שלושים שנות שתיקה נשברו לאחרונה. חנניה רותם חשף בתוכנית ״המקור״ כיצד מורה בגוש עציון פגע בו מינית כשהיה נער, וכיצד גילה שאיננו היחיד. המורה, שהמשיך ללמד במוסדות חינוך דתיים עד לאחרונה, לא נחקר מעולם. בעימות שקיימו עימו תלמידים לשעבר הוא שב וציין כי עבר טיפול והבין שהוא חיפש קרבה, אך התבלבל והביע זאת עם ילדים. מן התחקיר עלה כי זירת המפגש עם ילדים ונערים המשיכה להיות חלק מהיומיום שלו. ניכר כי ההצדקה הנרטיבית למעשי הפגיעה שכנעה את הפוגע עצמו, ובאמצעותה ניסה לשכנע בעבר את מי שידעו על מעלליו.
הצפייה בתחקיר מעוררת תסכול רב: דבריו של המורה הפוגע מטשטשים את הגבול בין מותר לאסור, ועולות שאלות רבות ביחס להעברתו בין מוסדות חינוך, והיעדר נטילת אחריות ונקיטת צעדים ברורים, עד להצפת העדויות בחודשים האחרונים. איך קורה שמערכות שלמות שותקות מול פגיעות, ומאפשרות לפוגע להמשיך להיות מופקד על חינוכם של ילדים? מדוע חנניה רותם נאלץ לחצוב את הדרך לבדו, תוך שהוא חווה נטישה ובדידות?
פוגענות מינית היא תופעה חוצת גבולות: היא מתרחשת במרחבים חרדיים מחמירים ומודרניים, בציונות הדתית השמרנית והליברלית, בקרב רבנים שמציבים עצמם כגורואים עבור חילונים, בעולם החילוני לגווניו ובכל זרמי היהדות הפלורליסטית. היא מתקיימת על ידי גברים ונשים ועל פני ספקטרום גילאים רחב. אין מקום פנוי מרעה חולה זו.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
ובכל זאת, נראה שבמרחבים דתיים העניין מורכב עוד יותר. השתיקה במחוזות אלה נובעת גם מהפער בין הערכים המוצהרים של הקהילה ובין המציאות בפועל, שלא תמיד הולמת אותם. כאשר קהילות מגדירות את עצמן כמקום מבטחים, ומציבות ציפיות גבוהות לאורח חיים ערכי, הקושי להכיר בקיומן של פגיעות גדל, והנטייה להסוות, לחמוק ולהכחיש מתגברת. האמון הקהילתי והתפיסה של הקהילה כ"משפחה" מחלישים את הערנות ואת פקיחת העין הנדרשות להגנה. כפי שאנו יודעים היטב, שום קהילה אינה מהווה בהכרח מרחב בטוח, ופגיעות מתרחשות גם בתוך התא המשפחתי.
קהילות חינוכיות הנטועות סביב בתי מדרש עלולות לטעת את האשליה כאילו הן מעניקות הגנה רחבה יותר ממניפולציות של שפה וכריזמה דתית. ברם, חשיפת דפוסי הפעולה של הפוגעים מלמדת אותנו שהצייד יודע את טרפו. הוא ינסה להיכנס בין הסדקים, ינצל את החולשות הייחודיות של כל מרחב, וימציא קומה נוספת ב"גיהנום שרק נדמה כגן עדן", כפי שהגדיר זאת חנניה רותם. לפיכך עלינו לחזק ולפתח באופן מתמיד את המודעוּת לסכנות הפגיעה והניצול, כדי לכונן הגנה.
