קהילת יהודי אתיופיה שמרה במשך אלפיים שנה על חזון אחד ברור: השיבה לירושלים. למרות הנתק הגאוגרפי, הריחוק מקהילות יהודיות אחרות והרדיפות שחוותה לאורך הדורות, הקהילה שמרה בקנאות על מסורת האבות ועל זהות יהודית עמוקה ויציבה. חג הסיגד, שנחוג מדי שנה בכ״ט בחשוון, מסמל יותר מכול את הכמיהה רבת־השנים לארץ המובטחת ואת הברית המחודשת בין האדם לאלוהיו. עבור יהודי אתיופיה, ירושלים לא הייתה רק יעד גיאוגרפי אלא מוקד רוחני שמגדיר זהות, שייכות ומשמעות. החג, שנולד מתוך געגוע מתמשך ותקווה עיקשת, נשאר עד היום סמל לאמונה שמחזיקה קהילה שלמה לאורך דורות של מאבק וניסיון.
לצד החלום לשוב לישראל, קהילת יהודי אתיופיה התמודדה עם מציאות מורכבת וקשה. דעות קדומות והדרה חברתית היו חלק בלתי נפרד מחיי היום־יום. בתוך מציאות זו נולדה תפיסה עמוקה של אחדות פנימית: שמירה על שלום בית, חיזוק הקהילתיות, פתרון מחלוקות מתוך אחריות משותפת והישענות על ערבות הדדית. חג הסיגד מבטא בדיוק את הערכים הללו — התכנסות, חזרה בתשובה, חידוש הברית בין אדם לקהילתו וחתירה לחיים של לכידות פנימית, ריפוי ושיקום. ערכים אלה אינם רק זיכרון היסטורי אלא בסיס רלוונטי מאי פעם לחברה הישראלית של היום.
עוד כתבות בנושא
השנים האחרונות טלטלו את ישראל באופן שלא חווינו זה זמן רב. אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה שאחריהם הותירו תחושת אובדן עמוקה ושבר לאומי, לצד גילויים מרגשים של עמידה איתנה, חוסן אזרחי והתלכדות רחבה. בני ובנות קהילת יהודי אתיופיה היו חלק מהחזית הזו ממש מהרגע הראשון. נתון עדכני אחד ממחיש זאת באופן חד: בקרב גברים בני 22 מחויבי גיוס, שיעור הגיוס בקרב יוצאי הקהילה עומד על כ־83% — אחד השיעורים הגבוהים בישראל. המשמעות ברורה: למרות פערים, אפליה ואתגרים חברתיים, הקהילה ניצבת פעם אחר פעם להגן על המדינה, מתוך תחושת שייכות עמוקה ואחריות מלאה כלפי הבית המשותף.
הכי מעניין
אך בעוד המלחמה חשפה את האחדות שנוצרת בעת מצוקה, חג הסיגד מזכיר לנו שהאתגר האמיתי הוא שימור הערבות ההדדית גם בשגרה. המסע הפיזי של קהילת יהודי אתיופיה לישראל היה רק תחילתו של מסע אחר, ארוך ומורכב יותר — מסע לחיים של שוויון, הכרה, הזדמנות ושייכות מלאה. מי שחצו מדבריות, סיכנו חייהם ונשאו בגבורה את חלום הדורות, ממשיכים גם היום להתמודד עם חסמים חברתיים, גזענות גלויה וסמויה ופערים חינוכיים וכלכליים שלא נעלמו. דווקא משום כך חג הסיגד הופך למועד שמזמין את החברה הישראלית להביט פנימה ולשאול שאלות נוקבות על העתיד שאנו מבקשים לבנות כאן.
בתוך האובדן הגדול של השנתיים האחרונות, נחשף שוב כוחו של החיבור האנושי. השאלה כעת היא האם נצליח להפוך את אחדות החירום לנורמה של שלום. האם נדע לשמר את הכתף אל כתף גם כשהאיום החיצוני שוכך. האם נוכל ליצור מציאות שבה צעירים וצעירות מקהילת יהודי אתיופיה מרגישים שהם לא רק מגינים על המדינה אלא גם שותפים מלאים בעיצובה. החג מציב בפנינו מראה של תקווה, תיקון וחשבון נפש. זהו רגע להודות על החזרה של מרבית החטופים, להתפלל לביטחון החיילים אבל גם לחשוב כיצד נראית חברה צודקת, מחבקת ושוויונית יותר.
המסע של קהילת יהודי אתיופיה מלמד שהתקווה היא פעולה — לא רגש. היא בחירה להמשיך לבנות, גם כאשר הדרך קשה. השנה, דווקא אחרי התקופה הטראומטית שעברה על כולנו, חג הסיגד מזכיר לנו עד כמה הכוח של אמונה, סולידריות וחלום משותף מסוגל להאיר נתיב חדש. זו הזדמנות לרפא, להתחבר, ולבסס כאן חברה שמכבדת את כל חלקיה — לא רק בעת מלחמה, אלא בכל ימות השנה.
עוד כתבות בנושא
