אברהם אליצור פרסם מעל דפי האתר הזה טור שבו הסביר, באופן משכנע למדי, מדוע בעולם שבו אין יכולת פוליטית לציונות הדתית להתמודד עם דרישת החרדים להמשיך לא להתגייס, מיותר לדרוש מחברי הכנסת שלנו "להתאבד" על נושא הגיוס - נושא שבו גם כך יכולת ההשפעה שלהם מוגבלת - בזמן שישנן סוגיות חשובות ודחופות יותר שעלולות להיפגע בשל נפילת הממשלה.
הניתוח המעשי של אליצור לא מופרך, אך ניתן להתמודד עימו. אפשר לפנות לטענות מתחום הפוליטיקה, כגון מה המחיר הפוליטי שישלם הימין לטווח הארוך אם יתייצב לצד החרדים במאבק כה פגום מוסרית, ומה המחיר הזה יגרום למטרותיו ארוכות הטווח. ניתן להוסיף טענות שנוגעות למלחמה עצמה - כגון, מה חקיקת חוק השתמטות תגרום למוטיבציה של צבא המילואים שגם ככה כורע תחת הנטל.
עוד כתבות בנושא
אולם ברצוני להתמקד בטיעון מכיוון אחר. בטורו, אליצור מתעלם מעניין חשוב, שבגינו אין לימין האידאולוגי את האפשרות לנטוש את הסוגיה, ולהתמקד בשלל הסוגיות האחרות שעל הפרק. הסיבה היא שהפעם שונתה ברירת המחדל.
הכי מעניין
אין לי אשליות לגבי גיוס החרדים. החרדים, ככלל, לא הולכים ככל הנראה להתגייס בהמוניהם בקרוב. זהו מצב מרגיז אך מצב נתון. אולם התקופה האחרונה העמידה אותנו במצב חסר תקדים שבו דרישת החרדים אינה רק להשלים עם המצב הקיים, דרישה שעימה ניתן היה להשלים בחישוק שפתיים, אלא לפעול אקטיבית למען שימורו.
כל עוד ברירת המחדל הייתה חרדים לא מתגייסים ולא נפגעים, מצב סטטי שממנו החרדים בסך הכל מרוצים, היה מוצדק מאוד להתרגז, אך בהחלט ניתן היה לשקול אם אין כרגע על הפרק דברים חשובים ודחופים אחרים שיפגעו. במצב כזה, היה מקום לשמוע טיעונים לפיהם לפעול כעת לשינוי המציאות הקיימת הוא פעולה לא חכמה. זה לא המצב כרגע.
עוד כתבות בנושא
אם פעם ברירת המחדל הייתה שאי שינוי המצב הוא טוב לחרדים, ולכן אפשר לבקש לחרוק שיניים כי יש מטרות דחופות יותר, הפעם ברירת המחדל, בשל ביטול חוק הגיוס, היא רעה לחרדים, ולכן החרדים דורשים חוק "גיוס", שלפחות הם מספיק הוגנים לקרוא לו בשמו - "חוק להסדרת מעמדם של לומדי התורה", כלומר חוק לא גיוס.
לבקש מהציבורים שמתגייסים לסדיר ולמילואים, ושמוטל עליהם עול עצום בעשרים החודשים האחרונים, לא לגעת במצב הקיים - זה דבר אחד. ישנן הרבה סוגיות שדורשות תיקון, ומובן שלא את כולן ניתן לתקן כרגע. אולם לדרוש מאותם ציבורים לעמוד מאחורי חוק חדש שבו הם מצהירים קבל עם ועדה, תוך כדי מלחמה, שהחרדים ימשיכו לא להתגייס, על מנת שיתאפשר להם לקבל חזרה חלק מזכויות היתר שאיבדו מכך שאחיהם יוצאים למלחמה הארוכה בתולדות מדינת ישראל והם יושבים בנחת, זה כבר דבר אחר. זאת כבר לא המתנה להזדמנות טובה יותר לשינוי. זאת יריקה בפנים של הציבור המשרת.
שאלת ההיגיון הפוליטי היא אכן שאלה. השאלה למה בצד הפוליטי השני לא מצטרפים באמת למאבק, מה שרק מעלה את החשד שהם מתכוונים לתת לחרדים אותו דבר, היא שאלה מטרידה. שאלת העלות תועלת היא שאלה ענקית. השאלה למה על הציונות הדתית, כמגזר וכמפלגה שנושאת את שמו, צריכה לשים את עצמה בחזית מאבק שבו השפעה מוגבלת היא אמיתית. אבל בסוף בסוף, יש גם עיקרון, ויש גם אמת:
לחוקק, אקטיבית, חוק השתמטות, תוך כדי מלחמה, תוך כדי הלוויות, תוך כדי שמילואימניקים קורסים, זה מעשה נבלה. ולעיתים מגיעה הנקודה שבה שאלת התועלת, שאלת הריאל פוליטיק, פשוט הופכת ללא רלוונטית. חקיקה אקטיבית של חוק השתמטות כעת היא נקודה כזאת. פוליטיקה היא לא תמיד המקום לעשיית צדק. נכון. אך לא ניתן להצדיק בטיעון הזה פוליטיקה של עשיית עוול.