ההשתקה עלולה לבוא מצד בעלי סמכות חינוכית ודתית, שבעקבותיהם הקהילה כולה נוקטת חרם ישיר או מתחמק כנגד המתלוננים. פעמים רבות השימוש בשפה דתית מהווה כלי לכיסוי פגיעות ויוצר גזלייטינג – מניפולציה שגורמת לקורבן לפקפק במציאות. כך יכולות להישמע אמירות כגון ״הוא רב צדיק, הוא בטח התכוון לטובה״, ״זה חלק מתפקידו הרוחני״, ״אסור לחשוד ברב בדבר כזה״. כך הנפגע לא רק סופג יחס מקטין, אלא מתואר כמי שפוגע בקדושה עצמה. השפה הדתית, שאמורה להביא לעולם צדק ורחמים, הופכת לכלי של הדחקה והשתקה.
פעמים רבות נעשה שימוש ברעיונות מתפיסת ה״תשובה״ ביהדות, עוד לפני שהתקיימו התנאים הבסיסיים: הודאה בפגיעה, קבלת אחריות ובקשת מחילה. אסור לאפשר למניפולציות כאלה להתקיים. באותה רוח צריך להיזהר מהטענה ״אפשר להירפא מזה״, מבלי להתמצא באמת בתהליכים טיפוליים מורכבים.
יש להבחין בין שני סוגים של עיוורון. ישנו עיוורון קהילתי בשוגג, כאשר הקהילה לא ידעה על מה שהתרחש למשל במקומות מבודדים, כיתות ריקות ומבואות אפלים. עיוורון כזה יכול לבוא על תיקונו באימוץ גבולות מונעים כחלק ממודעות למוגנות, ועדיין הדבר לא יבטיח מענה הרמטי.
רוני הירש, "מחבואים", שמן על קנבס, 2024 | צילום: רוני הירש
ואולם ישנו גם עיוורון במזיד, כמו במקרה שהוצג בתוכנית, כאשר אנשים ידעו על הדיווחים נגד המורה, אך במקום להתמודד עם הבעיה העדיפו לסייע לו לעבור למוסד אחר. כריזמה עלולה להביא לטשטוש גבולות. בכך שלא הוצבו גבולות למי שנתפס כמורה מצטיין ואף מרשים, התאפשרו עוד ועוד פגיעות. ראוי שאנשים אלה יביטו נכוחה על המציאות ועל הפגיעות המתרחשות בתחום אחריותם, ויפנו להדרכה ולסיוע מקצועי. בסוף שנות השמונים אולי לא היו הגדרות חוקיות מסודרות בנוגע ליחסי סמכות במערכת החינוך, וטרם גובשה תיבת כלים שלמה בתחום הפגיעות, אבל כעשור לאחר תחילת דפוסי הפגיעה שהוצגו בתוכנית ״המקור״ נכנס לתוקף החוק למניעת פגיעות מיניות, ובתוכו גם חובת הדיווח. העובדה שהפוגע המשיך ללמד מאז, כאשר החברה כולה מחויבת חוקית בדיווח ולאחר שהמודעות לפגיעה עלתה, מעידה על עצימת עיניים מתמשכת ועל התחמקות מהכרעה. ראוי שתהיה לקיחת אחריות והבעת התנצלות, גם בחלוף הזמן.
דרוש קוד אתי
המושג ״מוגנות״ (Safeguarding) מתאר שאיפה ליצירת סביבה שמקטינה את הסיכון לפגיעות, ומספקת מענה יעיל כאשר פגיעה מתרחשת.בשיח הציבורי בתחום הביטחון הלאומי והאישי, אנו מכירים את הניסיון להפיק לקחים ממקרי עבר, לא להתמכר לקונספציות ולהקטין את הסיכוי להישנות מקרים של טעויות, עיוורון, חוסר אחריות וכדומה, שהובילו לאסונות. גם בתחום הפגיעות המיניות, ההנחה היא כי מודעות ושיח פתוח מסייעים בזיהוי מוקדם וטיפול יעיל יותר. הדבר כולל נטילת אחריות קהילתית, פיתוח שפה ותרבות שמגדירות את המותר והאסור, זיהוי אזורי סיכון ובניית מנגנוני מניעה וטיפול. כל זה לא מבטיח כמובן מניעה מוחלטת, אך הדריכות והערנות עשויות לצמצם את היקף הפגיעות, לסייע בזיהוי מהיר יותר של מקרי סיכון ופגיעה, ולהדריך אותנו כיצד לנהוג בדיעבד – בטיפול בנפגע ובהתמודדות עם הפוגע.
