צעד ראשון שנקטו שבי גלות בבל מיד עם הצהרת כורש היה הקמת מזבח במקומו הקדום בהר הבית. זה אירע באחד לחודש השביעי, ראש השנה. 22 שנה עברו עד שהבית השני עצמו נבנה, אולם ייסוד המזבח בישר שתמו ימי החורבן.

גם אנחנו יכולים בהחלט לעשות זאת כיום: נוכל לפעול בשיטת "מזבח תחילה", ואפילו לא על חשבון מבנה מוסלמי כלשהו. הרי על מקומו של המזבח אין בימינו שום מבנה אסלאמי. יש להניח שבמקרה כזה גורמי ביטחון מסוימים בכל זאת יהלכו אימים על הדרג המדיני, וכמו תמיד יזהירו שהצעד המדובר יחולל מלחמת דת נוראה שאחריתה מי ישורנה. כלל אצבע בסוגריים: מי שמזהירים ממלחמות דת הם ברוב מוחלט של המקרים גורמים חילוניים שאין להם דבר עם הדת.

מן הסתם אלו יהיו אותם בכירים בדיוק שהזהירו לאורך השנים מכל פעולה שמשמעה אחיזה ישראלית כזו או אחרת במתחם המקודש - מפתיחת הר הבית ליהודים, מעליית שרים וחברי כנסת אליו, מהצבת גלאי מתכות בשערי המוסלמים, אכיפת חוקי העתיקות על הווקף, הגבלה מספרית על הנוכחות המוסלמית בהר ומנגד מעלייה חופשית ו"בלתי מבוקרת" של יהודים. תמיד התמחו שם בזריעת תבהלה ובאספקה שוטפת של תרחישי אימה על מה שעלול להתרחש אם לא נציית מלא־מלא לבריונים האסלאמים שפועלים במקום הקדוש.

במשך עשורים ארוכים השתמשה המשטרה - במסגרת צווי הרחקה מההר ליהודים שנשמו בו בחופשיות יתרה לטעמה, בתגובותיה לעתירות הפעילים, בכתבי אישום שהגישה נגדם ובראיונות של בכיריה - בטענה שהרחקת גורמים יהודיים נלהבים מאתר קודשם איננה עונש חלילה, אלא "מניעת סכנה חמורה לביטחון הנפש והרכוש במדינה כולה, ואף מעבר לגבולותיה". אלא שבשנה האחרונה הטענה הזו נשמעת קלושה במיוחד. בין תשעה באב תשפ"ד לתשעה באב תשפ"ה יהודים חזרו להשתחוות, להתפלל ולשיר בהר בהיקפים שהמקום לא ידע לפחות באלף השנים האחרונות. והערבים בהר? שקטים מאי פעם. רמדאן 2025 היה הרגוע ביותר בהר מזה עשורים.

הרשויות צריכות לקיים חשבון נפש על יותר מיובל של טיעונים שהופרכו לגמרי בשנה האחרונה, ולעשות גזרה שווה גם באשר למרכיבי פולחן או תרבות שטרם הותרו בהר: סידורים, טליתות, תפילין, שופר בראש השנה, לולב בסוכות, קורבן פסח בערב החג, וכמובן – דגל ישראל.

מה שבישרה השנה הזו הוא בעיקר את אובדן התירוצים. מותר להסיק ממנה שאפילו אם משטרת ההר תאשר לפעילים לבנות מזבח במקומו ולחדש שם את קורבן התמיד, המזרח התיכון לא יהיה סוער יותר משהוא גם כך. אלא שמוגזם לצפות שבמשטרה ובשאר הרשויות יקיימו חשבון נפש ויחשבו מסלול מחדש. זה מנוגד לתרבות הארגונית ולמנטרות ששוננו עוד מימי "אנו באנו".

שני רבנים מקרב העולים להר הבית - הרב יהודה קרויזר לפני שנים אחדות, והרב אלישע וולפסון בימים האחרונים - יצאו בקריאה פומבית לעלות להר הבית ביום החורבן גם במקרה שהחום הכבד בהר ייאלץ את העולה אליו לשבור את צומו ולשתות. ההיגיון פשוט: בניגוד לצום שעתיד להתבטל, עלייה להר היא מצווה. אילו כל מי שצם בתשעה באב יעלה להר, הסביר הרב וולפסון, כל מבוקשנו יתאפשר בו ולא תהיה עוד סיבה לצום.

אבל גם בצמרת הרבנית, כמו בצמרת המדינית והביטחונית, לא מחשבים מסלול מחדש. פשוט מפטירים כדאשתקד - כמו בפולין, כמו בהונגריה, כמו במרוקו. במאה ה־21 כמו במאה ה־15, לא נותר לנו דבר לעשות מלבד לשבת על הארץ ולומר קינות. הגלות הולכת ומתמוססת, אבל ברבנות לא שמו לב.

ייתכן שמלחמת חרבות ברזל, על שלל התמורות שחוללה ותפיסות העולם רבות־השנים שריסקה, תזרז מגמות של שינוי גם בצמרת השלטונית והדתית. אולי זה יביא להקמתו של ממסד חדש שיחליף את הנוכחי – והכוונה היא הן לדרג המדיני, הן לחזית הרבנות. יהיה זה ממסד שיעז לבחון מחדש את הנחות היסוד המושרשות מדי, ולבצע את מה שכבר מזמן היה צריך לבצע. דור חדש צומח כאן בשקט ומתחמם על הקווים. לא ירחק היום והוא ידרוש שינוי חד בכיוון התנועה.