1. כשיאיר לפיד נכנס לפוליטיקה הוא עשה זאת, כמיטב המסורת, באמצעות חבטה במגזר שתקשורתית קל לחבוט בו. אז הבון־טון עסק פחות בחרדים, אלא דווקא באנשי הציונות הדתית, שהתברר שגנבו מעם ישראל היושב בתוך הקו הירוק ערימות של כסף, והטמינו אותו בערמומיות באדמות בין יצהר לאיתמר. נפתלי בנט, אפשר לומר, השיק השבוע את תוכנית "בין יצהר לאיתמר" שלו במרחב גדול הרבה יותר, בין בני־ברק לבית־שמש.
שלא תטעו, כן? חרדים צריכים לשרת בצה"ל, נקודה. ואני מאמין, גם אם זאת דעה לא פופולרית, שחוק הגיוס הנידון היום בכנסת – שרחוק מלהיות מושלם – יגייס הרבה יותר חרדים מהטינופים של אביגדור ליברמן. אבל נפתלי בנט יודע בדיוק איך מרגיש מגזר שהופכים אותו לאויב; הוא אפילו חזר לחבוש כיפה בגלל זה. אני מנסה לדמיין את ההבדל בין נפתלי בנט של לפני חמש שנים לנפתלי בנט הנוכחי: ההוא היה מבטיח לפני כל בחירות יותר ביטחון, או חינוך, או רפורמה משפטית. נפתלי בנט הזה מבטיח מיליון שקל לכל מילואימניק, ועל הדרך נותן בראש לחרדים כי הסנטימנט הציבורי מקבל את זה באהבה.
אנשים עם עיניים ואוזניים אמורים לדעת שלהבטחות של נפתלי בנט אין שום משמעות, אבל תהליך המטמורפוזה הושלם: נפתלי יאיר, לפיד בנט, סיים־סיים. מה שכן, תחום שנאת החרדים צפוף, ואם הייתי הקהל של בנט הייתי מעדיף את האותנטיות של ליברמן, את העקביות של לפיד או את הערסיות של יאיר גולן. בנט הוא שחקן חלש מאוד בתחום הזה, וכשאתה חלש אתה צריך להוסיף גם מיליון שקל לכל מילואימניק. שלא תחשבו שלא מגיע, כן? אבל איך זה פותר את המחסור בחיילים? או שאולי האמת נמצאת בדבריו של רביב דרוקר השבוע, שאמר בקול: אם הבחירה היא בין גיוס חרדים להפלת נתניהו, אני הולך על הפלת נתניהו.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
2. נדמה שהביטוי "הולך ופוחת הדור" מעולם לא התאים יותר לתיאורה של מפלגת העבודה. ואני אפילו לא משווה לברל כצנלסון, לדוד בן־גוריון או ליצחק רבין, אלא סתם לאבי גבאי או שלי יחימוביץ'. השבוע הודיע יאיר גולן שבמפלגת "הדמוקרטים" (כמו שמכונה היום מפלגת העבודה) יתמודדו אנשים כמו עמי דרור ומשה רדמן, שניים מהקולות הקיצוניים ביותר שידע קפלן. רדמן היה ממובילי מחאת קפלן, חסם כבישים בלי סוף, ברח משוטרים, הכפיש מחנות שלמים והדהד את איומי הסרבנות. עמי דרור הוא אדם ממחוזות הטרלהלהלה, ששירת פעם ביחידה לאבטחת אישים וכיום נראה שיש צורך לאבטח אישים מפניו. שניהם קיצוניים עד כדי כך שנעמה לזימי צפויה לתפוס במפלגה את תקן הממלכתית.
והמפלגה, אם לא שמתם לב, קבעה לעצמה כמטרת בחירות מרכזית – אולי היחידה בינתיים – לסגור את ערוץ 14. ועל כך אני תמיד אומר לכם: כשהשמאל צועק נגד משהו זה לא כי הוא מפחד ממנו, אלא כי כך בעצם הוא מודיע שזה מה שהוא מתכנן לעשות לכם אם ינצח. כשהשמאל סיפר שהימין אוטוטו סוגר את התקשורת החופשית הוא ניסה לספר שהוא מתכוון לעשות בדיוק את זה. כשהוא צעק נגד דיקטטורה הוא סיפר לכם שהוא מאמין בדיקטטורת בג"ץ. כשהוא התחפש לשפחות הוא בעצם אמר שאתם תהיו עבדיו. כשהוא צעק שייקחו לערבים את הזכות להצביע הוא תכנן לעשות את זה לחרדים. בכל אופן, בהצלחה ליאיר גולן, כי הוא קיצוני עד כדי כך שגם כשהוא עולה במנדטים, הוא הורג את מחנה השמאל בתור תחביב.
3. איתמר בן־גביר אוהב מצלמות, מתנהג לפעמים כמו ילד, גנב פעם את הסמל של האוטו של רבין, והוא אחלה שר לביטחון לאומי. לפני שתצעקו שמספר מעשי הרצח במגזר הערבי מטפס, אומר לכם שלצערי, בעולם שבו היועמ"שית מבקשת יותר מעשרים פעם למנוע שימוש ברוגלות נגד עבריינים כבדים כי היא רוצה להשתמש בהן גם נגד פוליטיקאים, ובג"ץ מאשר את הבקשות שלה – אני לא בא בטענות לשר, מצטער. מה גם שכולם פה עסוקים בהאשמת היהודים, ושוכחים שגם החברה הערבית אחראית לכך שחיי אדם בחלקים ניכרים ממנה שקולים למעיכת חרק.
עוד כתבות בנושא
אבל בן־גביר מנסה, ועוקף מהצד, ועושה מבצע בתראבין שאולי לא מצטלם טוב אבל נראה כמו משהו שלא ראינו בעבר. הוא הורס בתים לא חוקיים, מחמש את היהודים, מבטל את קייטנת האסירים ובאופן כללי גורם לגלי בהרב־מיארה ולגיל לימון להודיע חגיגית שצריך לפטר אותו. ילדותי לפעמים? כן. אבל בתור השר לביטחון לאומי הוא דווקא המבוגר האחראי.
4. הכלכלה הישראלית היא נס גלוי. כלכלת "בעזרת השם", קרא לה בצלאל סמוטריץ', ועצבן את כל העולם ואחותו, אבל נדמה שאין הסבר אחר לכך שאחרי שנתיים של מלחמה – שהייתה אמורה לתת לנו כאפה חזקה גם על הארנק וגם על החרב – אנחנו חוזים באירוע יוצא דופן. הנגיד הוריד השבוע בפעם השנייה את הריבית והעלה את תחזית הצמיחה, הדולר נמוך, הבורסה נוסקת, יחס החוב־תוצר מעולה והאבטלה אפסית.
אבל העיתונות הכלכלית ממשיכה במאמציה לדכא לנו את הצורה. השבוע ראיינתי עם פתחי את הפרשן הכלכלי דודו הולצמן, שייאמר לזכותו שתמיד כיף לראיין אותו, והוא הסביר במשך דקות ארוכות כמה המצב לא משהו ואנחנו עוד נשלם ביוקר. פתחי סיכם זאת יפה כשענה לו, ובעצם לרוב העיתונאים הכלכליים בארצנו: "אתם, החיים נותנים לכם לימונדה, ואתם עושים ממנה לימון".