כחלק מתפיסת המוגנות, חובה עלינו לפקוח עיניים ולא לכבות את המבט הביקורתי מול בעלי סמכות בהוראה, בהלכה וברוחניות. חובה על כל קהילה ומוסד לוודא שלא תהיה בהם דמות שתסמא עיניים בשפה דתית, רוחנית או אידיאולוגית, באופן שעלול להביא לכיסוי והסתרה של מעשים אסורים ומבישים. עלינו לתת את הדעת לכך שבשפה הדתית יש גם פוטנציאל של ערפול ועקלקלות, שעלול לעוור. בדומה לכך, שימוש של הפוגע בשפה שמבקשת ואף מתחננת לאמפתיה, תוך שהוא מגדיר את פשעיו כ"חיפוש קרבה", עלול למנוע ראייה נכוחה וישרה של המצב. כפי שאמר חנניה רותם באופן ישיר ומתומצת: "יחסי הכוחות צריכים להשתנות". הבושה צריכה להיות מוטלת על הפוגע, והטראומה לא אמורה להיות מנת חלקם של קורבנות נוספים ולרדוף את ימיהם ולילותיהם.
החוק למניעת פגיעות מיניות, שנחקק בשנת 1988 ובמהלך השנים נוספו לו תיקונים והרחבות, שינה את היחס לפגיעות מיניות במקומות עבודה ובמוסדות לימוד. החוק עשוי וצריך לשמש השראה ומצפן גם למרחבים אפורים יותר מבחינה חוקית.
החקיקה ויישומה חשובים ביותר, אך בד בבד יש להכיר בכך שרוב הקורבנות אינם מעזים לפנות למשטרה ולהתלונן רשמית, אם בשל הפחד שלא יאמינו להם, אם בגלל הצורך להיחשף ואם בשל מסע הייסורים שהוא מנת חלקם של כל מתלוננת או מתלונן. החקירות ואובדן הפרטיות, משאבי הזמן והכסף הנדרשים, ומעל הכול הרצון להשתקם ולהניח את הדברים מאחור, והידיעה המנקרת שרוב רובם של התיקים נסגרים מחוסר עניין לציבור או בשל היעדר ראיות מספיקות – כל אלה מרתיעים את הנפגעים מפניה לרשויות החוק. במציאות כזו, מוגנות היא ההבנה כי לקהילה ישנה אחריות נפרדת, וכי יש להפעיל רגישות מוסרית העולה על החוק היבש.
מעבר ללשון החוק ביחס לגורמי הוראה, יש לפתח קוד אתי ברור לרבנים ומנהיגים דתיים – נשים וגברים כאחד. קוד כזה ראוי שיאומץ כאמנה הכוללת גבולות ברורים: איסור על מגע פיזי שאינו מקובל חברתית, איסור על הערות מיניות או אישיות ביחס לגוף, מגבלות על קיום שיחות במקומות מבודדים, ועידוד תקשורת בין־אישית בנוכחות של שלושה אנשים לפחות. כמו כן, יש להגדיר את יחסי המבוגרים והילדים בפעילויות קהילתיות רשמיות ולא רשמיות. מן הסתם יש מי שיתרעמו על כך, אבל הצבת סייגים כאלה היא בגדר חובה.
חיוני גם לפתח מנגנוני הגנה: מערכת דיווח בטוחה, הכשרה מקצועית בנושאי גבולות ואתיקה, ופיקוח קהילתי על דמויות סמכות. לא פחות חשובה העצמת הנפגעים באמצעות הפסקת ההשתקה המערכתית, בשוגג או במזיד, ותמיכה קהילתית במי שאוזרים אומץ לדווח.
