קשה להחמיץ את הטונים הצורמים המלווים את השיח בימין ביחס לנפתלי בנט. יש שם הרבה כעס, תחושת בגידה עמוקה ולא פעם שנאה יוקדת. אף שאפשר להבין את הרגשות הקשים הללו, כשאני מביט מהצד במחזה הנוכחי ובחיבור שנוצר בין בנט לבין מחנה השמאל, הרגש העיקרי שמציף אותי הוא דווקא רחמים. יש משהו מכמיר לב באיש ובכמיהה הבלתי נגמרת שלו לאהבה.
כדי להבין את שורשי הטרגדיה הזו צריך לחזור אחורה לשנת 2014. בנט, אז כוכב עולה הנישא על גלי ההצלחה של הבחירות הקודמות שבהן הפתיע עם 12 מנדטים, יצא בקמפיין המיתולוגי "לא מתנצלים". כשהוא מחופש להיפסטר תל־אביבי, עם זקן מודבק, משקפיים גדולים וכובע מצחייה, הסתובב בנט בשדרות רוטשילד והתנצל בפני העוברים והשבים. סרטון אחר מהקמפיין, גם אם זכור קצת פחות, הציג שתי נשים תל־אביביות חילוניות שמדברות תוך כדי ג'וגינג על כל הדברים הטובים שבנט עשה, כשהבעיה היחידה שלהן איתו היא ה"אבל" הגדול: "אבל הוא ימני".
ברובד הפשוט הקמפיין נועד לבטא גאווה מגזרית: בנט לא מתכוון להתנצל על ימניותו. הוא סחבק, הוא עממי, הוא פועל למען כולם - אבל הוא איש ימין גאה. אלא שמבט מעמיק ממרחק של עשור מגלה שכבר אז התשוקה האמיתית של בנט הייתה להתקבל בקרב האליטה.
הכי מעניין
שימו לב למיקום: הוא לא הלך לצלם את הסרטונים בפריפריה כמו שדרות או קריית־שמונה, ואפילו לא בערים בורגניות כמו מודיעין או ראשון־לציון. את "אישור הכניסה" שלו, הלגיטימציה להיות מי שהוא, בנט חיפש דווקא בשדרות רוטשילד, היכן שהתקיימה מחאת האוהלים - שגם אותה הוא רץ לחזק כמנכ"ל מועצת יש"ע. זה המקום שמסמל את ליבה הפועם של האליטה החילונית־שמאלנית. שם הוא רצה להיות, ושם הוא רצה שירגישו איתו בנוח.
והנה, בפתח 2026 נראה שבנט הגשים את החלום. השמאל־מרכז הישראלי לא רק מסכים להצביע לו, אלא רואה בו את המועמד המוביל, את המושיע הלאומי. בנט לא הצהיר על תמיכה בפינוי התנחלויות, ולא נשבע אמונים לפתרון שתי המדינות. לשמאל כבר לא אכפת שבנט יצהיר בכל הזדמנות שהוא "ימני" - להפך, שם מקווים שכך הוא יצליח להביא קולות מהמחנה השני.
אבל בל נטעה: גם אם חיצונית בנט יכול להישאר "ימני", מהותית הוא חייב ליישר קו עם השמאל. כרטיס הכניסה למחנה ה"נאור" הוא הכניעה למערכת המשפט. זה מה שבנט מספק.
עוד כתבות בנושא
בנט, שידע בעבר לתקוף בחריפות את האקטיביזם השיפוטי, הבין את כללי המשחק החדשים. הוא שותק. הוא לא מוציא אפילו חצי ציוץ ביקורתי על בג"ץ, על היועמ"שית או על ההפיכה המשטרית שמתחוללת כאן. בכך שהסכים להכפיף את עצמו - ולו בשתיקה - לשלטון המשפטנים, הוא קיבל את תעודת הכשרות המיוחלת.
החיבור הזה חושף גם את מבוכת השמאל. זהו מחנה פוליטי אבוד, שאיבד את היכולת להצמיח מתוכו הנהגה אותנטית. אחרי שניסה מגיש טלוויזיה חלול, ואחריו מצעד של גנרלים שכשלו כולם בזה אחר זה בלי להותיר חותם, הוא נותר ללא דרך. אין לשמאל דגל רעיוני מלבד הרצון הנואש לשמר את מוקדי הכוח הישנים דרך מערכת המשפט ולהזיז את בנימין נתניהו מכיסאו.
הדיבורים הריקים על "80 אחוז שמוסכמים על כולם" נועדו להסתיר את הריק הזה. זו "אהבה התלויה בדבר" קלאסית, ברית של אינטרסים ציניים בין מחנה ללא מנהיג למנהיג ללא מחנה, שמוכן למכור את ערכיו בשביל תואר ראש הממשלה.
בסופו של דבר, בברית הניצול ההדדי הזו בנט משלם את המחיר הכבד ביותר: מחיקת הזהות. בקמפיין 2014 התחפושת ההיפסטרית הייתה חיצונית בלבד, אך כיום התחפושת הפכה למהות.
בנט של 2026 אולי נראה אותו הדבר מבחוץ, הכיפה אותה הכיפה, אבל בתודעה הוא עבר המרה. הוא קיבל על עצמו את עול מלכות רוטשילד-קפלן. הוא הפנים שהם בעלי הבית האמיתיים, והוא בסך הכול קבלן הביצוע שבא לשרתם. וזה, מה לעשות, מראה מכמיר לב.
עוד כתבות בנושא
