מה אמור לעשות אדם כאשר אדם אחר מחזיק שלא כדין בנכס השייך לו? אם הוא אזרח שומר חוק עליו לפנות לבית המשפט, להוכיח את זכויותיו, לקבל פסק דין ולממש אותו באמצעות רשויות האכיפה. מצופה ממנו לתת אמון במערכת המשפט ולא לעשות דין לעצמו. אלא שנאמני הקדש בנבנישתי בכפר השילוח בירושלים מגלים בימים אלה שיש עוד שלב: לאחר שניצחת בכל הערכאות המשפטיות, עליך לקוות שבית המשפט העליון יסכים שתממש את פסקי הדין שהוא עצמו כתב.
המאבק לגאולת הנכסים היהודיים בכפר השילוח נמשך כבר עשרות שנים. ראשיתו במקרקעין שנרכשו בעלייה הראשונה ("אעלה בתמר"), ובשלהי המאה ה־19 נוצר מתוכם הקדש לטובת עניי ירושלים היהודים. בעקבות מלחמת העצמאות עברו האדמות לשליטת הממונה הירדני על רכוש אויב, ובמרוצת השנים פלשו אליהם משפחות ערביות. בשנת 2002, מכוח חוק הסדרי משפט ומנהל, שחרר האפוטרופוס הכללי את הזכויות במקרקעין לידי נאמני ההקדש היהודי. מדובר על שטח של כשישה דונמים, שעליו בנויים יותר ממאה דירות.
מכאן ואילך נוהל המאבק בכלים האזרחיים הלגיטימיים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. נאמני ההקדש הגישו תביעות, הביאו ראיות, התמודדו עם טענות הגנה וערעורים, והמתינו בסבלנות להכרעות שיפוטיות. בשנת 2018 דחתה השופטת דפנה ברק־ארז עתירה נגד תעודת השחרור של המקרקעין. בתביעות הפינוי, הנוגעות למשפחות רג'בי וסרחאן, התקבלו תביעות ההקדש בבית משפט השלום, נדחו הערעורים במחוזי, ונדחו גם בקשות רשות הערעור בעליון. פסקי הדין הפכו לחלוטים, על אף קמפיין קולני מתמשך של עיתון הארץ.
הכי מעניין
משכשלו הניסיונות להוכיח זכויות במקרקעין, שלפו הפולשים מן הכובע ניסוי משפטי חדש: הם פנו לשר האוצר בבקשה שיפעיל את סמכותו לפי סעיף 22 לפקודת הקרקעות, ויפקיע את זכויות ההקדש במקרקעין לטובתם. ההצדקה: הם עניים ומסכנים, ובהפקעת הנכסים לטובתם יש משום "אינטרס ציבורי". הבנתם נכון: אחרי שלא הצליחו להוכיח שהנכסים שלהם, הם מבקשים מהמדינה שתפקיע אותם בעבורם.
במאי האחרון דחה בג"ץ את העתירה על הסף בשל אי מיצוי הליכים, אך למרות זאת העניק לעותרים צו שעיכב את פינויים בשישים יום. ביולי, לאחר שבית משפט השלום דחה בקשה נוספת לעיכוב הפינוי במסגרת תביעה לביטול פסק דין חלוט, הוגשה עתירה חדשה לבג"ץ. השופט עופר גרוסקופף הוציא במעמד צד אחד צו ארעי נוסף לדחיית הפינוי.
באוקטובר פרסם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' החלטה מנומקת שבה דחה את בקשת ההפקעה. השר הצביע על המובן מאליו: הפקעה נעשית לצרכים ציבוריים, ואולם כאן לא מדובר ברכישת קרקע לצורך סלילת כביש, הקמת בית חולים וכדומה, אלא בניסיון להנציח מצב של החזקה פרטית שלא כדין. קבלת הבקשה תחייב פגיעה בזכויותיהם של מי שזכו בדין, תשלום פיצויים מכספי הציבור וריקון מתוכן של ההסדר החוקי להשבת הנכסים הגזולים במזרח ירושלים. היא גם תיצור תקדים הרסני, שבמסגרתו מי שהפסיד בתביעת פינוי יוכל לדרוש מהמדינה להפקיע את הנכס שהוא מחזיק בו.