שמש צדקה וחיטוי
כשמתעורר חשד או מתגלה ראיה לפגיעה מינית, הדחף הראשוני הוא להדחיק: ״לא ייתכן שזה קורה כאן, לא אצלנו״. ההכחשה הזו טבעית; קשה לנו לעכל שהמרחב שחשבנו עליו כמקום מבטחים הפך לזירת פגיעה. שבירת המעגל הזה תלויה בנו – באומץ להכיר במציאות, בנכונות לפעול למען הנפגעים, ובהבנה שהשתיקה משמרת את הפגיעה.
החשיפה הנוכחית צריכה להיות רגע של התעוררות. הגיע הזמן להבין שקדושת התפקיד החינוכי והרבני אינה מספקת הגנה מפני התנהגות פסולה; להפך, היא מחייבת סטנדרטים גבוהים יותר ופקיחת עין ציבורית. רק כך נוכל להבטיח שהמרחב הדתי יהיה מקום של צמיחה ומוגנות, ולא של פגיעה והשתקה.
בשיר של המשוררת נגה אשד, ״עצמת את כולי״, מתוארת פגיעה על ידי רב כפרישת חושך סמיך בעת הפגיעה עצמה, ובעת ההתמודדות הממושכת עם הטראומה:
בְּרֹחַב הַיָּד שֶׁפָּרַשְׂתָּ מוּל עֵינַי / רִקְּדוּ הַכּוֹכָבִים. / מִבֵּין הָאֶצְבָּעוֹת / זָהֲרָה הַשֶּׁמֶשׁ / אֲלֻמּוֹת הִשְׁתַּחֲווּ סְבִיבֵנוּ. // לֹא הֵיטַבְתִּי לִרְאוֹת, / קֵרַבְתִּי מַבַּט / אֱ־לֹהִים הָיָה מֻנָּח אָז בְּכַף יָדְךָ. / בֶּחָרָךְ הַקָּטָן / רֶגַע לִפְנֵי / שֶׁעָצַמְתָּ אֶת כֻּלִּי, / בָּאוֹר הַהוֹלֵךְ וּמַסְמִיךְ סְבִיבִי / קָשֶׁה הָיָה כְּבָר לְהַבְחִין…/ כְּשֶׁהֵסַרְתָּ אֶת יָדְךָ / מִכֹּל פְּתָחַי / גִּלִּיתִי שֶׁלָּקַחְתָּ לִי אֶת אֱ־לֹהִים / וְהָלַכְתָּ.
נהוג לצטט בהקשר הזה את אמרתו של השופט האמריקני לואי ברנדייס, ״אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר״. ברנדייס, שהיה יהודי, הכיר אולי את המילים מספר מלאכי, וייתכן שהן הדהדו בראשו: ״שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ״. הסרת הלוט מעל מעשי פגיעה היא תהליך כואב שגובה מחירים רבים, אך המחויבות לעשות זאת תבטיח שתחת כנפי השמש תהיה לא רק הכרה, אלא גם ריפוי ויכולת להביט קדימה, באמונה בטוב שבבני האדם. החשיפה של חנניה רותם צריכה לשמש לכולנו קריאת השכמה והתעוררות. ומכאן אני מבקשת לומר: חנניה, אתה לא לבד. מאחוריך קהילה גדלה של נפגעים ותומכיהם, הנחושים לשבור את מעגל השתיקה.
הרבנית שרה סגל־כץ היא מורת הלכה, מייסדת ומנהלת ״גלויה״ וממייסדות ״ברית אמונים״, מיזם המבקש לפתח מנגנוני מוּדעוּת ומוּגנוּת למניעת ניצול ופגיעה בשדה היהדות הישראלית