בעלייה שגרתית להר הבית בשבוע שעבר לרגל חג החנוכה, הנחתי את מכשיר הטלפון שלי ליד שביל האבן במזרח ההר כשהתחלנו תפילת מנחה. בסופה של התפילה האיצו בנו השוטרים כרגיל להתקדם, ורק אחרי כמה עשרות מטרים, ליד שער הרחמים, שמתי לב ששכחתי את מכשיר הטלפון. ביקשתי ממפקד המשמרת המשטרתית שליווה אותנו לשוב לאחוריי וליטול את המכשיר, אולם הוא סירב לאפשר לי זאת. הוא הרגיע אותי ואמר שמיד יביאו לי שוטרים אחרים את המכשיר. הקצין מיהר לבקש בקשר משוטר אחר לאתר את הטלפון, וזה אכן מצא אותו והכניס אותו לכיסו.
אחרי זמן מה שאלתי את מפקד המשמרת היכן הטלפון שלי, והוא שב ואמר שעוד מעט יחזירו לי אותו. לקראת היציאה משטח ההר שאלתי את קצין המשטרה היכן המכשיר, והוא שוב אמר שיביאו לי אותו מיד. כשיצאתי מהמתחם הורו לי השוטרים במקום – ממש כרגיל – להתרחק מהיציאה עד מאחורי המחסום המשטרתי. חיכיתי שם כחצי שעה יחף על האבנים הקרות, ומדי פעם שאלתי שוטר מזדמן אם הוא יכול לשאול בקשר מיהו השוטר שאחראי להשיב את הטלפון לידיי. איש מהם לא עצר לסייע לי. אחד השוטרים שביקשתי את עזרתו שישאל על כך בקשר לא טרח לשאול על כך בקשר, ובמקום זה הלך להכין לעצמו משקה חם וחזר לעמדתו, כשליד רגליו מוצב תנור חשמלי. ואני מאחורי המחסום נע מרגל לרגל, עם תחושות מחטים ברגליי מרוב קור.
כשהקבוצה היהודית האחרונה יצאה משטח ההר צעקתי, נואש, לעבר השוטרים בשער ושאלתי מי מהם מחזיק במכשיר שלי. רק אז ניגש אליי שוטר, התנצל ואמר שלא ידע למי שייך המכשיר, והוסיף שרק הסבירו לו שעוד מעט יבואו ליטול אותו ממנו.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
קיצורו של דבר, תקרית של מה בכך, שהייתה יכולה להסתיים ברגע, גררה אי נוחות גדולה ועוגמת נפש, כשהכול מיותר לחלוטין וכלל לא היה צריך להתנפח לממדים כאלו. כשהתלוננתי על המקרה התנצל גם מפקד ההר, ואמר שכמובן זה לא אירע במכוון, שהשוטר שכח שהמכשיר בכיסו ורק כשנשאל ביציאה מהאתר נזכר בו. לכאורה זהו אכן מקרה מקומי של חוסר רגישות, אבל כל יהודי שומר מצוות שעלה פעם להר הבית יודע שאירוע כזה רחוק מאוד מלהיות בעיה נקודתית שתלויה בזהותו ובאופיו של שוטר זה או אחר.
התקרית הזו התרחשה – אם נודה באמת ולא ננסה לייפות את המציאות – מפני שהיחס אל יהודים דתיים בהר הוא כאל אסירים. העובדה שיהודי שומר מצוות – בניגוד למוסלמי, בניגוד לתייר, בניגוד ליהודי גלוי ראש – איננו רשאי לשוב לאחוריו כמה עשרות מטרים כדי ליטול מכשיר טלפון ששכח, משום שעליו להיות ב"מעגל האבטחה" שמטרתו – כך נטען - להגן עליו, מזכירה לכל מי שחווה זאת פעם את היחס הניתן לאסירים המועברים כך ממקום למקום. לא כך מתייחסים לאזרחים חופשיים, גם אם מנסים לגונן עליהם. שוב ושוב התחושה היא שההגנה בהר איננה עלינו, אלא מפנינו.
יהודי בעל חזות דתית שנכנס להר עובר בידוק קפדני מעבר לבידוק הביטחוני, ואז שוטר מנחה אותו בפרוטרוט מה אסור לו לעשות בהר, ונאמר לו שבכל ספק יש לשאול שוטר. מי שעולה יודע שאם יצטרך לגשת לשירותים יהיה עליו לחכות שהקבוצה כולה עם "מעגל האבטחה" – כולל שוטרים כחולים, שוטרי מג"ב ולא פעם גם שוטרים סמויים – תסיים את הקפת ההר. כשיהודי בעל חזות דתית עולה להר, הוא נדרש לוותר על זכויותיו הבסיסיות. העובדה שהיום כבר לא מונעים מאיתנו להתפלל ולהשתחוות במקומות מסוימים משולה להטבה בתנאיהם של אסירים: הם עדיין בכלא.
עוד כתבות בנושא
זה הסיפור הגדול. אסירים אינם מחליטים על עצמם. הם אינם בני חורין לבחור היכן ילכו ובאיזה קצב, ואם שוטר כלשהו מואיל בכל זאת לאסוף את מכשיר הטלפון שלי מגוב האריות שמחוץ ל"מרחב האבטחה", אזי במסגרת התפיסה החולה הנוהגת בהר אני בכלל צריך להיות אסיר תודה לו, על שפעל מעבר למה שמצופה ממנו במסגרת כללי המשחק. כמה פעמים שמעתי שוטר מבהיר לעולי ההר "אנחנו קובעים כאן", אפילו בעניין שולי כמו אם להישאר בנקודה מסוימת או להמשיך הלאה.
אם הר הבית הוא חלק ממדינת ישראל, תתכבד המשטרה ותעבור להגנה מרחבית בו, במקום נוהל הקבוצות החונק והמפלה שבגללו דווקא חובשי כיפה נחשבים "זקוקים להגנה", ואילו כל השאר אינם "זקוקים להגנה". חופש תנועה הוא עיקרון יסוד דמוקרטי, אבל בהר נושאים את שם הביטחון לשווא כדי למנוע אותו מחלק מהאזרחים, ודווקא מהחלק שהוא בעל חזות דתית יהודית. ובמקום שהדבר יוקע כאפליה, מענישים ונוזפים בקורבנות התוקפנות הממסדית הזו על שהם מעזים לדרוש להלך בחופשיות כאחד האדם במקום. כמו סינִי, כמו יפני, כמו גרמני או קוריאני הבוחרים להגיע לאתר הקדוש ביותר ליהודים. ואסור לחרוג. אפילו התרעמות על המציאות המקוממת עלולה להיחשב בעיני השוטרים עילה להרחקה ממושכת.
התרגלנו לכך, אבל זה נורא ואיום ובעיקר חולה. לא ידוע לי על מציאות דומה לכך באף מקום ובשום מקרה אחר מלבד ביחס לאסירים, ולכן עם כל אי הנעימות צריך להודות: מדינת ישראל מתייחסת ליהודים שומרי מצוות בהר הבית כאל אסירים. לא השוטר המסוים ששכח את הטלפון בכיסו הוא הבעיה, ואפילו לא מפקד ההר. זו המערכת שמתייחסת אלינו כאיום. זו השיטה החולה שמכניסה את היהודים בהר לכלוב מהלך. אנו דורשים שהיחס הזה ייפסק מיד.