העכבר והחור
לכאורה, בכך היה הסיפור צריך להסתיים. אבל השבוע החליטו השופטים גרוסקופף, ברק־ארז ואלכס שטיין למחוק את העתירה, ובה בעת להאריך את הצו המונע את הפינוי בשישים יום נוספים, ללא פסיקת הוצאות.
אפשר להבין את הקושי האנושי הכרוך בפינוי משפחות מבתים שהן התגוררו בהם במשך שנים, אף שלכולן הובטחו פיצויים נדיבים. אבל מול האינטרס הזה עומדים פסקי דין חלוטים, זכות קניין מוגנת, והליכים משפטיים שנמשכים יותר מעשור. יתרה מזאת, נאמני ההקדש התחייבו בתצהיר להשיב את הדירות לעותרים אם עתירתם תתקבל והדירות יופקעו. מדוע אין די בהתחייבות הזאת? מה משקלם של סיכויי העתירה העתידית? בפסק הדין אין דיון של ממש בשאלות הללו.
אבל הסיפור המקומם באמת הוא זיהום ההליך המשפטי בפוליטיקה. העותרים עצמם טענו כי החלטתו של סמוטריץ' התקבלה בתקופת בחירות, ותהו האם ממשלת מעבר יכולה לקבל החלטה כזו. את תכלית הסעד המוזר כולם מבינים: שישים הימים הנוספים שהעניק להם בג"ץ חופפים לתקופת הרכבת הממשלה החדשה. אם יתחלף שר האוצר בשר שמדיניותו כלפי ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים שונה בתכלית, ייתכן שתיפתח בפניהם האפשרות להשיג באמצעות החלטה פוליטית את מה שלא הצליחו להשיג במשך שנים בבתי המשפט.
אין צורך לקרוא את מחשבותיהם של השופטים כדי להבין את משמעות ההחלטה; די לבחון את תוצאתה המעשית. בית המשפט מעניק לבעלי דין שהפסידו בהליכים האזרחיים זמן נוסף, שבמהלכו המציאות הפוליטית עשויה להשתנות לטובתם. האם כך אמורה להיראות הגנה על שלטון החוק? האם זכות הקניין של אדם, לאחר שהוכרה בפסקי דין חלוטים, אמורה להיות תלויה בזהותו הפוליטית של שר האוצר הבא?

צילום:
מכל הטענות הקשות שהעלה בא־כוח ההקדש, עו"ד אבי סגל, השופט גרוסקופף מצא לנכון להתייחס רק ל"סגנון ההתבטאות הבוטה" של הפרקליט. סגל אכן לא עידן את סגנונו: "העותרים, שהתרגלו לקבל ממותב נכבד זה של בית המשפט מתנות חינם, נעשו מכורים להרגלם. ובשפת חז"ל 'לאו עכברא גנב אלא חורא גנב'". גרוסקופף עצמו חטף ביקורת בכינון ישיר: "עותרים שכאלה ינסו את מזלם בהגשת עתירה נוספת לבג"ץ, ויכוונו היטב את עיתוי הגשת העתירה לתורנות של שופט תורן שנוח להם. ואכן, למקרא החלטת בית המשפט, העותרים הימרו על הסוס הנכון".
אכן לא נעים, אלא שקשה לבוא בטענות לסגל כאשר בית המשפט עושה הכול כדי לפגוע באמינות שלו עצמו. מעמדו של בית המשפט העליון נשען בראש ובראשונה על אמון הציבור בכך שהמשפט הוא משפט, שהכרעה היא הכרעה ושזכויות אינן תלויות בהשקפה פוליטית. את האמון הזה לא ישקמו נאומים חגיגיים על עצמאות מערכת המשפט, אלא שופטים שיגנו על שלטון החוק גם כאשר תוצאותיו אינן נוחות להם, ושלא ייתנו את התחושה שהלו"ז הפוליטי משפיע על שיקול דעתם.
טורים נוספים של יהודה יפרח


