בין תומכי הזמבורות למסוחררי ה"אחדות" היא ברית מסוכנת מאוד, במיוחד כעת, כאשר רעיון המדינה הפלסטינית הוצא מן הנפטלין (גם זה, כאמור, בחסות הכישלון החמור בעזה, כמו גם הכישלון במערכה על ההסברה). היא מסוכנת גם אם היא רק זמנית כביכול, וגם אם נציגי הציונים הדתיים יישבעו בנקיטת חפץ שהם יידעו לפרוש אם הסכנה תתקרב. מרגע שכדור השלג מתגלגל, הוא יוצא מכלל שליטה. תהליך אוסלו וההתנתקות לימדו אותנו משהו, וכדאי לשנן אותו היטב.

אין למי להצביע

מכל מה שנאמר כאן עולה מסקנה עגומה: בזירה הפוליטית הקיימת, אין במי לתמוך. כרגע אפשר עדיין לדבר במישור העקרוני, אבל כשיגיעו הבחירות זו תהיה בעיה קונקרטית. בישראל, כידוע, אנחנו לא מצביעים בעד מועמדים אלא נגדם, ואף שדרך החשיבה הזו מוצגת לעיתים כילדותית, יש בה לא מעט היגיון, במיוחד כאשר אף אחד מן המועמדים איננו מייצג באמת את דעותינו או את טעמנו. ואולם כעת, גם מי שרוצה מאוד להצביע נגד מועמד ולא בעדו, יתקשה מאוד להצביע בעד הממשלה הנוכחית, עם אחריותה הכפולה לטבח ולפיאסקו בעזה. מנגד, גם מי שמגלה פיכחון צורב כלפי הממשלה הנוכחית אינו יכול ואינו רשאי מוסרית להושיב אל שולחן הממשלה את תומכי הזמבורות. כאמור, המצב התקין היה ניקוי גמור של המערכת הפוליטית מדור הפוליטיקאים שכשל, אבל שינוי מהסוג הזה איננו נראה באופק. למרבה הצער, ההתמודדות העיקרית במערכת הבחירות הבאה תתנהל כנראה בין נכשלי עזה ושותפיהם ובין תומכי הזמבורות ושותפיהם.

אם תמונת מצב עגומה זו אכן תישאר על כנה, ככל הנראה לא אצביע בבחירות הקרובות, לראשונה מאז שהחוק העניק לי את זכות הבחירה. כן, אני יודע, אי־הצבעה מחזקת בפועל את היריב, ולכן חובה, כרגיל, להצביע נגד ולא בעד, להעדיף ימין שכשל על שמאל הרסני. אלא שהפעם זה יהיה קשה במיוחד. הבחירות הן מנגנון השכר והעונש בין הבוחר לנציגיו, האמורים להישפט בעיקר במבחן התוצאה. התוצאות עגומות מכל עבר, ואם הבוחר ימשיך לתמוך באחראים לכך – לקתה מידת הדין, ומסע הכישלון רק יימשך.

זוהי, על כל פנים, תמונת ההווה. אולי עד הבחירות היא תשתנה באופן חד; אולי פתאום תבצע הממשלה מהלך מבריק שיהפוך את הכישלון להצלחה, ולו חלקית (כי את נזקי השנתיים האחרונות אי אפשר למחות); ואולי ברגע האחרון אשבר ואחליט להצביע נגד ולא בעד. ואולם כפי שהדברים נראים כעת, בלב כבד אשב בבית. אינני קורא לאחרים ללכת בדרכי. מי שיצביע עבור מפלגת ימין קיימת – אבין ואכבד את בחירתו, אך לא אוכל כנראה ללכת בדרכו. הצבעה אחרת, למי שעתיד לחבור אל השמאל, גם אם יציג עצמו כמרכז או כימין, בוודאי איננה אופציה בעיניי.

וישנה עוד אפשרות: הופעתה של מפלגת ימין חדשה, אחרת. אם לא זכינו לניקוי כללי של המערכת, לפחות אפשר ליצור בה חלקה נקייה. ברצון אצביע עבור מפלגת ימין חדשה, לא ממסדית, אולי אף אנטי־ממסדית. אתן את קולי לכתחילה ולא בדיעבד למפלגת ימין שתהיה מורכבת אך ורק מאנשים שלא מילאו תפקידים במערכת הפוליטית הקיימת ולא לכלכו את ידיהם בכישלונות השנים האחרונות ("חסרי ניסיון"? כן, חסרי ניסיון; הטיעון המוכר של חסידי הרע הישן כל אימת שניצב מולם תחליף חדש, לא יעבוד עליי). מפלגה שתכריז מראש שלא תצטרף לשום קואליציה זולת זו שהיא עצמה תרכיב (נכון, היא צריכה להכריז על עצמה כעל אלטרנטיבה לשלטון כבר בראשית דרכה, גם אם יהיו לה רק ארבעה מנדטים), אך תתמוך מבחוץ בכל קואליציית ימין כדי למנוע את עליית תומכי הזמבורות וכדי למנוע סחרחרת בחירות ללא מוצא; היא איננה חייבת להיות במוצהר מפלגה דתית (חבל, כי עד היום תמכתי תמיד במפד"ל, בנותיה ונכדותיה הפוליטיות) ואף לא צריכה לבחור רק נציגים דתיים, אך עליה להכריז בלא מורא כי היא מתנגדת להפרדת הדת מן המדינה ושואפת להנכיח את היהדות בחקיקה, בחינוך ובמרחב הסמלי של המדינה; וכמובן, היא תחרות על דגלה את עקרונות היסוד של הימין הישראלי, ובראשם הקביעה כי ישראל לא תנהל "תהליך מדיני" הכולל ויתורים עם שום גורם שאינו מכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בארץ ישראל.

אינני יודע כמה שותפים יש למחשבות שהבעתי, ובוודאי אינני יודע מה מידת היתכנותה של מפלגה כזו, אך בהתקרב חודש אלול וימי חשבון הנפש האישי והלאומי, חשתי חובה וצורך לערוך סיכום ביניים למצבנו ולשתף בו את הרבים, בתקווה שהדברים לכל הפחות יעוררו דיון.

בנימין בראון הוא פרופסור מן המניין בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון ון־ליר